בדברי ה' אל משה, המובאים בנוסחה הרגילה וידבר ה' אל משה לאמר, נמסר הציווי על הקדשת הבכורות רק בקווים כלליים. הפרטים יבואו בדברי משה אל העם (פס' י"ב ואילך), ובלי ספק כוונת הכתוב היא שכולם ניתנו למשה מפי הגבורה, אלא שכאן אינם כתובים כדי שלא לחזור עליהם פעמיים (השווה מה שכתבתי על שיטה זו בפירושי על י', ב').

כאן ניתן רק הכלל העיקרי: קדש לי כל בכר, כלומר פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה שבעליה ישראל; כל בכור מאלה לי הוא.

אחר כך באים דברי משה אל העם, והם מחולקים לשני חלקים. החלק הראשון, המגיע עד סוף פס' י', כולל פרטי הלכות לפסח דורות, שעליו לא מסר משה עדיין אלא הוראות כלליות בלבד (עיין למעלה, על י"ב, כ"ד־כ"ה). הוא פותח במלה זכור, בהתאם למה שנאמר אל משה (י"ב, י"ד): והיה היום הזה לכם לזכרון: זכור לדורי דורות את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, וזכור שזכיתם לצאת רק הודות לכך,‏ כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה, וכשם שבלילה שלפני השחרור וביום המחרת לא אכלתם חמץ, כך גם בעתיד, לשם זכרון הדבר בכל שנה ושנה, לא יאכל חמץ.

היום אתם יוצאים, בחדש האביב, המחדש את חייכם כשם שהוא מחדש את חיי הטבע כולו, ואתם יוצאים כדי לבוא אל ארץ היעוד;

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי וגו' אשר נשבע לאבותיך לתת לך, ארץ זבת חלב ודבש (חוזרים כאן, בשינויים אחדים, ביטויי הבשורה שבאו למעלה, ג', ח', י"ז), אז תמשיך לחוג את חג הפסח, ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה. יצאת מבית עבדים, והוסר מעל צואריך עול העבודה הקשה שהוכרחת לעבוד במצרים, ובמקומה תעבוד עבודה נעימה זו, עבודת ה' אלהיך, ולכבודו תחוג את חג החירות.

שבעת ימים נוספים, מלבד הלילה הראשון של חג, תאכל מצות, וביום השביעי של שבוע זה שוב חג לה'.

ולא רק על זה אתה מצוּוה, ש־מצות יאכל את שבעת הימים, אלא גם על זה, ש־לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך.

וכן מצוּוה אתה לא רק לזכור, אלא גם להזכיר לבנך: והגדת לבנך ביום ההוא, ביום חג החירות, לאמר: בעבור זה, בעבור שאנחנו בני ישראל נקדיש את חיינו לעבודתו, עשה ה' לי, כלומר פעל ה' למעני, בצאתי ממצרים. וכדי שיתקיים בך זכרון היציאה מעבדות לחירות ביד ה', תעשה לך סימן שישמש למזכרת.

בפס' ט' הנושא של הפועל והיה הוא המשפט שבסוף הפסוק, כי ביד חזקה וגו', והמלים למען תהיה תורת ה' בפיך הן מעין מאמר מוסגר (בפס' ט"ז הדומה לזה אינן נמצאות): והיה לך לאות על ידך, ולזכרון, כלומר מזכרת, בין עיניך – למען תהיה תורת ה' בפיך – הדבר הזה, כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים. האות שעל היד מזכירה את היד החזקה. מהי צורת האות והזכרון אין הכתוב קובע בפרטות; לפי פירוש חז"ל, כידוע, הכוונה למצוות תפילין. הביטוי בין עיניך בוודאי פירושו כנגד בין עיניך, על המצח, כפי מה שהבינו חז"ל, וכפי הוראת הביטויים המקבילים באוגריתית ובסורית. תורת ה' המרומזת בפסוק זה היא בכלל המצוות של עבודת ה' שאתה קיבלת עליך בהקדשת חייך אליו כשנגאלת מבית עבדים, ושתהיינה תמיד קרובות ללבך ולנפשך אם אתה תזכור תמיד את יום צאתך מארץ מצרים.

