פיסקה שניה: החניה על ים סוף (י"ד, א'–ד') לאחר שהגיעו בני ישראל לקצה המדבר, וחנו באיתם זמן מה (גם כאן לא נאמר כמה ארכה חנייתם שם, וגם הפעם אפשר יום אחד ואפשר יותר), נצטווה משה מפי ה' לשנות במקצת את כיוון מהלכם:

א-ב וישובו (השווה וישובו בברא' י"ד, ז'), כלומר: יפנו ולא ימשיכו ללכת בכיוון דרומי־מזרחי, כדי להיכנס לתוך המדבר, אלא יסתובבו בכיוון דרומי־מערבי ויחזרו לקצה הארץ הנושבת. המקום שהם מצוּוים לחנות בו מסומן בפרטות: ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים,‏ לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים. הים הנזכר כאן הוא הוא הים שייזכר להלן בשם ים סוף. שם זה מציין במקרא כרגיל את הים האדום, וכך הבינוהו גם כאן המפרשים והמתרגמים הקדמונים, אבל כנראה כאן בא לציין אחד האגמים או אחת הימות שעל יד הים האדום; ועיין רש"י על י"ג, י"ח: וסוף הוא לשון אגם, שגדלים בו קנים. הדבר הקרוב ביותר הוא שהכתוב מתכוון כאן בשם זה לאחת הימות המרות אשר מצפון לסואץ, וביחוד לגדולה שבהן, שאולי היתה בתקופה הקדומה קשורה בים האדום, לפחות מזמן לזמן, ויכולה היתה להיחשב כחלק ממנו ולהיקרא על שמו. זה מקרוב סייר וחקר במקום מלומד צרפתי, הקפטן בורדון (Bourdon). והוא הגיע לכלל מסקנה שדווקא ימה זו היא הנקראת בשם ים סוף בפרשה זו. הוא מזהה את איתם בתחנה שמצפון לימה זו; היא מסומנת באיטינראריון של אנטונינוס בשם סיראפיאום, וגם היום זהו שם תחנת הרכבת אשר שם. לפי זה יהיה פירוש המלה ישובו שאחר חנייתם באיתם אשר מצפון לימה יחזרו בני ישראל קצת אחורנית, ויקיפו את הים ממערבה, עד שיגיעו למקום חנייתם החדשה. שם במערב הימה נראית עכשיו חורבה של מגדל, אחד המגדלים שעל גבול מצרים, והוא הוא כנראה מגדול שבפסוקנו. עוד מביא בורדון פפירוס מצרי, מעין איטינראריון, הכולל רשימה של שמות גיאוגרפיים; ביניהם, אחרי שמות הימות, רשומים שמות ארבעה מגדלים, ואחד מהם הוא מגדל בעל צפון. בעל צפון הוא שמו של אחד האלים הכנעניים (אַלאִין בעל של כתבי אוגרית, היושב במרומי צפון), שהכנענים הביאו אותו גם לתחום מצרים, וכנראה נקרא אותו מגדל על שם מקדש של בעל צפון שהיה סמוך לו. אולי הוא המגדל שהתורה מזכירה כאן בשם מגדול, על יד השם בעל צפון. בורדון חושב שאפשר למצוא בפפירוס האמור גם שם דומה לפי החירות, אבל זיהוי זה מוטל בספק. על כל פנים, די ביתר הנתונים לשמש יסוד להנחה שכוונת הכתוב לימה ההיא ולמגדל הנקרא בפפירוס בשם מגדל בעל צפון. וכך תהיה לפי זה משמעות הכתוב: יחנו בני ישראל על שטח הארץ שבין המגדל ובין הים, לפני המקדש של בעל צפון; נוכח אותו המקדש תחנו, על הים, כלומר סמוך לשפתה של הימה.

