אי זו היא חזקה וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ו): הטובל לחולין והוחזק לחולין אסור למעשר, טבל למעשר והוחזק למעשר אסור לתרומה וכו'. ומפרשת התוספתא שהחזקה מתבררת מיד שעקר רגליו מן המים, ושוב אינו יכול להחזיק את עצמו לקדושה יותר חמורה.

אם נתכוון וכו' שיטת בני א"י היא שטבילה צריכה כוונה לשם טהרה, ואפילו לאכילת חולין.

המטביל וכו'. כלומר, בטהרת ידים אין צריך כוונה אם הטבילן במ' סאה, במים הכשרים לטבילת הגוף.

מדרס לקודש וכו'. כלומר, אוכלי קודש נהגו במטפחתו כאילו היתה טמאה מדרס.

לא בקדש. משום חציצה, עיין בבה"א.

גרגותני וכו'. סל של נצרים, או רשת, והואיל והמים באים גם מלמטה ומן הצדדים הם חודרים מתחת לכלים הנטבלים, ואין כאן חציצה, עיין בבה"א.

אחורים ותוך וכו'. כלומר, אם נטמא כלי במשקים שאינם מטמאים כלי מן התורה, חלקו החכמים בכלי בין תוכו, אחוריו ובית צביעתו (היינו בית שקוע שאוחזים בו את הכלי), ודווקא אם נטמא הכלי מתוכו נטמאו כולם, אבל אם נטמא מאחוריו תוכו ובית צביעתו טהורים, וכן אם נטמא בבית צביעתו, תוכו ואחוריו טהורים.

זה לשון כפול וכו'. כלומר, אין למנות אחורים ותוך לשתי מעלות בקודש, אלא שתיהן מעלה אחת, והואיל ואמרו (משנ' כלים פכ"ה מ"ט) כלי הקודש אין להם אחוריים ותוך, כבר אין צורך להוסיף "ואין להם בית הצביעה".

סנדליו וכו'. כלומר, טמאין מדרס, וממילא הנושא וכל בגדיו מטמאין שנים, מ"מ מותר לו לישא באותו זמן תרומה בחבית. ועיין בבה"א.

מתיר ומטביל וכו'. פירשו בירושלמי שאוכלי קודש (שהם אף ישראלים ולוים) אינם זריזים ואינם מהדקים יפה את הקשר וחוצץ בטבילה, ולפיכך מתיר מתחילה את הקשר, מטביל ומנגב (כדי שיתקשר קשר של קיימא אחרי הטבילה) וכו'. ועיין בבה"א.

קדשי הגבול וכו'. כאן הכוונה לחולין שנעשו על טהרת הקודש, קדשים שנאכלים אפילו מחוץ לירושלים, ואף בהן נוהגות המעלות הנ"ל שמנו חכמים בקודש, עיין בבה"א.

כיצד וכו'. כלומר, כיצד אמרו במשנ' (פ"ג מ"ב), הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש וכו'.

בביסא וכו'. בבזך, עיין בבה"א.

הכלי וכו'. כלומר, אבל הכלי מצרף אפילו אין לו תוך, שלא כקרקע.

שהיד מטמא וכו'. צ"ל: היד וכו', כגי' כי"ל. והכוונה שאם נגעה בידו האחרת מטמאה את חבירתה שתטמא את הקודש, מה שאין כן אם לא נגעה אין השניה מטמאה אלא פוסלת, וכלעיל. עיין בבה"א.

אוכלין נגובין וכו'. כלומר, אוכלין שלא הוכשרו ואינם מקבלים טומאה, אוכלים אותם בידים מסואבות, ובלבד שלא יגע בידיו בפיו (שיש בו רוק), אלא זורקן לתוך פיו, אבל בקודש אסור, שמא ישכח ויגע בפיו. עיין בבה"א.

וכי יש נגובין וכו'. כלומר, והרי חיבת הקודש מכשירה את כל האוכלים לקבל טומאה, ואין כאן מעלה לגבי תרומה, שהרי אוכלי הקודש כבר הוכשרו.

תוחב את וכו'. כלומר, אם היו ידיו מסואבות מכניס את התרומה לתוך פיו בכלי שאינו מקבל טומאה, ואוכל עמה חולין נגובין (שאין עליהם עכשיו מים) בידים מסואבות, אבל אינו אוכל חולין נגובים בידים מסואבות בשעה שיש לו בפה אוכלי קודש (שהוכנסו לשם בטהרה), משום שמא ישכח ויגע, עיין בבה"א.

מבתרומה ומבחטאת. הנכון בכי"ל: ובתרומה מבחטאת.

מנין לקודש וכו'. בקודש החמישי טהור, ובתרומה הרביעי טהור, אבל אין מונין לחטאת, ואם נגע אזוב טמא באזוב שני, ושני בשלישי וכו', עד מאה כולם פסולים להזות בהם.

שאין פסול וכו'. צ"ל: שאין פוסל בתרומה פוסל וכו'. עיין בשנו"ס.

