מן הגרוגרות וכו'. כלומר, אף זה בכלל כינויי כינויין.

לגלח וכו'. סתם "לגלח" בעניין נזירות כוונתו להביא קרבנות נזיר, שהנזיר מגלח עליהן.

גילח לעצמו וכו'. כלומר, לא יצא ידי נדרו, שהרי כבר קיבל עליו נזירות לפני שנדר לגלח נזיר, והקרבנות הן מחובתו ולא לנדרו.

גלח לעצמו וכו'. והטעם הוא שיש להניח שלא נזר על סמך נדרו, שהרי נדרו לא היה אלא לחצי נזיר.

שהזיר עליהן וכו'. צ"ל: שאזיר עליהן, כעין הגי' בכי"ע.

ששגגת נזירות וכו'. כלומר, נזירות שאינה ברורה, ספק נזירות, מותרת, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.

יאמר וכו'. כלומר, לפיכך יאמר, והכל הוא מדברי ר"ש.

לאחר ועשרים וכו'. צ"ל: לאחר עשרים וכו', כגי' הדפוסים.

ואחד ומונה שלשים ומספק. צ"ל: ואחר מונה שלשים ומפסיק, כעין כי"ע. כלומר, אחר שמנה עשרים מן המאה שקיבל עליו "מעכשיו", מונה שלשים לסתם הנזירות שחלה עליו לאחר העשרים ומפסיק, ומביא קרבנותיו ומגלח, ואח"כ מונה שמונים וכו'.

ביום שלשים ואחד וכו'. שהרי אפילו בסתם נזירות לכתחילה אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד. ובאותו יום מתחיל למנות את השנייה, משום שמקצת היום ככולו, ואם מגלח ליום ששים ואחד נמצא שגילח גם את השנייה ליום שלשים ואחד.

יום שלשים וכו'. שהרי בדיעבד אם גילח סתם נזירות ביום שלשים יצא, ומתחיל למנות את השנייה באותו יום, וחל יום שלשים ואחד שלה ביום ששים.

יצא. כלומר, ויצא, שהרי לכתחילה מגלח ביום ששים. אבל אם גילח ביום חמשים ותשע לא יצא, שהרי השנייה היתה נזירות מפורשת לשלשים יום שלמים.

הראשונה ביום שלשים. וכאן, שהראשונה היתה מפורשת, בת שלשים יום מלאים, הרי גילח בתוך מלאת, וקרבנותיו לא עלו לו, ועדיין הוא עומד בתוך נזירותו הראשונה, וסותר שלשים יום.

מגלח את השנייה וכו'. הנכון הוא בכי"ע: מגלח את השניה ליום ששים יצא. וכע"ז בדפוסים, וכן הוא "יצא" גם בקג"נ (ולפני כן מטושטש). ופירושו שממתין שלשים יום לגידול שער, ומגלח לכתחילה ליום ששים, [ו]יצא. ועיין בבה"א.

ביום שראוי וכו'. הגירסא משובשת בכל הנוסחאות, ועיין בבה"א.

ואין יום השביעי וכו'. צ"ל: ואף יום השביעי, כלומר, ולא רק יום השמיני שכבר העריב שמשו.

שיאמרו וכו'. שיאמרו=שאמרו.

עד שיטהר וכו'. כלומר, שיטהר ויביא קרבנותיו, מתחיל למנות מיום הבאת קרבנותיו, והוא יום השמיני.

מונה מיד. כלומר, שאינו צריך להביא קרבן.

להתיר לו. כלומר, והתיר לו.