פיסקה שמינית: ארבה (י', א'–כ') סדר בא

בסיפור על המכה השמינית, היא השניה במחזור השלישי, ניתן למשה הצו בא אל פרעה, כדוגמת הצו שניתן לו לפני המכה השניה שבמחזור הראשון ולפני השניה שבמחזור השני. כאן נוסף נימוק: עליך לבוא שוב אל פרעה ולהודיעו על מכה נוספת, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה, המכות הנוראות של המחזור השלישי, בקרבו, בקרב מדינתו, להטיל עליו ועל עמו את ענשם על שעבוד בני ישראל ועל השמדת הילדים במימי היאור,

וגם למען חינוכו של עם ישראל, ולמען תספר – כאן הפועל בגוף ‏שני אינו מכוון רק למשה בלבד, אלא לכלל ישראל – באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי, הרעותי כפי רשעתם, במצרים, ואת אותותי אשר שמתי בם (הפועל שם בא כוריאציה לפועל שית שלמעלה), וידעתם כולכם, בני ישראל, כי אני ה', ההווה עמכם בצרתכם והמקיים את דברי. המשך דברי ה' אל משה אינו כתוב במפורש, ויוצא לנו מתוך מה שכתוב להלן (פס' ג' ואילך) על מה שאמרו משה ואהרן אל פרעה בשם ה'. כדי שלא לחזור פעמיים על אותם הדברים, מביא אותם הכתוב רק בסיפורו על מסירתם אל פרעה, ומובן מאליו שכך היתה הפקודה, כשם שבפיסקות שנקטו בשיטה ההפוכה והביאו רק דברי ה' אל משה מובן מאליו שכך מסרם משה אל פרעה (עיין למעלה, על ח', א' וכ').

ויבא משה ואהרן (שהיה תמיד מלווה את משה וכאן נזכר במפורש כדי להבליט שאף הוא גורש מאת פני פרעה [פס' י"א]. ושלפיכך אף כלפיו הוכרח פרעה להתוודות: חטאתי לה' אלהיכם ולכם [פס' ט"ז]) אל פרעה ויאמרו אליו: כה אמר ה' אלהי העברים: עד מתי מאנת לענות מפני? שאלה זו משמעה נזיפה חמורה: היה עליך להיענות לדרישתי, ולא נענית: עד מתי אתה אומר לעמוד במרדך? ה"עבר" מאנת אין פירושו כאן עבר: הוא מורה על עניין שכבר היה בעבר ונמשך בהווה ויימשך בעתיד: עד מתי תמשיך להתנהג כך? שוב אני מתרה בך וחוזר על דרישתי:

שלח עמי ויעבדוני. וטוב יהיה לך שתשלח, כי, כלומר שהרי, אם מאן אתה לשלח את עמי, הנני מביא מחר ארבה בגבולך,

וכסה הארבה את עין הארץ, את מראה הארץ (רש"י), את פני הארץ, ולא יוכל איש לראות את הארץ, את פני הקרקע המכוסות ארבה. כיוצא בזה מסופר בבמד' כ"ב, ה', שאמר מלך מואב על עם ישראל: הנה כסה את עין הארץ. ואולי הכוונה שם להמשיל את העם לארבה. והארבה ישחית את כל הצמחים: ואכל את יתר הפלטה של עשב השדה, כגון החטה והכוסמת (ט', ל"ב), הנשארת לכם מן הברד, ואכל את כל העץ, את כל מה שנשאר על העץ, הצומח לכם מן השדה. וגם לתוך הבתים ייכנס הארבה (כך קרה, למשל, בארץ ישראל בשנת 1865, שנכנס הארבה להמוניו לתוך הבתים, דרך החלונות והפתחים),

ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים, דבר אשר לא ראו אבותיך ואבות אבותיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה (בביטוי זה, הדומה לט', י"ח וכ"ד, וכן בהזכרת הברד, יש קשר לפיסקה הקודמת). אחר שסיימו משה ואהרן את דבריהם, לא חיכו לתשובה, כי ברור היה להם מראש שאף הפעם לא יאבה פרעה להסכים, ויפן משה, ואהרן אתו, ויצא מעם פרעה.

