פי כפיו וכו'. כלומר, כוונתו: כפיו מלשתות יין, כשערו, מלהגזז, כידו, מלהטמא למתים, כרגלו, מלכת לבית הקברות.

נדר להקם. כלומר, נדרו לנדרה, וקורא לנדרה "הקם" משום שאמרה "הין" וקיימה את נדרו, אבל אם קדם נדרה לנדרו, והוא אמר הין, הרי קיים לה. ועיין בבה"א.

והיא מותרת. שאין אדם מדיר את אשתו בנזיר.

הריני נזיר ואת. ופירשוה בירושלמי ובבבלי ש"ואת" כאן הוא תנאי, על מנת שאף את תהא נזירה.

שקדם הקם לנדר. כלומר, שקדם הקימו לנדרו, שהרי אמר "הין", ומלה זו כוללת את קיומו לנדרה ונדר עצמו. והלשון הוא בהקבלה לשו' 12, וכאן הקיום מקיים את נדרה מכל מקום.

הריני נזירה ואת וכו'. אף כאן "ואת" הוא תנאי, כלעיל שו' 13.

האומ' לחבירו וכו'. הפירוש הוא כמו בבבות שלעיל.

וחברתה אסורה. שהבעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו, אלא מיגז גייז.

שבועה לבית זה וכו'. עיין בבה"א.

אם רצה להיפר וכו'. כלומר, שהרי אם רצה להיפר מיפר, ואם לא היפר הוא נותן אצבע בין שיניה, ואינה אשמה אם נשכה אותו.

אינו יכול וכו'. כלומר, ואינו יכול, שכבר עבר היום ששמע את נדרה.

סופנת את הארבעים. כלומר, מכת מרדות. ועיין בבה"א.

בתגלחת טהרה וכו'. במשנתנו פ"ד מ"ה: [האשה שנדרה בנזיר], נזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר וכו'. ומוכח מן הירושלמי שהטעם הוא משום שעצם הנזירות כבר עברה, ומשום כך אינו יכול להפר, שאין הבעל מיפר נדר שכבר עבר. ועיין בבה"א ומ"ש להלן.

לעתיד לבא. שהרי עדיין עומדת בנזירותה, ואינו מיפר נזירות שכבר עברה, עיין מ"ש לעיל.

באשה מנוולת. כלומר, שאסורה לתקן שערה במספרים ולהסתרק, עיין בבה"א.

בתגלחת טהרה וכו'. ורבי סובר שאעפ"י שהיא כבר מותרת בכל לכתחילה, מ"מ כל זמן שלא קיימה מצות גילוח עדיין עומדת בנזירותה, ויכול להפר, משום שאינו רוצה באשה מגולחת. ועיין בבה"א.

לנזירותו. כלומר, שאמר: הרי אילו לנזירותי, ולא פירש יותר.

בכולן שלמים. כלומר, אם תזדמן לו בהמה שמנה יקחנה בכל הדמים שהפריש ויביא את שאר הקרבנות מביתו.

יפלו לנדבה. ואעפ"י שדמי חטאת מתה מעורבת בהם, משום שכן הלכה היא בנזיר.

בין משלש מקומות. כלומר, ואפילו לקח משלשה מקומות של התערובת, ואפשר שיש כאן דמים של קרבן אחד גרידא, לא איכפת לנו, שהרי הוא אומר דמי קרבן זה בכל מקום שהם מחוללים על בהמה זו.

על כולם. שהרי כל זמן שלא חילל את המעות על כל הבהמות, אינו יכול להשתמש אפילו במקצתם, שמא נשארו שם מעות שאינם מחוללים. ועיין בבה"א.

אין מגלח וכו'. ולפ"ז אינם מודים כלל בהלכה שהאיש מגלח על נזירות אביו. ושמא צ"ל: בין כך ובין כך אדן (=אדם) מגלח וכו'.

סתומין וכו'. שרק בזה הלכה היא בנזיר שמגלח על נזירות אביו, אבל במפורשין דינן כלעיל, שו' 43.

משעה שהיתיר. בדפוסים: משעה שנדר, וכע"ז בירושלמי. ושמא "משעה שהיתיר" הוא באשגרה מדברי ב"ש ("משעה ששאל"), וצ"ל: כשעה שהיתיר , כלומר, כימים שוויתר ועבר על נדרו, עיין בבה"א.

זו טעות וכו'. כלומר, שפתח לנזירין שעלו מן הגולה לאחר החורבן, כמשנתנו פ"ה מ"ד.

שלא נתקיימו דבריו. כלומר, אם אמר הריני נזיר שזהו ראובן (והיינו, אם אינו אמת שזהו ראובן), ונמצא שמעון, הרי זה נזיר.

קרבן בשותפות. במשנתנו פ"ה מ"ו: הרתיע לאחוריו אינו נזיר (כלומר, אין אחד מהם נזיר). והתנא של התוספתא סובר שהם ספק נזירים, ומביאים קרבן בשותפות, עיין בבה"א.

אין אחד מהן. צ"ל: אין אחד מהן נזיר, כגי' הגניזה וד.

שזה יוסף ונמצא יוסף. כלומר, אפילו אם נתקיימו דבריו וכוונתו הוא וודאי נזיר לבית שמאי, עיין בבה"א.

לתשע וכו'. עיין בבה"א.