החלק הראשון של דברי משה מסתיים בחזרה על עניין חשמירה, היסודי בפרשת יציאת מצרים כפי מה שראינו, ועל המלה חקה שבכותרת הנספח הראשון (פס' מ"ג): ושמרת את החקה הזאת למועדה, בזמן הקבוע לה, מימים ימימה, מדי שנה בשנה.

בחלק השני של דברי משה באים הפרטים על דיני בכורות (עיין למעלה, על פס' ב'). בניסוחו מקביל חלק זה לראשון. פתיחתו דומה לפס' ה', בשינויים מסויימים: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך, אז, כשתזכה להשתקע בארצך,

והעברת כל פטר רחם באדם לה', תעביר אותו מרשותך לרשות ה', וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך (הרחם של הבהמה כנראה קרוי גם שגר) כמו כן; אם הבכורות האלה, באדם ובבהמה, הם ממין הזכרים, יועברו לה'. העברה מעין זו פירושה מתחילתה, במנהג המזרח הקדמון, הקרבה לקרבן; אבל כך היא דרכה של תורה: כשהיא מקבלת או מאשרת מנהג ממנהגי העמים השכנים, מחדשת בו חידושים, מנמקת אותו נימוק חדש, ונותנת לו משמעות חדשה. והוא הדין בעניין הבכורות. מנהג ההקרבה על המזבח נשאר בתקפו רק לגבי הבהמות הטהורות:

לגבי הבהמות הטמאות בא במקומה הפדיון בבהמה טהורה או העריפה: וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו. ואשר לבכורות בני אדם, אין כמובן אלא דין פדיון: וכל בכור אדם בבניך תפדה. הנימוק החדש הוא הצלת בכורות ישראל בזמן המגפה שבה נספו בכורות מצרים.

נימוק זה ניתן, בהקבלה לפס' ח', בצורת תשובה על שאלת הבן: והיה, כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת, מה פירושם של דיני בכורות, אתה תענה ואמרת אליו: בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים, מבית עבדים (הקבלה לפס' ג' ולפס' טו ט'),

ויהי, כי הקשה פרעה, כאשר הקשה פרעה את לבו ולא אבה לשלחנו, בא עליו עונש מיד ה', ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים בבהמה הטהורה, וכל בכור בני אפדה.

פס' ט"ז מקביל לפס' ט', וכמעט שווה לו, בשינויים מועטים: והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך הדבר הזה, כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים. על פירוש הפסוק עיין למעלה, על פס' ט'. אשר למלה טוטפות, הבאה כאן במקום המלה זכרון שבפס' ט', האיטימולוגיה שלה אינה ברורה. אך וודאי הוא שהיא מורה על אות או סימן המונח לשם זכרון על המצח, כדרך הטוטפות שהנשים מתקשטות בהן (משנה שבת, ו', א').

פרשה שמינית: קריעת ים סוף (י"ג, י"ז – ט"ו, כ"א) פיסקה ראשונה: המסע במדבר (י"ג, י"ז–כ"ב) סדר בשלח