עבדי פרעה, שנשארו לפניו לאחר שיצאו משה ואהרן. פנו אליו בעצה מפייסת. אף הם פתחו את דבריהם בשאלת עד מתי כמו שפתחו משה ואהרן את דבריהם, אבל מפני כבוד המלכות תלו את הרעה בצד שכנגד, ויאמרו עבדי פרעה אליו: עד מתי יהיה עניין זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלהיהם, הנח להם שיעשה מה שרוצים לפי דרישות דתם: הטרם תדע, עדיין לא הבינות, כי אבדה מצרים, שמדינתנו תאבד אם עוד תבואנה עליה מכות כאלה? גם במלה טרם הבאה כאן יש הקבלה למה שאמר משה בשיחה שלפני זו (ט', ל').

המלך אינו מעז להתנגד לעצת יועציו, ומנסה להינצל מן הצרה, עד שלא תבוא, דבר שלא ניסה עד עכשיו. הוא נותן פקודה, ויוּשב את משה ואת אהרן אל פרעה, והוא פונה אליהם בדברים הנראים כהסכם לדרישתם: לכו עבדו את ה' אלהיכם, אבל עדיין אין ברצונו להסכים הסכם גמור, ולפיכך הוא מוסיף שאלה שהיא מעין תנאי: מי ומי ההולכים? אני רוצה לדעת במפורט מי ומי מכם ילכו, ואיני נותן רשות ללכת אלא למי שיישר בעיני להרשותו.

משה ממהר להשיב תשובה גאה, לא כעבד לפני רבו, אלא כמעצמה לקראת מעצמה, ודוחה כל תנאי וכל הגבלה. וניכר בדבריו קצב פיוטי וטון חגיגי: בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך, כי חג ה' לנו. כולנו נלך, ואת כל בני בתינו נקח אתנו, וגם את מקננו נקח, כי חג ה' לנו, וברצונו אנו תלויים ולא ברצונך. עדיין אין משה מגיד במפורש שבני ישראל רוצים לצאת ממצרים על מנת שלא לחזור, אבל כוונה זו ברורה מתוך דבריו. ופרעה מבין אותה יפה, אבל אף הוא אינו מגיב עליה במפורש. יש כאן מעין משא ומתן דיפלומטי: שני הצדדים אינם מגידים במפורש מה כוונתם, ומסווים אותה תחת מסווה של טענות אחרות: אבל כל אחד מהם מבין יפה מה בלב הצד שכנגד. בפסוק זה. או במקורו הפיוטי, תלוי כנראה הושע ה', ו': בצאנם ובבקרם ילכו לבקש את ה'.

על הצהרתו של משה עונה פרעה בדברים קשים, שיש בהם מעין אירוניה מרה: ‏יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, כלומר: תהי נא עזרת אלהיכם רחוקה מכם כשם שאני רחוק מלהרשות לכם לצאת עם טפכם. ובהמשך הסיפור ניכרת מעין אירוניה כנגד האירוניה שלו; לבסוף הוא ישלח אותם ואת טפם, וכן יהיה ה' עמהם. – המלה טף, הבאה לפעמים להורות במיוחד על הילדים, על יד הזכרת הנשים (כך, למשל, בברא' ל"ד, כ"ט; מ"ה, י"ט; מ"ו ה'; ועוד), כוללת לפעמים גם את הנשים יחד עם הילדים. כך, למשל. בברא' מ"ג, ח': גם אנחנו גם אתה גם טפנו; ושם נ', ח': רק טפם וצאנם ובקרם עזבו בארץ גושן; ועוד. וכך הדבר כאן, וכך עוד להלן. עוד ממשיך פרעה ואומר: ראו כי רעה נגד פניכם; שימו לב לכך, שאם תפצירו בי הפצרה נוספת, צפויה לכם רעה. גם כאן אולי, כפי מה שהוצע כבר, יש לראות מעין רמז לאל המצרי רע, אל השמש, ראש הפנתיאון המצרי: דעו כי כוח האל שלי יקום נגדכם (במדרש חז"ל: כוכב יש ששמו רעה; ועיין למעלה, על ה', י"ט; והשווה ל"ב, י"ב).