כשיובא אל פרעה הדין־וחשבון של המשטרה המצרית על חזרה זו של בני ישראל לתוך הישוב לאחר שכבר הגיעו אל קצה המדבר, יתחיל פרעה מהרהר, ואמר פרעה לבני ישראל, כלומר יחשוב פרעה על בני ישראל, כי נבוכים הם בארץ, אובדי עצות הם באשר הם שם, וכי סגר עליהם המדבר את המהלך, כמחסום שאי אפשר לעברו.

והרהורים אלו יגרמו לכך, שיתחזק לב פרעה לאחר שהתרכך בליל מכת בכורות, ויגמור אומר לרדוף אחרי בני ישראל: וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ועל ידי העונש שיוטל על פרעה ועל אנשיו ברדיפתם אכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים, גם פרעה שאמר בתחילה (ה', ב') לא ידעתי את ה', וגם בני עמו שטרם יראו מפני ה' אלהים (ט', ל'), כי אני ה'. ניתנה בזה למשה בשורה, סתומה עדיין ובלתי מפורטת, על ענשם הסופי של פרעה ושל עבדיו, ועל הצלת בני ישראל מידם. ויעשו כן בני ישראל, וחזרו אחור וחנו במקום שנקבע לחנייתם. כך מסתיימת הפיסקה, בתמונת העם החונה לשבטיו סמוך לים סוף, שקט ובוטח בה' ובמשה עבדו.

פיסקה שלישית: רדיפת המצרים (י"ד, ה'–ח') עכשיו עוזב הכתוב את בני ישראל החונים על הים ומעביר אותנו אל מצרים ואל ארמונו של פרעה, כדי שנדע מה שקרה שם החל מן היום הראשון לאחר ליל יציאתם של בני ישראל. ויגד למלך מצרים מפי שוטריו ופקידיו כי ברח העם. זה היה כנראה ביום ט"ו לחודש, שהרי במחציתו השניה של הלילה יצאו בני ישראל מרעמסס (השווה במד' ל"ג, ג', התלוי בסיפורנו או במקור משותף), ובאותו יום הגיעו לסוכות, ובאותו יום עצמו בוודאי מסרו הפקידים אל פרעה דין וחשבון על העניין. מתוך מה שראו השוטרים, הכירו בבירור, שלא היתה זו יציאה על מנת לחזור אחר זמן קצר, אלא יציאה על מנת שלא לחזור, ולפיכך הגידו למלך כי ברח העם. יציאת מצרים, שבעיני בני ישראל היתה שחרור מן השעבוד ויציאה לחירות, בעיני המצרים לא היתה אלא בריחה של עבדים מעם אדוניהם. כך גם יציאתו של יעקב מבית לבן נקראת בס' בראשית בלשון בריחה כל פעם שמדובר מנקודת ראותו של לבן. והואיל ועכשיו שמו המצרים את לבם על ההפסד שנגרם להם בחיסול עבודתם של ישראל, הצטערו על שהרשו להם לצאת. ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם: בשעת אימתם הפצירו על ישראל כדי שיצאו, ועכשיו נהפוך הוא, ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו.

וכדי להחזיר אותם לעבודתם, גזר פרעה גזירת גיוס ויאסר את רכבו, את מרכבות המלחמה שלו: ואת עמו, את צבאו, לקח עמו (משחק מלים: עַמו – עִמו).

אחר הכלל, בא הפרט, לציין מה שלקח: ויקח שש מאות רכב בחור, מרכבות מובחרות, שש מאות במספר. מספר עגול לפי שיטת השישים (השווה מה שכתבתי על י"ב, ל"ז, מ'), וביחד אתם גם כל יתר רכב מצרים (המלה כל באה לשם הפרזה לציין כמות רבה, כמו שכבר ראינו כמה פעמים), ושלישים, כלומר, לפי הוראות המלה ת'לת' בכתבי אוגרית, חיילים הנלחמים מעל המרכבות, על כלו, על כל הרכב, על כל מרכבה ומרכבה. כמובן, הוצאת צו הגיוס וביצועו דרשו ימים אחדים, ובינתיים נסעו בני ישראל מסוכות לאיתם, ומאיתם לתחנה שעל ים סוף. וכשנמסרה לפרעה הידיעה על חזרתם של ישראל אל הישוב ועל חנייתם על הים,

קרה מה שכבר נאמר למשה מראש (פס' ג'־ד') ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדף אחרי בני ישראל, מתוך ההנחה כי נבוכים הם בארץ וסגר עליהם המדבר. ואולם, לא כהנחתו של פרעה היה הדבר, ובני ישראל לא היו נבוכים בארץ, אלא יוצאים ביד רמה (השווה שוב במד' ל"ג, ג'), כלומר בקומה זקופה ובטחון מלא. סיום נאה לפיסקה.