רביעי שפסול וכו'. צ"ל: שלישי (כגירסת כי"ע) שפסול וכו'.

על החטאת ואין הכל וכו'. הגי' הנכונה היא בילקוט ת"ת: על החטאת ועל הקדש ואין הכל נאמנין על התרומה וכו'.

או לכל דבר וכו'. כלומר, יכול גרבה מן הלשון "לכל דבר" אף קדשי הגבול.

שאין לדעתן וכו'. כלומר, דבר שאין הציבור יכול להכיר בו, ואף כאן "לכל דבר המזבח" הוא דבר שמסור לכהנים גרידא (יין ושמן לנסכים).

שהכל נאמנין וכו'. כלומר, נאמנין מדאורייתא על מי חטאת, ולא משום שלא יהא כל אחד שורף פרה לעצמו (לעיל שו' 40).

וחצצו. כלומר, קדירת עם הארץ שחוצצת בפני טומאה.

שש מעלות וכו'. ונמנו כולן בהכ"ב ובהכ"ג כאן. ועיין בבה"א.

בכל מקום. כלומר, בכל מקום בא"י, ולא היו להם מקומות מיוחדים כיין ושמן לנסכים. עיין בבה"א.

ממקום למקום. בשאר נוסחאות: מכל מקום, והיא היא, והכוונה שמביאין מי חטאת, אפילו מגליל ליהודה, בניגוד לקודש, עיין בבה"א.

טבל להזות וכו'. כלומר, שע"ה טבל להזות על אחר, ולא היזה, מ"מ הוא בחזקת טהור, ואנו מאמינים לו שלא הסיח דעתו, ומחמת נאמנות על החטאת אוכל בתרומה לערב, והיא המעלה החמישית, ועיין בבה"א.

ראו בידיו וכו'. והראייה מספיקה שלא לחשוש לטומאת סנדליו, שמבלי ראייה זו הם טמאים מדרס. והיא המעלה הששית.

לחטאתו ולתרומתו וכו'. כלומר, אעפ"י שהביאם יחד.

לתרומתו וכו'. כלומר, אם ע"ה אמר לו שלא הביא לו אלא לתרומתו. ובכי"ע וכן במקבילה מפורש: הביא לתרומתו וכו'.

לחטאתי ולתרומתי וכו'. צ"ל: לחטאתו ולתרומתו (כגי' כי"ע והמקבילה), והדברים דבוקים לפתיחת ההלכה, כלומר, אם החבר אמר לו הבא לחטאתי, וע"ה הביא לו לשניהם, ואנו רואים שהוא בהול למכור הרבה כלים, מכל מקום נאמן על החטאת.

שלא יערים וכו'. כלומר, שהחבר לא יערים ויבקש ממנו שיביא לו כלים לחטאת בה בשעה שאינו זקוק אלא לכלים לתרומה.

ונתייחדו וכו'. כלומר במחשבה של תרומה.

ולפנים. כלומר, לצד ירושלים.

על הקודש וכו'. באותו זמן (שבעים יום קודם לגיתות) התחילו להכין את הכלים בטהרה, כדי להפריש לתוכם תרומה ויין ושמן לנסכים, ולפיכך נאמנין על הקודש, אע"פ שעדיין לא הקדישן, אלא שייחדן לקודש, וכן נאמן על המדומע, משום שהדימוע היה מצוי באותה עונה, ומן התורה בטלה התרומה ברוב, לפיכך האמינוהו באותה עונה, משום הפסד מרובה, וכן האמינוהו על הקנקן של קודש ושל מדומע, אבל אינו נאמן על התרומה עצמה. ועיין בבה"א.

לא יקבלה וכו'. יש גורסים: יקבלה, עיין בבה"א.

לבית וכו'. כלומר, לבית בגבולין, ולא דברו אלא בהווה, ושם אין קדשי מקדש מצויים, אבל תרומה ומי חטאת מצויים בכל מקום. ודרכם היה לכתוב על הכלים "תרומה", "חטאת" וכו'. והגבאים עזבו את הבית (ואין בידינו לשאול אותם), אלא שכתבו מבחוץ שלא נגעו בשום דבר, נאמנין על החטאת וכו', שלא נגעו בכלי שכתוב עליו חטאת וכו', עיין בבה"א.

כל הכלים וכו'. ואפילו על כלים הגסים הריקנין.

והמוסר כלים וכו'. כלומר, אף שהכלים אינם שלהם נאמנין לומר שלא נטמאו.

בזמנו וכו'. כלומר, בשעה שמסלקין ממנו את לחם הפנים, ואף שהוא שבת, ואסור להטביל בשבת, לא גזרו על שבות במקדש. ופירשו בירושלמי שניטמא בטומאת משקין, שהיא דרבנן, עיי"ש.

והיו צדוקין אומ' וכו'. פירש בח"ד שהם לא היו מודים בטומאת משקין, ולפיכך אמרו בואו וראו שמטבילין דבר טהור.