לא כן; כמו שאתה אמרת: בנערינו ובזקנינו נלך וגו', אלא כמו שאני אומר: ‏לכו נא הגברים בלבד, בלי הנשים והילדים והמקנה. ועבדו את ה': אתם, הגברים, תבצעו את סדר עבודתכם. אין פרעה אומר במפורש שאינו מרשה לעם לצאת שלא על מנת לחזור, ומצטמצם הוא בתוך תחומה של הדרישה הדיפלומטית שדרש משה: כי אתה אתם מבקשים. רק דרישה זו השמעתם באזני. ואולם הוא מבין את הכוונה שבלב משה, ומשמיע ברמז דבריו את הכוונה שבלבו. ואשר לעצת יועציו, הוא מקבל אותה כצורתה ולא ככוונתה; הם אמרו: שלח את האנשים, והתכוונו במלה אל כלל העם, אבל הוא מעמיד פנים כאילו הבין אותה בהוראתה המצומצמת, הגברים. וגם על עניין זה אפשר לשמוע הד בהמשך הסיפור, המגיד שמעשה שהיה כך היה, כדברי משה ולא כדברי פרעה (י"ב, ל"ז): ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף. כשסיים את דבריו. ציוה פרעה לגרש, ממש לגרש, את משה ואת אהרן מתוך האולם: ויגרש אתם המגרש, כלומר ויגורשו, מאת פני פרעה. המתרגמים העתיקים שתרגמו כאילו היה כתוב: ויגורשו אינם אלא מפרשים ומשתמשים בצורה דקדוקית נהוגה בלשון התרגום. וכך תורת השומרונים, הגורסת ויגורשו אינה באה אלא להקל את הבנת הכתוב על ידי ניסוח מתאים לדרכי הלשון העברית המאוחרת.

מכיון שבעיקר הדברים היה פרעה עדיין ממאן להסכים, מן הדין היה לקיים מה שנאמר בפס' ד' ואילך. לפיכך ויאמר ה' אל משה: נטה ידך על ארץ מצרים בארבה, בענין הארבה, ויעל, כדי שיעלה הארבה לפי סימן נטיית ידך, על ארץ מצרים, ויאכל את כל עשב הארץ, או, ביתר דיוק. הואיל ולא נשאר מעשב הארץ אחרי הברד אלא שריד כמעט, את כל אשר השאיר הברד.

משה עשה מה שהוטל עליו, ויט משה את מטהו (בפס' י"ב נאמר ידך; וריאציה כמו למעלה) על ארץ מצרים, וה' נהג רוח קדים בארץ (הרוח היא גורם חשוב במסעי הארבה להמוניו; וקדים לאו דווקא, שהרי הארבה אינו בא למצרים מצד מזרח, אלא מצד דרום, מארץ סודאן, ואין קדים כאן אלא רוח עזה בכלל, כמו באיוב ט"ו, ב': החכם יענה דעת רוח, וימלא קדים בטנו, או בהושע י"ב, ב': רועה רוח ורודף קדים) כל היום ההוא וכל הלילה כדי שיהיה פנאי לארבה להגיע מארץ רחוקה (המכות, כאמור, אינן דברים נגד הטבע, אלא שימוש נפלא ומפליא בתועפות הטבע), והנה בזמן שנקבע מראש אירע מה שנאמר מראש; הבוקר של יום המחרת היה, ורוח הקדים נשא את הארבה. ועכשיו בא תיאור מפורט של המכה, החוזר על מה שכתוב למעלה בוריאציות אחדות:

ויעל הארבה על כל ארץ מצרים, וינח כדרכו לנוח כשהוא עייף ויגע אחר מסע ארוך ומוצא אדמה מכוסה צמחיה, בכל גבול מצרים; והיה אותו ארבה כבד מאד, כמו שהיה כבד מאד הדבר והברד. אף על פי שהארבה הוא מכת מדינה במצרים, הפעם היה הרבה יותר כבד ממה שרגיל: לפניו לא היה כן ארבה כמוהו ואחריו לא יהיה כן (ביטוי מסורתי מופרז, החוזר בצורה דומה ביואל ב', ב').