אחר שני הנספחים ההלכתיים, חוזר הכתוב לסיפור המאורעות. ולשם קשר אל הסיפור שקדם פותח הוא ברמז קצר לעניין המסופר באחרונה לפני הנספחים: ויהי בשלח פרעה את העם. אחר רמז זה אפשר להמשיך ולדבר על מה שקרה מאז ואילך. העניין הראשון שעליו מדובר כאן הוא כיוון מהלכם של בני ישראל. שלושה כיוונים היו אפשריים: אחד לצפון מזרח, אחד לדרום מזרח, ואחד באמצע. הראשון היה הכיוון של "דרך הים" הסמוכה לחוף הים התיכון, היא הדרך הצבאית של המצרים, שהיו משתמשים בה במסעיהם צפונה. האמצעי היה הכיוון כלפי באר שבע והנגב, המביא ללבה של ארץ כנען דרך ארץ מושבם של הפלשתים, לא הפלשתים שהתיישבו בדרום השפלה במאה הי"ב לפני סה"נ, אלא אותם השבטים, הקרובים להם קרבה גזעית, שכנראה קדמו להם והתיישבו בגרר ובסביבותיה (על עניין זה עיין בספרי מנח עד אברהם, עמ' 142־141). הכיוון הדרומי־מזרחי, כלפי חצי־האי־סיני, לא היה מקרב את הנוסעים אל ארץ כנען, אלא אדרבה היה מרחיק אותם ממנה עוד יותר. ואולם, דווקא כיוון זה נבחר מתוך שלושתם. הראשון בוודאי לא היה מן הראוי, מכיון שעל הכביש הראשי היו המצרים שומרים שמירה מעולה על ידי חיל מצב סדיר החונה בכל אחת מתחנותיו, ומסע באותו הכביש לא היה שחרור ממצרים, אלא, להיפך, הכנסת הצוואר תחת עול מצרים יותר ויותר; ולפיכך אין הכתוב מזכיר כיוון זה אף ברמז קל. אשר לכיוון האמצעי, נאמר כאן כי לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים, בכיוון החוצה את ארץ פלשתים (המלה דרך פירושה כאן בתוך, באמצע) דווקא מפני כי קרוב הוא, והיה מביא במוקדם את בני ישראל אל ארץ כנען; והסיבה היתה זו,‏ כי אמר, כלומר חשב, אלהים, שהיה לחוש פן ינחם העם על שאיפתו לחירות (משחק מלים: ולא נחם – פן ינחם) בראותם מלחמה, אם מיד אחר ימים ספורים יגיעו לגבול ארץ כנען ויוכרחו להילחם בתושביה כשהם עדיין חלשים ברוחם מפני עול השעבוד, ושבו מצרימה, ויעדיפו לחזור לעבודתם הקשה ובלבד שלא יסתכנו במלחמה. דווקא בהתאם לחשש זה מסופר בבמד' י"ד, ד', כי כשהתקרבו בני ישראל לארץ הנגב ושמעו מפי המרגלים מה ששמעו על עוצם כוחם של התושבים, וראו מקרוב את סכנת המלחמה, אמרו: נתנה ראש ונשובה מצרימה.

משום כך נבחר הכיוון הדרומי־מזרחי: ויסב אלהים את העם סיבוב ארוך, העובר‏ דרך המדבר, בתוך המדבר. כלפי ים סוף וחצי־האי סיני. וזה מתאים למה שכבר הוגד למשה מראש, שבצאתם ממצרים יעבדו בני ישראל את האלהים על הר חורב, הוא סיני (ג', י"ב). כמו שייראה לנו להלן, ים סוף הנזכר כאן הוא אחת הימות שמצפון לסואץ. לפני זמן קצר הוצעה ההצעה, שכוונת הכתוב לאמור שלא נחה אלהים את העם "דרך הים", המביאה אל ארץ פלשתים בשפלה והמכונה משום כך בשם דרך ארץ פלשתים, אלא נחה אותם על יד חוף הים התיכון ממש, מצפון לאותה הדרך, וים סוף הוא לפי זה הימה הסרבונית. הסמוכה לים התיכון. הצעה זו אינה מתקבלת על הדעת, מפני שהקרבה לדרך הצבאית היתה מביאה את העם לידי סכנה כאמור, וגם מפני טעמים אחרים שעוד נעמוד עליהם בהמשך פירושנו (אחר הפירוש ל־י"ד, כ"ט; על ט"ז, י"ג; על י"ז, ח'). הכתוב מוסיף ומציין כי חמֻשים, כלומר, לפי הערבית, מסודרים סידור צבאי כראוי, עלו בני ישראל מארץ מצרים: לא היו מתהלכים ככנופית עבדים בורחים מעם אדוניהם, בערבוביה ובלי סדר, אלא בסדר נכון, בהתאם למה שנאמר למעלה, שיצאו על צבאותם.

