לשם וכו'. משום שנהגו לומר: לשם (=לה') קרבן, והוי ליה יד לקרבן. ועיין בבה"א.

איני נודר וכו'. כלומר, היו מסרבין בו לאכול, ואמר: איני נודר, ולא אכל, עיין בבה"א.

כבר הייתי וכו'. אנו אומרים שכוונתו: אפילו אם לא נדרתי הייתי נודר עכשיו.

קרבן אם וכו'. שמא צ"ל: [לא] קרבן אם וכו', ודינו כאיני נודר, לעיל שו' 9.

ולא טעמו וכו'. כלומר, אם איני טועמו הוא לא קרבן, אבל אם טועמו אני הוא קרבן, ומכלל לאו אתה שומע הן.

האומ' מוהי וכו'. כלומר, האומר "מוהי", וכן אם אמר "דאמר מוהי", והיינו במה "שאמר מוהי", כוונתו ל"משה" ולמה "שאמר משה", ודינו כאילו אמר "במי ששלח את משה", או בשבועה "שאמר משה". ועיין בבה"א.

שבטלו דבריו וכו'. כלומר, שלא נתקיימה כוונתו אסור. והאומר "קרבן אם טועמו אני" הרי כיוון לומר שלא יטעמו, ואם טעמו נאסר עליו. וכן השני שאמר "אין קרבן אם טועמו אתה" הרי כיוון לומר שהראשון יטעם, ואם לא יטעם יהא קרבן, אם בטלו דברי השני והראשון לא טעם, השני אסור. ועיין בבה"א.

כנגד ירושלם. אולי צ"ל: כנגד [קרבנות] ירושלם. עיין בבה"א.

לר' יהודה. כלומר שאמרו במשנתנו (פ"א מ"ד): קרבן וכו' ר' יהודה מתיר.

שני אוכל וכו'. בד: שאיני וכו', ואף לפנינו שני=שאיני, וזו היא לשון שבועה, והואיל והיו רגילים להשבע בחיי הקרבן (עיין בבה"א הע' 22) אנו תולים שאף כאן נתכוון כן. אבל אם הזכיר קונם, או שאמר "שאני" (=מה שאני), אסור. ור' יהודה במשנתנו סובר שאף אם אמר "שאני" לא נתכוין אלא להשבע בחיי הקרבן. ועיין בבה"א.

שני אוכל לך וכו'. כלומר, מה שאוכל לך יהא כירושלם, כמזבח וכו', אסור, שיש כאן לשון נדר גרידא. אבל אם אמר: ירושלם, היכל, מזבח וכו' לא אוכל לך הרי יש כאן לשון שבועה ואנו תולים שנשבע בכל אילו, ומותר. עיין בבה"א.

ובין שלא אוכל וכו'. ברייתא זו סוברת שאין אומרים מכלל לאו אתה שומע הן, ואפילו אמר: חולין שלא אוכל לך, דמשמע הא מה שיאכל לא יהא חולין אלא קרבן, אין כאן נדר.

[לא] חולין וכו'. כלומר, אדם האומר "לא חולין" כאילו אומר במפורש "קרבן", ואינו עניין למכלל לאו אתה שומע הן, ולכולי עלמא אסור.

חולין, שאוכל לך, לא יאכל לך וכו'. יש כאן חזרה על ההלכה שברישא, כלומר, אם אמר "חולין", בין שאמר שאוכל לך, בין שאמר לא יאכל לך, ובין שאמר לא אוכל לך, הכל מותר.

לא עולה לא אוכל וכו'. ומשמע הא מה שיאכל יהא עולה, וסובר ר' יעקב מכלל לאו אתה שומע הן, ואסור. וחכמים חולקין.

שלא הקדיש וכו'. שהרי לא התפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור.

מן התורה וכו'. הכוונה: בתורה (כגי' כי"ע והתלמודים) וכו', בכתוב בתורה וכו', בתורה ובכתוב [בה]. ואם נדר בתורה כוונתו לקדושת התורה ואין כאן דבר הנדור, אבל בכתוב בה, כוונתו לקרבנות הכתובים בה, ואם נדר בתורה ובכתוב בה אסור. עיין בבה"א.

הכת' בתורה וכו'. כלומר, לאסר אסר (במדבר ל', ג').

נוהגין ברשות וכו'. והדוגמאות הן להלן.

כיצד אמ' וכו'. הנכון הוא בקג"נ: בשבועה כיצד, אמ' שבועה שאיני ישן ושאיני וכו', וכע"ז בכי"ע, עיין בשנו"ס.

שנדרו לזמן מועט וכו'. הכוונה כאן לנדר של נזירות (כמפורש בירושלמי ובבבלי), ונזירות מועטת היא ל' יום, ואם באמצע נזירותו שתה יין יותר מל' יום (שהרי כל זמן שלא הביא קרבנותיו הרי הוא בנזירותו לעולם), דיו שינהוג אח"כ נזירות ל' יום, כעיקר נדרו. ועיין בבה"א.

תרומה ביהודה וכו'. וביהודה סתם תרומה היא תרומת הלשכה, והוא דבר הנדור, ואם אמר כתרומה, אסור, אבל בגליל סתם תרומה היא תרומת כהן, והוא דבר האסור, ואם התפיס בה מותר.

מותרין בגליל. צ"ל: מותרין [ביהודה, ואסורין] בגליל, כעין גי' ד. והוא שסתם חרמין ביהודה הם חרמי כהנים, ובגליל הם חרמי גבוה, לבדק הבית.