ויכס הארבה את עין כל הארץ ותחשך הארץ, כלומר שהשחירו פני הארץ מחמת הארבה שעליהן (לשון חשכה מביאה כאן מעין רמז מוקדם למכה שאחר זו, מכת החושך), ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד. הברד אמנם הותיר משהו, אבל אחר הארבה לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים.

כבר לפני ההשמדה הכללית של כל ירק, הנזכרת בסוף פס' ט"ו, מיהר פרעה, ‏כשראה את המון הארבה שנח על ארץ מצרים. לפנות אל משה ואל אהרן מתוך תקווה להציל דבר מה: וימהר פרעה לקרא למשה ולאהרן ויאמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם. שוב הוא חוזר להתוודות לפי הנוסח הרגיל של הוידוי, חטאתי, ועכשיו וידויו מלא יותר. אין הוא מוסיף הפעם (ט', כ"ז) ומכיר הוא שחטא לא רק לה', אלא גם למשה ולאהרן כשגירש אותם מאת פניו. בכל זאת, הוא שומר על כבודו,

ובמסקנת דבריו, הפותחת כרגיל במלה ועתה, אינו מגיע עד כדי בקשת סליחה מאת נתיניו, ואינו אומר שאו נא חטאתי, אלא רק בדרך אי־פרסונאלית, שא נא חטאתי, מעין: תהי נא חטאתי נשואה (תורת השומרונים מוסיפה וי"ו וגורסת שאו כדי להקל את הניסוח כפי דרכה). לנשיאת חטאתו יהיה צורך אך הפעם; ובזה רומז פרעה בעקיפין שלא יסרב עוד, אבל רק בעקיפין, כדי שלא יגיב משה בהבעת אי־אמון. ודבריו מסתיימים בבקשה הרגילה: והעתירו לה' אלהיכם, כדי שיתרצה ויסר מעלי רק את המות הזה. הוא אומר‏ רק, כמו שאמר לפני כן אך: לא יהיה צורך עוד לדבר מעין זה בעתיד.

הואיל ולא היה בדברי פרעה אלא וידוי ובקשה, לא היה לו למשה צורך להשיב ולא השיב. ויצא מעם פרעה, ויעתר אל ה'. גם הפעם נעתר לו ה',

ויהפך ה' רוח ים, הפך את הרוח מכיוון דרום־צפון לכיוון מערב־מזרח (רוח ים לפי הביטוי הרגיל בפי תושביה של ארץ כנען, שהים ממערבה) חזק מאד (כאן משמש השם רוח כשם זכר). וכמו שהסתייע מסע הארבה אל ארץ מצרים בכוח הרוח הדרומי, כך הרחיקו ממנה הרוח המערבי: וישא הרוח את הארבה ויתקעהו, כלומר וישליכהו, ויטביעהו, ימה סוף, ממזרח למצרים, ומתוך כך לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. יש כאן אולי מעין רמז מוקדם למה שייאמר אחר כך על אנשי חיל פרעה שאף הם טבעו בים סוף ולא נשאר בהם עד אחד (י"ד, כ"ח). ואף אם נניח שים סוף שבפרקים י"ד־ט"ו אינו ממש אותו ים סוף הנזכר כאן (על זה עיין להלן), ההקבלה במקומה עומדת.

לאחר שנעלם הארבה, לא עמד פרעה בדברו. ויחזק ה' את לב פרעה, ולא שלח את בני ישראל. שוב פעם אותו הסיום.

פיסקה תשיעית: חושך (י', כ"א–כ"ט) ככל מכה שלישית במחזור, כך גם מכה זו באה בלי התראה. ויאמר ה' אל משה: נטה ידך על השמים (השווה ט', כ"ב), לסימן על התחלת המכה, ויהי חושך על ארץ מצרים. הכונה כנראה לסופת חול; החול הבא מן המדבר ימלא את האויר, עד שאפשר יהיה כמעט למששו: וימש חושך. מכה זו תוכיח מה רב כוחו של ה' נגד אלהי מצרים: כשירצה אלהי ישראל, ייעלם השמש, הנחשב בעיני מצרים כאל הראשי, ולא יוכל להאיר על יראיו, ואם נכונה ההנחה, שהמלה רעה שבפס' י' רומזת לאל המצרי של השמש, יש לראות במכת החושך מעין תגובה מיידית לדבריו של פרעה.

