ואינו משלם וכו'. מפני שיין אין דרכו בסיכה.

משלם וכו'. שהרי לא הוזק, ונתברר למפרע שהנחש לא הטיל בה ארס.

ואינו משלם וכו'. צ"ל: משלם קרן וחומש, כגי' כי"ע והראב"ד. ועיין בבה"א.

יין וחומץ וכו'. כלומר, מעורבין יחד. אבל אם שתה חומץ לבד אינו משלם חומש. עיין בבה"א.

שוה פרוטה וכו'. כלומר, ואעפ"י שאין בו כזית.

בהקדש וכו'. אבל בתרומה אינו חייב עד שיהא בה כזית.

פרס. כלומר, חצי ככר, ונחלקו בו התנאים אם הוא כשלש ביצים או כארבע.

מחמשת וכו'. כלומר, חטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון.

כחצי זית וכו'. כלומר, שאכל חצי זית של חלב בשוגג ונודע לו ששגג, הידיעה מחלקת, ואין חצאי הזיתים מצטרפים. ועיין בבה"א.

וחבר נוטל וכו'. כלומר, החבר שאכל נוטל דמים מן הכהן החבר ששילם לו את התרומה.

שנתערבו וכו'. כלומר, שגתערבה בתרומת ע"ה שלא הוכשרה, והיא טהורה וודאי.

כופין וכו'. כלומר, אי אפשר לחלק, שמא יפול חלקו לע"ה, ונמצא מוסר תרומה טהורה לע"ה.

בשוגג וכו'. כלומר, שלא ידע שהתשלומין טמאין.

עונה אותן וכו'. כנראה שצ"ל: עושה אותן וכו', כלומר עושה דמים את תשלומי התרומה שקיבל, ומשלם לו דמי הנאתו כאדם שנהנה מחבירו. עיין בבה"א.

ואינו משלם וכו'. שהרי הוא מזיד בהקדש.

אכלה וכו'. כלומר, אכלה בשוגג.

בתרומה. כלומר, בהרמה שלו נעשים התשלומין קודש מאליהם. עיין בבה"א.

וחומש לבעלים. כלומר, החומש שמשלם בעד אכילת התרומה נשאר בידו ונותנו לכל כהן שירצה.

בחומש זה וכו'. כלומר, בחומש הנ"ל. "ואין מועלין" הוא לאו דווקא שאינו הקדש כלל, והרי הוא כשאר תרומה.

תרומה ודמיי וכו'. צ"ל: תרומה ודמי תרומה וכו'. כלומר, שיכול לשלם מן התרומה שהיא קניינו (כגון שנפלה לו מאבי אמו כהן וכדומה), או שמשלם להקדש דמי תרומה, שהרי לא הפסיד להקדש יותר מזה.

וחומש לבעלין. צ"ל: וחומש זה מועלין (עיין גי' כי"ע), שהרי הוא דמי הקדש.

בקופה שנייה וכו'. ברייתא זו היא פיסקא קטועה ממשנתנו (פ"ז מ"ה): שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין וכו' אין ידוע איזו היא של תרומה וכו' אכל אחת מהן פטור, והשניה נוהג בה כתרומה, וחייבת בחלה דברי ר' מאיר. ר' יוסי פוטר.

ספק מדומע. כמשנתנו פ"ז מ"ו.

משם דמע וחייב וכו'. צ"ל: חייב, כגי' כי"ע וירושלמי. והכוונה לחולין שנתערבה בהם אחת ממאה תרומה והורמה שהם מותרים לזרים, אעפ"י שלפי החשבון נשאר שם רוב התרומה שנפלה. עיין בבה"א.

משלם מן הלקט וכו'. שמא צ"ל: משלם [ד]מין. [משלם מן] הלקט וכו'. כלומר, אם אכל טבל משלם דמיו כאוכל חולין. ואח"כ חוזר למשנתנו פ"ו מ"ה: משלם מן הלקט וכו', והיינו אם אכל תרומה.