פיסקה רביעית: פגישת שני המחנות (י"ד, ט'–י"ד) המלים הראשונות, וירדפו מצרים אחריהם, באים לקשור פיסקה זו אל הקודמת, מבעד להערה הצדדית שבסוף פס' ח', על בני ישראל שיצאו ביד רמה. ואחריהן נמשך הסיפור: וישיגו אותם חונים על הים, שהרי קל היה, לחיילים רוכבי הרכב להשיג במהירות את העם המתנהל לאיטו. מתוך מה שכתוב להלן ברור הדבר שאין פירוש המלה וישיגו השגה ממש, אלא רק התקרבות עד כדי ראייה, וכבר היתה התקרבות זו עלולה להטיל אימה על ישראל, שהרי הרודפים היו כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו, וכבר הגיעו לאותו השטח שעליו חנה ישראל, על פי החירות, לפני בעל צפון (השווה פס' ב'). ניסוחו של פסוק זה תלוי כנראה בלשונה של שירת הים (ט"ו, א': סוס ורוכבו; שם פס' ב': מרכבות פרעה וחילו; שם פס' ט': ארדף אשיג; והשווה עוד פס' י"ט שאחר השירה: סוס פרעה ברכבו ובפרשיו). אשר להזכרת הסוס והרכב, הבאה גם כאן וגם שם בהדגשה יתירה. והקודמת להזכרת אנשי החיל, ייראה לנו להלן במה היא תלויה. נפגשים ומשתזרים כאן זה בזה שני החוטים שבפיסקות הקודמות: בפיסקות א' וב' מדובר על מסעם של בני ישראל; בפיסקה ג' מדובר על מסעם של המצרים; וכאן שומעים אנהנו על פגישת שני המחנות במקום אחד.

באותו המקום הצר היה חיל פרעה מתקרב במהירות, ופרעה הקריב. וישאו בני ישראל את עיניהם (נוסחה קבועה במסורת הספרותית הכנענית, כמו שמלמדים אותנו כתבי אוגרית), והנה ראו מחזה מפחיד: מצרים נוסע אחריהם במסע של איבה. אמנם היו בני ישראל חמושים (י"ג, י"ח), אבל היו אתם נשיהם וילדיהם וזקניהם, ובוודאי לא היו יכולים לעמוד בפני צבא סדיר, ולפיכך פחדו וייראו מאד. לפניהם הים, ומאחריהם צבא האויב; שום כוח אנושי לא היה יכול להושיע, ואז פנו אל ה' לעזרה: ויצעקו בני ישראל אל ה'.

וכפי מה שרגיל להתרחש בנפש ההמון, המציית בחפץ לב למנהיגיו בימי הצלחה, והממהר להתקומם נגדם בימי אסון או סכנה, כך התרחש בנפשם של בני ישראל. ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? וכי מפני שחסרו קברים במצרים (השווה מל"ב א', ג', ו', ט"ז: המבלי אין אלהים בישראל, וקהלת ג', י"א: מבלי אשר לא ימצא האדם וגו') הוצאתנו משם כדי שנמות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? למה הריעות לנו בהוציאך אותנו משם הנה? מעניינת ההקבלה שבין שאלה זו של בני ישראל ובין שאלתם של המצרים בפס' ה' (מה זאת עשינו? – מה זאת עשית?). בשעה גורלית זו מתחרטים שני העמים על מה שעשו, ועדיין אינם מבינים שהכל היה בידי שמים.

