שנאמ' יראה. לפי שיטת התוספתא מדברים בסומא בשתי עיניו, ופטור מן הראיה מפני שאינו יכול לראות, ואינו יכול לעלות ברגל. ועיין בבה"א.

השיב ר' וכו'. משום שרבי סובר בכמה מקומות יש אם למקרא, והרי אנו קוראים יֵרָאה, ואף סומא ניראה. ועיין בבה"א.

הכריעו וכו'. וחכמים הללו הכריעו שיש אם למסרת, וכדעת ר' יהודה.

וחנה לא עלתה. התוספתא משלימה את דברי ב"ה במשנ' פ"א מ"א: איזהו קטן וכו' כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות. ומביאים ב"ה ראייה מן הכתוב שלא העלו את שמואל לירושלם [תיקונים והוספות: צ"ל לשילו], אעפ"י שהיה יכול לרכוב על כתיפו של אביו, ולדברי ב"ש שם הרי קטן כגון זה חייב בראייה. ועיין בבה"א.

יוצא בעירוב אמו וכו'. כלומר, קטן שאינו צריך לאמו יוצא בעירוב שעירבה עליו אמו, אעפ"י שאביו עירב עליו למקום אחר, וחייב בסוכה. ועיין בשנו"ס ובבה"א.

כיצד בודקין אותו וכו'. נשמטה כאן הבבא שלהלן וצ"ל כמו שהיא בכי"ע ובמקבילה: [יודע לשמר גופו וכו', ידיו, אוכלין על גב ידיו טהרות] כיצד בודקין אותו וכו'. כלומר, מספק אין נותנין לו תרומה, שמא יטמאנה, ולפיכך בודקין אותו מתחילה ונותנין לו חולין לשם תרומה, ומסתכלים כיצד מתנהג.

על גופו וכו'. כלומר, אוכלין שנגעו בגופו, עיין בבה"א.

לפרוש חוקו. בכי"ע ובכי"ל: לפרוס את חיקו, כלומר לפרוס את כנף בגדו, כדי לקבל את התרומה, עיין בבה"א.

לישאל. פירש"י: שאם שואלין אותו נגעת בטומאה זו יודע להשיב, הן, או לאו, או איני יודע.

אבל אין חולק וכו'. צ"ל: ואין חולק וכו', ועיין בבה"א.

עד שיהא וכו'. וחולק על הרישא, אימתי ראוי להיות שליח ציבור.

מרובה מדת הראיה וכו'. ולפיכך סוברים במשנ' פ"א מ"ב שהראייה (כלומר, עולת ראייה) שתי כסף ושלמי חגיגה מעה כסף, בניגוד לדברי ב"ה שסוברים להפך.

לפני דבור וכו'. פירשו בירושלמי שלשון חגיגה נהג לפני מתן תורה, שנאמר שלח את עמי ויחוגו לי (שמות ה', א').

ושמחה. כלומר, שלמי שמחה, עיין בבה"א.

לפני דיבור וכו'. כב"ה לעיל שו' 24.

ובנשים. שאף הן חייבות בקרבן שמחה, מריבוי הכתוב, עיין בבה"א.

כל שבעה וכו'. כלומר, ואפילו אם היה פטור ביום ראשון, או ביום שני וכו', חייב להביא באיזה יום שהוא משאר שבעת ימי החג שנתחייב בו בשמחה, מה שאין כן בראייה ובחגיגה, אם היה פטור מהן בראשון כבר נפטר. ועיין בבה"א.

זה וזה וכו'. כלומר, אף עולת ראייה נקראת בלשון חכמים "חגיגה", ודווקא כשבאה על יד עולת ראייה פירושה שלמי חגיגה, עיין בבה"א.

בית שמיי וכו'. כלומר, במשנתנו פ"א מ"ג.

שאם רוצה לסמוך וכו'. כלומר, אם התנדב שלמים, יכול להוסיף על השיעור שקבעו חכמים בקרבן (משנ' מנחות פי"ג מ"ח) ולסמוך ולטפול לו מעות מעשר שני, ולקנות בהמה יותר משובחת, עיין בבה"א.

שבי' שמאי אומרין וכו'. ולשיטתם חגיגה תופסת את כל המעות בקדושת חגיגה, ואין מביאין חובה מן המעשר, וב"ה סוברין שאף חגיגה אינה תופסת את המעות יותר מכשיעור, ויכול להוסיף ממעות מעשר שני.

יביא חובתו וכו'. כלומר, חובתו, דוגמת קרבן חגיגה, שאינה באה נדבה, כגון חטאת ואשם, ובהם אינו יכול להוסיף על השיעור מדמי מעשר שני, שאין קונים ממעות מע"ש אלא שלמים גרידא.

ידי חובתן וכו'. כלומר, חובת אכילת שמחה, וכגון שהביאם במפורש לצאת ידי חובת נדרו, עיין בבה"א.

באילו. באיל שלו.

בין שלו וכו'. כלומר, יוצא ידי שמחה, בין אם הקרבן שלו, וכו'.

אין מביאין תודה וכו'. כלומר, כדי לצאת בה ידי חובת קרבן שלמי שמחה, כמפורש בסמוך. עיין בבה"א.

ולא בעצרת וכו'. ואעפ"י ששלמי שמחה קריבין ביו"ט, אין הדברים אמורים אלא במביא קרבן שאינו מוכח מתוכו שיוצא בו גם ידי חובה, אבל תודה שמביא לחם עמה, ואינה נאכלת אלא ליום אחד, אסור להקריבה ביום טוב, עיין בבה"א.

בחג הסוכות וכו'. כלומר בחול המועד, ויוצא בה ידי חובת שלמי שמחה.

שכל שבא וכו'. ואינו מביא בסוכות משום גזירת הכתוב, עיין בבה"א.

תודה באה וכו'. חולק על אביו וסובר כת"ק אלא שמפרש יותר ומוסיף שאף בסוכות אינו יוצא בה ידי חובת קרבן שלמי חגיגה, משום שאינם באים אלא מן החולין.

לוה רשע וכו'. שלא שילם בשאר הימים של החג, וצדיק חונן ונותן, וביום הראשון מקריב הרבה, כברכת ה' אשר נתן לך.

לוה רשע וכו'. כלומר, שפירש מן התורה לגמרי, ולא כת"ח ד"יזיף ופרע" אף בתלמוד תורה, עיין בבה"א.

צבתא בצבתא וכו'. וכמו שעשו צבת בצבת, כן למדו שביתה משביתה.

הא לוי וכו'. כלומר, הא לאיי, הלא היא, הלא זה דברי, עיין לעיל, עמ' 104, שו' 7.

שמונה וכו'. ומנה טהרות וטומאות אחת.