עד שתצא שבת וכו'. מפרש את משנתנו (פ"ח מ"ג): היה אוכל באשכול ונכנס מן הגינה לחצר וכו' חשיכה לילי שבת ר' אליעזר אומר יגמור.

דם וכו'. כלומר, שיצא מתוך פיו.

גורר וכו'. כלומר, אפילו בככר של תרומה, ואינו חושש להפסד התרומה, עיין במשנה פ"ח מ"ב.

נמצא וכו'. כלומר, אם נתמצה הדם מבין שניו לתוך פיו משפשפו בתוך הפה וגומר, ואינו פולט.

הדירה וכו'. כלומר, את הדרנא ואת הנמלה ואת הכנימה, וכולן הם תולעים הבאים לתוך התרומה מבחוץ ואינם גדלים בתוכה. ועיין בבה"א.

את הזיז וכו'. כלומר, יתוש המיוחד לעדשים, עיין בבה"א.

שבכליסין. שיח ממשפחת הקיטניות, עיין לעיל פ"ה שו' 25.

פטור. מפני שכולם גידולם בתוך הפירות התלושים, ולא באו מן החוץ.

ואת הקפא וכו'. כלומר, תולעת הגדלה בירקות גינה (κάμπη) במחובר, והוי ליה כשרץ השורץ על הארץ.

יבחושין וכו'. יתושין שתחילת ברייתן במשקין. עיין בבה"א.

המפנין וכו' צ"ל המסנין (וכן בכי"ע: המסנן) וכו'.

והמברך על וכו'. כלומר, בכל זמן וכו' (עיין לעיל ברכות פ"ו ה"ו).

דרך אחרת. כלומר, דרך המינין שהיה דרכם לסנן את המשקין מפני התולעים שגדלים בתוכן, וכן היה דרכם לברך על החמה, עיין בבה"א.

והמורייס. ציר מקרבי דגים המעורב ביין ושמן.

מכוסה וכו'. כלומר, אם היתה החבית התחתונה מכוסה במשמרת, אעפ"י שהחבית העליונה ששופך מתוכה מגולה וכו'.

לספוג וכו'. כלומר, שהארס אינו תפור וסמיך אלא מלא חלולים כספוג, וכשהמשקה עובר דרך המסננת, הספוג אינו עובר אלא עולה וצף למעלה.

אפאה וכו'. מפני שהאור שולט יפה בפת.

מי תרמוסין. כלומר, מים ששלק או כבש בהם את התורמוס (lupinus). ועיין בבה"א.

ששרה וכו'. הקדמונים היו נוהגים לשרות כמה מינים חריפים, אחרי השליקה והכבישה. עיין בבה"א.

עובטין. צ"ל: עובשין (עיין בשנו"ס), כלומר ענבים שוטים שהם חמוצים. עיין בבה"א.

ודרמסקניות. פירות שאנו קוראים להם עכשיו שזיפים, damascena,

אין בהן וכו'. צ"ל: אסורין, כגי' כי"ע, הרמב"ם והירושלמי.

בהמת עצמו. מפני שהארס אינו ממית אותה, אלא מזיקה לזמן, ורשאי לעשות כן בבהמתו טמאה שאינה עומדת לאכילה. ועיין בבה"א.

סרטה. כלומר, שריטה, סדק. וכמה הן. כלומר, כמה הן שיעור המים שלא יהא בהם משום גילוי.

בין מכונסין וכו'. כלומר, בין שהם במקום אחד, בין שהם מפוזרין בכמה מקומות אלא שהן מושכין זה לזה. (ר' יונה בר"ג).

של שועין. צ"ל: של שיעין, של שיחין (כגי' כי"ע), כלומר, חבית הנעשית בכפר שיחין, ושיעורה היה ידוע להם. עיין בבה"א.

שאין בו וכו'. כנראה שצ"ל: שאין בו [אלא] וכו', כגי' הירושלמי.