ועוד שואלים בני ישראל את משה: הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים? שאלה זו מתמיהה לכאורה, שהרי לא קראנו למעלה שנאמרו דברים כאלה אל משה. גם תוכן מחאתם של שוטרי בני ישראל (ה', כ"א) אינו שווה לתוכן הדברים הנאמרים עכשיו. ואולם מבחינה פסיכולוגית העניין מתבאר יפה: בשעת הסכנה עולה על לבם של בני ישראל זכרון אותה המחאה, ונדמה להם עכשיו כאילו היא היתה יותר חריפה ונבעה מתוך ראיית הנולד, וכאילו המצב הנוכחי מצדיק אותה, כי המוות צפוי עכשיו במדבר, ובוודאי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר.

אבל משה אינו נופל ברוחו, לא מפני הסכנה ולא מפני גערת עמו. הוא משיב באומץ רוח ובאמונה שלמה בעזרת האלהים: אל תיראו; התיצבו איתנים ובטוחים, וראו; אין לכם לעשות שום דבר, אלא רק לראות את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, מיד היום מבלי שתצטרכו לחכות, כי על זה יכול אני להבטיחכם: באותה הדמות אשר ראיתם את מצרים היום, דמות אויבים מאיימים ומפחידים, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ההקבלה הניגודית שבין ראיית הישועה (וראו) ובין ראיית מצרים (ראיתם – לראותם), החזרה המשולשת של פועל ראה בודאי אינן מקריות (השווה גם פס' ל' ו־ל"א), וכן אינה מקרית האליטיראציה של שלוש מלים המתחילות באות עי"ן (עוד – עד – עולם).

ובסיום דבריו של משה שומעים אנחנו מעין פתיחתם: ה' ילחם לכם (השוה בשירת הים, פס' ג': ה' איש יד מלחמה), ואתם תחרישון, תשתקו, ובטחו עליו והוא יעשה. משה בטוח בטחון מלא בישועת ה', אף על פי שעדיין אינו יודע באיזו דרך היא תבוא. והקורא עומד ומשתאה בכליון עינים לדעת מה יתרחש עכשיו. הפיסקה הבאה תתן לו את התשובה שהוא מחכה לה.

פיסקה חמישית: דרך הישועה (י"ד, ט"ו–י"ח) ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי. המלה מה יכולה להיות לשון שאלה כרגיל, או אף לשון שלילה, כערבית: אל תצעק אלי. יש להניח שמשה השתתף אף הוא בתפילה הנזכרת בפס' י' (ויצעקו בני ישראל אל ה'); ועכשיו נאמר לו: אין מן הצורך שתוסיף להתפלל; כבר הגיעה שעת הפעולה. דבר אל בני ישראל ויסעו: יסעו קדימה, בלי אימה ובלי דאגה. אמנם הם רואים לפניהם את ים סוף, והוא נדמה בעיניהם כמעצור שאי אפשר לעברו, ואולם אני אומר: ויסעו; הים לא יהיה מעצור בפניהם. תחילת פיסקה זו מקבילה לתחילת פיסקה ב' (דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו – דבר אל בני ישראל ויסעו); ויש לשים לב אל מה שכתבנו למעלה (על י"ג, כ') בעניין ההקבלה השכיחה, בין ויסעו ובין ויחנו.

ואתה, משה. לאחר שתתן את פקודת הנסיעה, כך תעשה: הרם את מטך ונטה את ידך על הים, לסימן שמה שעתיד לקרות יקרה לפי רצוני, ובקעהו, ומיד כשתתן סימן זה ייבקעו מי הים, כאילו אתה בקעת אותם, ועל ידי כך ייפתח מעבר, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. כיצד אפשר להבין את עניין קריעת ים סוף לפי פשוטו של מקרא נבאר להלן.

