אחריה וכו'. נתפרש לעיל, עמ' 160, שו' 13 ואילך.

ויאכל צמחונות. צ"ל: תאכל (עיין בשנו"ס) צמחונות, כלומר, כשהתלתן רכה, ואין בה משום הפסד אוכלים.

בטומאה וכו'. ב"ה לא חששו לטומאת תלתן של תרומה, מפני שאינו אוכל גמור, אבל החמירו בחפיפתה, כדי שלא יראה כאילו סך תרומה בטומאת הגוף.

חוץ מחפיפתה. לדעת ר' יהודה, כולם מודים שהחפיפה נעשית בטומאה, מפני שכבר נמאסה כשנתנו אותה על הראש.

חוץ משרייתה. כלומר, בשרייה כ"ע מודים שנעשית בטהרה, כדי שלא לטמא אותה בידים בתחילת מעשיה.

כרשינין וכו'. כלומר, דינם כתלתן, מפני שהוא מאכל בהמה, ואינם נאכלים לאדם אלא בשני בצורת.

ושפין וכו'. דרכם היה לשרות את הכרשינים כדי שתרד קלפתם, ואח"כ שפין אותם כדי להסיר את הקלפות שלא ירדו בשרייה.

לכל כהן. כלומר, אפילו לכהן ע"ה, שהרי חזקתם מאכל בהמה, וכל מעשיהם בטומאה.

אין שורין וכו'. מפני שאין משנים פירות מע"ש ופירות תרומה מברייתם, חוץ מזיתים וענבים שעושים מהם שמן ויין.

טרימא. כלומר, שחק, ששוחקים את התמרים ונותנים דבש ושומשמים לתוך השחיקה, ודבש התמרים נשאר בתוך השחק.

מותר. כלומר, מותר לשוחקם ולסוחטם, מפני שדרכם בכך. ועיין מ"ש לעיל, עמ' 157, שו' 28 ואילך.

משלקט לקט וכו'. כלומר, מה שלקט (עיין בשנו"ס) כולו להקדש עד שישלים את מניין ההקדש.

שדרכו וכו'. צ"ל: שאין דרכו וכו'.

שאין דרכו וכו'. צ"ל: שדרכו וכו', לקט לשניהם, כלומר, לפי חשבון.

מביא בסלע וכו'. פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"ב מ"ו). ונתבאר שם שהוא אומר: מע"ש בכל מקום שהוא מחולל על המעות, וחוזר ומחללן על הסלע היפה שבתערובת. ועיין בבה"א.

בשתים. כלומר, מביא מעות של נחושת בשתי סלעים כנגד כל התערובת, ונוהג כמו ברישא, וגזרו עליו לעשות כן, כדי שלא ישאיר את הנחושת למע"ש. עיין בבה"א.

סלע וכו'. כלומר, שיש כאן שתים קודש (אחת הקדש ואחת מע"ש) ואחת חול, ולפיכך מחלל מתחילה את המע"ש, כדי שתשאר אחת גרידא של קודש.

בכל מקום וכו'. ונמצא שנשארו לו שתי סלעים של חולין, וסלע אחת של מעות נחושת למע"ש.

וכסף על הזהב וכו'. ותנא זה סובר שזהב הוא כמטבע לגבי כסף שנחשב כפרי לגבי זהב.

כסף על נחשת וכו'. כלומר, אעפ"י שכסף חשוב טפי, מ"מ מחללין אותו מדוחק על גבי נחושת, מפני שמעות של נחושת חריפות יותר (מצויות יותר בשימוש), ומשום כך מחללין זהב על כסף, משום שכסף חריף יותר.

כסף על הזהב. והרי בזה אף אתה מודה, כפי שמוכח ממשנתנו (פ"ב מ"ז). ור"א ב"ר שמעון משיב לו על שתיהן להלן.

בשל דמיי וכו'. הכל הוא מדברי ר"א בר' שמעון, והוא סובר שלא התירו ב"ה (במשנתנו הנ"ל) לחלל כסף על זהב אלא בדמאי, אבל לא בוודאי.

אף בדמיי וכו'. כנראה שצ"ל: א"ל בדמיי וכו'. כלומר, רבי השיב שבדמאי מחללין אף אכלין על אכלין ומכ"ש שמחללין זהב על כסף, ובזה אף ב"ש מודים, וממילא אי אפשר להעמיד את משנתנו בדמאי, כדבריך.

