אצל בעלה וכותב וכו'. כלומר, אצל בעלה ונושא ונותן בה, וכותב לה אחריות וכו'.

מן המטלטלין. כלומר, לייחד לה מטלטלין שתגבה מהן, ואפילו קיבל עליו אחריות.

תיקון העולם. כלומר, שמא יסמכו עליהן לקוחות הקרקע, ובנתים יאבדו המטלטלין. עיין בבה"א.

וכי מה תיקון וכו'. כלומר, והריבין כך ובין כך לא יסמכו עליהן, ואם יסמכו הפסידו לעצמם מדעת, עיין בבה"א.

בושתה וכו'. כלומר, אפילו היא עשירה ואינה זקוקה למזונות בעלה.

אם כן וכו'. שהיא כ"כ להוטה להנשא ומתרצה לגבות אפילו מזיבורית.

ושלא לרצונה. ולפיכך התקינו לה כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ועיין בבה"א.

לשלשה כאחד. כלומר, בבת אחת.

ונכנסו וכו'. בכי"ע: נכנסו, ואף לפנינו הוא וי"ו הנשוא, עיין בבה"א.

ברכת הבית וכו'. כלומר, מזונות לשנים, מזונות לשלשה.

לעולם. משום שהיא מתביישת בפני היתומים להזכיר את כתובתה, מפני שהם נוהנים בה בכבוד.

משכרת וכו'. כלומר, מזכרת להם את כתובתה שלא מחלה עליה, אבל אם לא הזכירה במשך עשרים וחמש שנים, מחלה את כתובתה. והכתיב "משכרת", "משכירין" במקום: מזכרת, מזכירין, הוא גם להלן כמה פעמים.

אם אמ' הוציאו לה וכו'. בכי"ע מפורש: אמ' להם, כלומר, לב"ד. והכוונה שאומר לב"ד הוציאו לה במזונותיה מה שיכלה לעשות ולהרויח בשעה שהייתי במדינת הים, ואיני חייב כלום בעד המזונות שהוציאה משלה, או שלותה ואכלה, הרשות בידו. ועיין בבה"א.

לא נחלק וכו'. כלומר, במשנתנו פי"ג מ"ה.

או פטור. התוספתא קיצרה ורמזה לסיפא: וחכמים אומרים תשב עד שילבין ראשה.

כופין אותו ליתן. ופירשו בירושלמי ובבבלי שכופין את הבעל ליתן גט.

שזכין ואין חבין וכו'. בד: שזכי' לקטן וכו'. ועיין מ"ש לעיל פ"י, שו' 10–11. ואף כאן הכוונה שאין פסיקת האב כלום בשעה שנמצא שהוא חב לבתו קטנה.

שלש ארצות וכו'. פיסקא קטועה ממשנתנו פי"ג מ"י, והכוונה שאין מוציאין אפילו מעיר לעיר ומכרך לכרך מארץ אחת לשנייה.

כופין אותו וכו'. רוב הראשונים גורסים: אותה, ולפנינו כנראה צ"ל: אותן, את הנשים שהזכיר, ורגיל הוא שמתחיל ברבים ומסיים ביחיד ("נשאה"). ועיין בבה"א.

מגליל. כלומר, שהזכיר בכתובה את מוצאה במפורש וגילה את דעתו שתשאר במקומה.

ובגליל וכו'. כלומר, שכתב נשאתי אשה בגליל, אין כאן הוכחה, ולא הזכיר אלא את מקום הנישואין, כרגיל בכתובה, ולפיכך כופין אותה לצאת, כברישא דרישא.

כופין אותו וכו'. ואם אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה.

כסף בבל וכו'. ובא"י סברו שכסף א"י משובח מכל הארצות, ולבבלי שיטה אחרת, עיין בבה"א. ובשטר חוב הולכין אחר מקום הכתיבה.

כל זמן וכו'. בכי"ע וכן במקבילה בב"ב: כל מקום שירצה, וכן צ"ל לפנינו. והכוונה שאם לא נזכר בשטר מקום הכתיבה וטיב המטבע גובה המלוה בכל מקום שימצא את הלוה, וכמטבע הכסף הפחות שבאותו מקום. ובבבלי גורס: כל מה שירצה הלוה מגבהו.

מה שאין כן וכו'. כלומר, בכתובת אשה אינו כן, שהיא מדאורייתא ונותן לה תמיד ממטבע א"י שהוא עדיף, אעפ"י שנכתבה בבבל, ואין דינה כבע"ח שהולכין בו אחר מקום הכתיבה. ועיין בבה"א.

כסף א"י. והת"ק לשיטתו שכסף א"י עדיף, וכתובה דאורייתא, ואין הולכין אחר מקום הכתיבה. ושיעורה קבוע במטבע א"י. ועיין בבה"א.

במקום הנשואין. ורשב"ג סובר שכתובה דרבנן, אבל אף הכותב כתובה שעבד את עצמו, ודינו כבעל חוב ובשניהם הולכים אחר מקום הכתיבה.

אע"פ שהן בבבל וכו'. אבל בכתובה אם נישאת בבבל וגירשה בבבל ינתן לה כסף בבל, כלומר, במטבע היוצא, אף למ"ד שכתובה דאורייתא, עיין בבה"א.