מה שכתוב בפס' י"ז־י"ח, ואני הנני מחזק את לב מצרים וגו', וידעו מצרים כי אני ה' וגו', מקביל למה שנאמר למשה בפס' ד'. באו כאן רק חילופים אחדים בניסוח, לפי העניין. ואלה הם בעיקר: א) במקום וחזקתי, נאמר כאן ואני הנני מחזק, ממכיון שהפעולה עומדת להיעשות מיד; ב) במקום לב פרעה נאמר כאן לב מצרים, מכיון שלא רק פרעה, אלא גם כל אנשיו יתנהגו באומץ לב כשייכנסו לתוך הים; ג) ההודעה שניתנה למשה בפס' ד' במלים כלליות מתחילה להתברר עכשיו, לכל הפחות במקצתה, במלים ויבאו אחריהם; אבל גם עכשיו לא נאמר במפורש מה שיקרה. הכינוי ואני, המודגש בתחילת פס' י"ז, מקביל לכינוי ואתה, המודגש בתחילת פס' ט"ז. ומעין הד לביטוי שבסוף פס' י"ז, ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו, נשמע בסוף פס' י"ח, בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. והד זה מסיים את הפיסקה סיום חגיגי.

פיסקה שישית: מעבר בני ישראל בתוך הים (י"ד, י"ט–כ"ב) פיסקה זו מתארת לנו. בסגנון נשגב ושירי, מחזה רם ונשא, והוא שיא הפעולה לשחרורם של בני ישראל.

המלה הראשונה, ויסע, מקבילה למלה ויסעו שבתחילת הפיסקה הקודמת, כאילו תהיה משמעות פעולתו של מלאך האלהים: ממני תראו וכן תעשו. ויסע מלאך האלהים, והוא כמו שיתבאר בהמשך הפסוק, עמוד הענן ההולך לפני מחנה ישראל, וילך מאחריהם. בערב, לאחר שעמד לסימן לפני המחנה כל היום, לא נעלם כפי דרכו, אלא עבר מלפני המחנה לאחריו, להפריד בין ישראל לבין מצרים הרודפים. מחציתו השניה של הפסוק, המקבילה לראשונה, מוסרת מעין הסבר ומבארת מהו מלאך האלהים: ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם. המלה ויעמד, הבאה כאן במקום וילך שבתחילה, פירושה שהמשיך עמוד הענן להתעכב במקום ולא זז משם.

ושוב באה תוספת ביאור בפס' כ': ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, נכנס באמצע להסתיר מעיני מצרים את תנועותיהם של בני ישראל. ויהי הענן והחושך, וכך נשארו כל הלילה השמים מכוסים עננים בפני המצרים, וחושך היה פרוש עליהם הואיל ואור הלבנה לא היה נראה מבעד לעננים. ואולם, לפני מחנה ישראל היה עמוד האש כרגיל, ויאר את הלילה. כדוגמת מה שקרה בימי המכה התשיעית, כך גם עכשיו חושך היה למצרים, ולכל בני ישראל היה אור לפניהם. ולא קרב זה אל זה כל הלילה; לא יכלו המצרים להתקרב יותר אל מקום חנייתם של בני ישראל במשך כל הלילה, ונשארו תקועים במקומם.

משה עשה מה שציווהו ה', ויט משה את ידו על הים בתחילת הלילה, ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, כלומר שהשיב רוח חזקה במשך כל הלילה, (קדים לאו דווקא; עיין למעלה, על י', י"ג), והרוח החזקה הזאת הוליכה את הים (מה פירושו של הפועל הוליך כאן, נבאר מיד להלן) וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים (השווה בפס' ט"ז: ובקעהו). גם כאן, כמו שכבר ראינו בי"ב, כ"ט־ל"א, חוזרת המלה לילה בסוף שלושה משפטים רצופים זה אחר זה (ובשניים האחרונים: כל הלילה), ומדגישה את רושם מעשי הפלאים שבאותה השעה: ויאר את הלילה – ולא קרב זה אל זה כל הלילה – ברוח קדים עזה כל הלילה.