אין לו פדיון. מפני שיש כאן פנים חדשות, ודינו כאילו אבד הכסף מן העולם. עיין בבה"א.

מותר. ברייתא זו היא כר' ישמעאל וכר' דוסא שסוברים שמחללין על אסימון ועל נסכא של כסף, וממילא לא יצא הכסף מידי חילול מעולם, ואף עכשיו יכול לחזור ולהתיכן, מה שאין כן זהב שאין מחללין על נסכא של זהב לכ"ע. עיין בבה"א.

אין עולה מאיל וכו'. צ"ל: מאיל', מאילך וכו'. כלומר, הקדש לבדק הבית אינו עולה לקדושה יותר חמורה ("להקדש עילוי") משעה שנעשה הקדש לבדק הבית, מה שאין כן מע"ש שיכול להקדישו אחרי שהפרישו ויכול היה להקדישו לפני שהפרישו. עיין בבה"א.

חומר במעשר וכו'. כל המוקף אינו שייך לכאן, ובא באשגרה משביעית ובכורים, עיין מ"ש לעיל, עמ' 196, שו' 12 ואילך.

אלא בפדיון וכו'. מה שאין כן מע"ש שיכול להעלותו לירושלים ולאוכלו בלי פדיון.

פרוטרוט וכו'. כלומר, אם אין לו דינר שלם מדמי מע"ש, אלא שיש לו חמש מעין של כסף וחצי מעה פרוטות, ופירות בחצי מעה, ומכיוון שהפרוטות מחללן לכתחילה על הכסף לכ"ע, מותר לו לחלל את הכל על סלע של כסף. עיין בבה"א.

הי מעות וכו'. במשנתנו (פ"ב מ"ט) נחלקו התנאים, כיצד פורט אדם סלע של מע"ש בירושלים, וסוברים שם כל התנאים (חוץ מב"ש) שלא יפרוט את כל הסלע לפרוטות (שמא יחלידו הפרוטות), ומפרשת בבא זו: ודינר ה' מעות וא' (כצ"ל) פירות, כלומר, נוטל בעד הסלע ג' דינרין של כסף (עיין במשנתנו הנ"ל), ובדינר האחרון נוטל ה' מעות בנחושת ובמעה אחת פירות, כדי שיהא מוכח שהוא פורט כדי לקנות אוכל. עיין בבה"א.

הרי שלמים וכו'. במשנתנו (פ"ג מ"ב) התיר ר' שמעון לקנות תרומה בכסף מע"ש, ואף שהוא ממעט באכילתו (שהרי תרומה אסורה לטבול יום ולזרים), בק"ו משלמים שנקחים בכסף מע"ש, אף שיש בהם פגול נותר וטמא. והשיבו לו החכמים ששלמים קלים מתרומה, שהרי הם מותרים לזרים. וכאן השיב להם ר' שמעון, שהרי אף בשלמים יש חזה ושוק האסורים לזרים.

ר' שמעון בן יהודה וכו'. במשנתנו (פ"ג מ"ו) אמר ר' שמעון בן יהודה שאם נכנסו לירושלים פירות שלא נגמרה מלאכתן למעשרות כ"ע מודי שיכול להוציאם, להפריש מע"ש ולפדותו מחוץ לירושלים, אבל אם הכניס לשם פירות שכבר נגמרה מלאכתן, סוברים ב"ש שקלטום מחיצות, ודינם כאילו כבר הורם מע"ש שלהם, שאין לו פדיון אלא אם כן נטמא. וב"ה מתירים, כל זמן שלא הופרש מהם מע"ש.

שלא וכו'. צ"ל: שלה', שלהם, עיין בשנו"ס.

עד שיירומו. כלומר, כל זמן שלא הורמו המתנות אין שום חיוב על הבעלים, ויכול לשרוף את הכרי אם ירצה, וממילא אין המחיצה קולטת אותן. ועיין בבה"א.

יש למעשר וכו'. שהרי הפירות הם בנוף גרידא, ואי אפשר לתלוש אותם מבלי שיהיו רגע אחד במקום הנוף.