ויט משה את ידו על השמים, ויהי חושך אפלה (צירוף זה מביע את דרגת ההפלגה של החושך) בכל ארץ מצרים שלשת ימים, כל ימי סופת החול.

לא ראו איש את אחיו, ואף הדלקת הנרות לא הועילה מפני עובי החול שבאויר, ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים, מפחד הסכנה שבהליכה בתוך החושך. ואולם, לכל בני ישראל היה אור במושבותם, הואיל ולא הגיעה הסופה עד ארץ גושן.

פרעה הבין, אף על פי שלא נאמר לו מראש, שגם זו מכה שהובאה עליו מאת אלהי ישראל, ויקרא פרעה אל משה אחר שלושת ימי החושך, ויאמר: לכו עבדו את ה'. שוב פעם פתח במלים הנשמעות לכאורה כהסכם לדרישה, ושוב פעם הוסיף מיד מלים של הסתייגות, המבטלות את ערך ההסכם: רק צאנכם ובקרכם יצג, יישאר פה במקומו. הוא רצה שיישאר במצרים ערבון לחזרתם של בני ישראל. אמנם הוא מוסיף עוד: גם טפכם ילך עמכם, ובזה מרחיב הוא במקצת את היקף הרשיון שנתן בימי הארבה (פס' ח'–י'), אבל איסור הוצאת הצאן והבקר היה מספיק לתכליתו.

משה משיב תשובה כדרכו. כשם שפתח פרעה במלה גם את הרחבת רשיונו, כך פותח משה במלה גם את תשובתו. אתה דיברת כאילו ויתרת ויתור חשוב כלפינו, אבל דע לך: לא רק זה, שיציאת טפנו אתנו אינה ויתור מצדך, וזכות היא בידנו ואין אף לדבר עליה. ולא רק זה, שאיני מסכים להסתייגות שלך בדבר צאננו ובקרנו, אלא, יתר על כך, סופך שתתן עוד יותר ממה שעכשיו אתה ממאן לתת. גם אתה תתן בידנו מצאנך ומבקרך לזבוח זבחים ועולות, ועשינו אותם קרבנות לה' אלהינו (השווה י"ב, ל"ב: וברכתם גם אותי).

ומובן מאליו כי גם מקננו ילך עמנו, כולו, לא תשאר במצרים פרסה, אף רגל אחת (ביטוי מופרז: לא תישאר אף בהמה אחת ממקננו) כי ממנו, ממקנו, נקח לעבוד את ה' אלהינו, ואנחנו זקוקים לכל המקנה, כי אנחנו לא נדע, לא נוכל לדעת מראש, מה נעבוד את ה', מה יצטרך לנו לקרבנותינו, עד בואנו שמה, אל מקום העבודה. עדיין נמשך משא ומתן דיפלומטי: תשובתו של משה אינה משאירה שום ספק על סירובו להניח במצרים ערבון כל שהוא, אבל למושג הערבון, שאינו לפי הכבוד הלאומי, אין בדבריו אף רמז קל, כמו שלא היה לו רמז מפורש בדברי פרעה.

ויחזק ה' את לב פרעה, ולא אבה פרעה לשלחם עם צאנם ובקרם כפי דבריו של משה. כתוב כאן שלא אבה, כלומר שלא הסכים. לשלחם, ולא רק שלא שילחם כפי מה שכתוב בפיסקות הקודמות. מכיון שעכשיו הגיע כבר לידי משא ומתן על פרטי השילוח, אלא שבסוף לא הסכים לפרטים שדרש משה בכל תוקף.

ולא זאת בלבד שלא הסכים, אלא שחרה אפו במשה. וגירש אותו מאת פניו במלים קשות ובאיומים נוראים: לך מעלי, השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות. ואולם משה לא פחד ולא חת, והשיב אל פרעה כפי דבריו:

כן דברת, אתה צודק בזה, כי לא אוסיף עוד לבוא מרצוני אל הארמון הזה ולא אבקש עוד‏ ראות פניך, אך לא מפני שאתה מאיים עלי, אלא מפני שאני מאיים עליך. מהו האיום, ומפני מה היה בידו של משה לאיים, נשמע בפיסקה שאחר זו.