וכל כך היה הסדר נכון, שאף באותה השעה רבת האחריות והקשיים לא שכח משה את ההבטחה שהבטיחו הדורות הקודמים את יוסף לפני מותו: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, כי השבע השביע את בני ישראל לאמר: פקוד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. חוזרים כאן, מלה במלה. דברי יוסף הכתובים בברא' נ', כ"ה, בתוספת המלה אתּכם, הבאה כתקבולת למלה עמו שבחלק הראשון של הפסוק, וחזרה מילולית זו מבארת לנו מפני מה בא בפסוקים אלו שם אלהים ולא שם ה'. יוסף השתמש בשם אלהים מפני הסיבה שביארתי למעלה בסוף פירושי לפרק א', ובפיסקה זו, הואיל והובאו דבריו כצורתם, נכתב שם אלהים גם במה שקדם, כדי שלא יוראה כאילו יש הבדל בין האלהים של יוסף ובין ה' המוציא את ישראל ממצרים, וכדי להדגיש, להיפך, כי ה' הוא האלהים. ולאחר שהוברר הדבר, יכול הכתוב לחזור, מפס' כ"א ואילך, אל שם ה' כדרכו.

לפי הכוון שנבחר, פנו בני ישראל בצאתם מסוכות (י"ב, ל"ז), כלפי המדבר: ויסעו מסכות, ויחנו באֵתם, בקצה המדבר, כלומר בתחנה האחרונה שבארץ הנושבת, הסמובה למדבר. כמה זמן חנו בסוכות, לא נאמר: אפשר יום אחד, אפשר יותר. וכן לא נאמר כמה ארך זמן מהלכם מסוכות אל איתם. קביעת מקום איתם מוטלת בספק. יש שחשבו שהוא המבצר הנקרא במצרית ח'תם־נ־ת'ארו, תחנת גבול חשובה (היום תל אבו־צַיְפֶה); אבל זיהוי זה אינו נראה נכון, שהרי מבצר זה היה דווקא על דרך הים הראשית, שבוודאי לא התהלכו בה בני ישראל. ועוד עיין על זיהויה של איתם, בפירושי על י"ד, א'־ב'. – הפסוק חוזר כמעט בצורתו בבמד' ל"ג, ז': ויסעו מסכות ויחנו באתם אשר בקצה המדבר. ובכלל, נוסחה זו, ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום אלמוני, היא הנוסחה הרגילה בתיאורי המסעות במדבר.

אף על פי שבני ישראל מתהלכים בארץ לא ידועה להם, אין להם לחוש שמא יתעו במדבר. כשם שמנהיגי השיירות במדבר רגילים להוליך לפני שיירותיהם סימנים להדרכתן בכיוון הנכון, סימני עשן ביום וסימני אש בלילה, כך מסופר כאן שה', רועה ישראל ומנהיגו, היה הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך (כאן, בסוף הפיסקה. חוזר הפועל נחה שבפתיחתה), ולילה בעמוד אש להאיר להם. בהמשך הסיפור (י"ד, י"ט) נקרא העמוד ההולך לפני מחנה ישראל בשם מלאך האלהים, וכאן מיוחס הדבר לה' בעצמו ובכבודו, מכיון ששלוחו של אדם כמותו, והוא הדין לשלוחו של מקום. בעזרת עמודים אלו אפשר היה לעם ללכת יומם ולילה, כלומר או ביום או בלילה, לפי הצורך.

והדרכה זו על ידי העמודים היתה מתמדת: לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מהיות לפני העם (המלים יומם ו־לילה באות שלוש פעמים, לשם הדגשת העניין).

סגנון הפיסקה כולה הוא סגנון פיוטי נשגב, וביחוד בפסוקיה האחרונים ניכר קצב שירי. אולי אפשר לראות כאן את עקבותיה של שירת העלילה הקדומה על יציאת מצרים שכבר הזכרתי כמה פעמים. ואולי תלויים בפיסקה זו או במקורה כתובים מקראיים אחדים, המתארים את הגאולה האחרונה בצבעיה של הגאולה הראשונה, כגון מיכה ב', י"ג:… ויצאו בו, ויעבור מלכם לפניהם, וה' בראשם; וכן ישע' נ"ב, י"ב: כי לא בחפזון תצאו (אדרבה, הגאולה האחרונה תעלה בזה על הראשונה שהיתה בחפזון, י"ב, י"ג) ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניהם ה' וגו'; וכן גם כתוב אחר, המדבר אמנם על עניין שונה, אבל במלים דומות, ביהו' א', ח'־ט': לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (השווה כאן פס' ט'), והגית בו יומם ולילה… כי אז תצליח את דרכיך… כי עמך ה' אלהיך בכל אשר תלך.