אין למעשר וכו'. שהרי כשתלשן היו רגע אחד באויר ירושלים, וכבר קלטו אותם מחיצות. והעמידוה בירושלמי כת"ק של משנתנו (פ"ג מ"ו) אליבא דב"ש הסובר שאף פירות שלא נגמרו מלאכתן נקלטים במחיצה.

יש למעשר וכו'. ואף שהיו מתחילה בירושלים אין מחיצה קולטת פירות מחוברים לכ"ע.

בתי בתים וכו'. צ"ל: בתי בדים (עיין בשנו"ס), כלומר, בית הבד שבנוי מחוץ לחומת ירושלים, אבל הקיר שנמצא בו הפתח הוא בתוך החומה, ופתוח לירושלים, או להפך.

לאכילת קדשים וכו'. כלומר, אם הפתח פתוח לקודש, ואף חללה הוא חציו בקודש, אוכל קדשי קדשים בכולה, ואפילו בחציו של חול, מפני שהתורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. עיין בבה"א.

הכל הולך אחר פתחה. המלים הללו באו באשגרה משו' 80. ולעניין טומאה אינו חייב אלא מכנגד חומת העזרה ולפנים.

בחומת ירושלם וכו'. המלים נתחלפו כאן משו' 83, ומשם לכאן, וצ"ל: בחומת עזרה.

ואין שוחטין וכו'. צ"ל: ושוחטין וכו', כגי' כי"ע. ועיין בבה"א.

עזרה שוחטין וכו'. צ"ל: ירושלם אוכלין וכו'.

הבנוי בחומה וכו'. כלומר, הבנוי בחומה בעיר מוקפת חומה, והמחלוקת היא לעניין גאולה, אם נפדה מיד ונחלט לאחר י"ב חודש, ואינו יוצא ביובל. עיין בבה"א.

כולן בנויות וכו'. וההלכות של משנתנו (פ"ג מ"ח) ולעיל הי"ד אינן אלא להלכה, אם נזדמן כך, אבל אין מקיימין כן, כמפורש לעיל שו' 75. וכל הלשכות היו לכל הפחות מקצתן בקודש.

נפדה במקום וכו'. כלומר, מתחילה פודה בירושלים, ואח"כ מוציאו. עיין בבה"א.

תחמיר בטפילה וכו'. כלומר, בלקוח בכסף מעשר יותר ממע"ש עצמו שנכנס לירושלים שנפדה אם נטמא.

המשאיל וכו'. כלומר, שהכניס בהם יין שכבר קרא עליו שם מע"ש. אבל אם הכניס לשם יין של טבל וגפם ואח"כ קרא על הקנקן שם מעשר דינו כפרי עם קלפתו, וצריך פדיון אף כנגד הקנקן.

בשל יין. כלומר, דווקא בשל יין, שאינו משתמר אלא אגב קנקנו הסתום, דינו כפרי בקלפתו אם קרא עליו שם מעשר אחרי שגף את הקנקנים.

קנה מעשר. צ"ל: לא קנה מעשר, כמו שמעתיק בפיה"מ ובמלא"ש. עיין בבה"א.

מקדשין וכו'. צ"ל: אין מקדשין וכו'.

הפקיד לתוכה וכו'. דרכם היה להפקיד טבל בקנקן ולשמור אותו בטהרה, והיה מפריש ממנו על מקום אחר, ומלמדת התוספתא שאם נשאר בתוכה רביעית של טבל (מפני שלא היו לו ט' רביעיות אחרות של טבל שיפריש עליהן) ותקנה ממקום אחר, ונמצא שהקנקן שומר אף על קצת חולין, וממילא לא נתפס בקדושה. ועיין בבה"א.

לא נחלקו וכו'. במשנתנו (פ"ג מי"ג) נחלקו ב"ש וב"ה בגף חביות של טבל, ולב"ש צריך לפתוח את כולן ולערות אותן לגת ואח"כ יתרום (משום קנס, עיין בבה"א), ולב"ה מספיק בפתיחה גרידא.

הדורך באמצע חבית וכו'. הנכון בכי"ע: הדורס באצבע בחבית וכו'. ובנידון זה לא היה היין מעולם בגת, שהרי דרס וסחט את הענבים בחבית ואח"כ גפה, וממילא מספיק אם יפתח אותה ויחזירה לתחילתה, ואף ב"ש מודים בזה.