והתיר וכו'. כנראה שר' יהודה בן בבא חולק על הת"ק וסובר שאף יין אין בו משום גילוי בקרקע שיש בה מ' סאה של יין. ועיין בבה"א.

ובאלפסנה. פירוש המלה לא נתבררה לי בוודאות, ובירושלמי: ובמגדל. ועיין בבה"א.

אסור. שמא היה שם נחש לפני שהניח את הלגין.

בתיקן. צ"ל: בתיקו. עיין בשנו"ס ובבה"א.

מפוייח וכו'. כלומר, אפילו מצוייר בצורות בעלי חיים שהם מפחידים את הנחש.

ואם. צ"ל: אסור. וכן בירושלמי: מכוסה ואינו פקוק אסור.

חץ בה. כלומר שהוא אוץ ומהודק ואינו מחולחל.

של קטן. כלומר, בן יומו.

זורק וכו'. שמא צ"ל: [ביבש] זורק וכו'.

פטריות וכו'. כנראה שהכוונה לפטריות הגדלות בחביות, וחיישינן שמא ספגו מן המשקין המגולין. עיין בבה"א.

שמא נקורין וכו'. כלומר, שמא ניקרו במקום שכבר היה נקר של נחש.

אסור. שאנו חוששים שמא היה ארס שוקע.

תלויות וכו'. כלומר תרומות שנולד בהם ספק, מפני שאנו חוששים שמא אחת מהן טהורה והשניה טמאה.

באב הטומאה וכו'. שהרי סוף כל סוף שתיהן עומדות להשרף, מחמת טומאה שבהן.

על תלוייה וכו'. כלומר, שאמרו לו שהיא טהורה, ואח"כ נתברר שהיתה תלויה ונשאל עליה לחכם מיד והתירה, הרי זו טהורה, שהרי שמר אותה בחזקת טהורה.

הריני מניחה וכו'. ומכיוון שהניחה ולא נשאל מיד, נפסלה בהיסח הדעת, וכשיטת ב"ש, עיין בבה"א.

ובתוך ידו. כלומר, שנולד הספק כשהיתה בתוך ידו.

שעל גבי וכו'. כלומר, או שנולד ספק טומאה בככר שעל גבי השלחן, נוטלה ומניחה וכו', כר' אליעזר במשנתנו פ"ח מ"ח.

בגת העליונה וכו'. כלומר, של תרומה, והתחתונה היא של חולין טמאין, ואם תפול לשם יפסיד את הכל.

ואל ידמענה וכו'. צ"ל: ואל יטמאנה, כגי' כי"ע ומשנתנו.

אחד מכם וכו'. כלומר, שהרגיז אותנו, והם אינם יודעים מי הוא.

לשבע בן בכרי וכו'. כלומר, שידעו בברור מי הוא, וגם חייב מיתה. ועיין בבה"א.

במי דברים וכו'. כלומר, אימתי אין מוסרין אותו אלא בתנאים הללו דווקא.

והן מבחוץ וכו'. כלומר שהוא בפנים החומה והצרים על העיר הם מחוץ לחומה (כמעשה שבע בן בכרי), ואפשר שיתייאשו מלכבשה, והוא ינצל.

והן מבפנים וכו'. כלומר, שהגויים כבר נכנסו לתוך החומה, והוא נהרג ואף היהודים הנדרשים למוסרו יהרגו.

יתנוהו וכו'. שהרי סוף כל סוף ידעו מי הוא היהודי שהרגיז אותם, ולמי הם מכוונין.

בחכמתה. מדייק ממלה זו שאמרה להם דבר הלכה. (ר' יונה בר"ג).

ר' שמעון וכו'. ר' שמעון סובר שבחכמתה אמרה להם שהוא חייב מיתה, אבל ייחוד גרידא, אפילו ידעו הגוים בברור מי הוא, אינו מספיק. ועיין בבה"א.