כדי להבין למה התכוון הכתוב בתיאור קריעת ים סוף, עלינו לשים לב אל טבע המקום. שכיחה בסביבות סואץ תופעה זו, שבשעות גאותו של הים האדום נכנסים מימיו לתוך החול, מתחת לפני הקרקע, ופתאום מתחילים המים מבצבצים ועולים מתוך החול שהיה יבש עד אז; במשך זמן קצר נהפך החול לבוץ, ועוד ממשיכים המים לעלות, ולבסוף מתהווה שכבה גבוהה של מים ממעל לחול, וכל השטח מתכסה מים. כך אירע פעם לנפוליון הראשון. שערך סיור באותה סביבה, ובהליכתו עבר בקלות על היבשה, ואולם בחזרתו מצא את המקום מלא מים, והגיע לידי סכנה. וכך אירע שם גם לתיירים בימינו, שהוכרחו לחזור בתוך סירה על המים המכסים את המקום שהלכו בו ברגליהם לפני שעות ספורות. וההיפך מזה קורה לפעמים בשעות השפל של הים האדום; המים שהיו מכסים את החול יורדים ומתמעטים ולבסוף נעלמים, ובמקום שהיה לפני שעות אחדות מכוסה מים נראית פתאום יבשה. והנה בהיקף אותה הימה, שכפי מה שראינו למעלה יש לזהותה בים סוף של סיפורנו, יש מקום עשוי במיוחד להראות תופעות כאלה או מעין אלה בממדים גדולים הרבה. בין השליש הדרומי של הימה ובין שני השלישים שבצפון, מצטמצמת הימה לרחבה ונעשית צרה, ובאותו המצר אין המים עמוקים כעמקם בחלק הדרומי ובחלק הצפוני, והקרקעית שמתחתם מוצקה יותר. על רקע טבעי זה אפשר להבין יפה את תיאור הכתוב. אין ברצוני כלל וכלל להגיע לידי רציונאליזאציה של הסיפור המקראי. הסיפור מתכוון בבירור להגיד מעשה פלאים, ומי שיבוא וינסה להסביר את כל תכנו בדרך רציונאלית, לא יתן בזה פירוש של הכתוב, אלא יביע את רעיונותיו הוא במקום הרעיונות הבאים לידי ביטוי במקרא. אבל כדאי להשתדל להבין כיצד מתאר הכתוב שלפנינו את מעשה הפלאים שהוא מספר, ומהו הרקע הטבעי של הפלא המסופר, שהרי ברור שאין כוונת הכתוב לשינוי סדרי בראשית, אלא לשימוש נפלא בסדרי בראשית עצמם. הפלא הוא בזה, שדווקא ברגע שהיה הדבר נחוץ, דווקא באופן שהיה הדבר מועיל להשגת המטרה הדרושה, ודווקא בממדים יוצאים מגדר הרגיל, אירעו לפי רצונו של ה' תופעות שגרמו לתשועת ישראל. שפל הים האדום במידה יוצאת מן הכלל עלול היה להביא השפלה רבה של מי ים סוף. ורוח הקדים שנשבה בחזקה כל הלילה יכולה היתה להוביש את המים המועטים שנשארו במקום הצר של הימה, על הקרקעית הגבוהה ביותר והמוצקה ביותר שבאותו המצר. מצפון ומדרום למצר היו נשארים מי ים סוף, אבל באמצע היה מעבר. וכך נוכל להבין את דברי הכתוב: ויולך, כלומר האביד, כילה, כמשמעות השורש ‏ هلك בערבית, ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה, וישם את הים לחרבה באמצעיתו, ויבקעו המים של ים סוף לשתי ימות. אחת בדרום ואחת בצפון;

ויבאו בני ישראל, במחציתו השניה של הלילה, כשנפתחה הדרך לפניהם, בתוך הים ביבשה, על קרקעית המצר שנתייבשה, והמים להם חומה (לשון הפרזה) מימינם ומשמאלם, מדרום ומצפון למקום המעבר. הפרשנות היהודית מצאה בכל אחד משלושת הפסוקים י"ט־כ'־כ"א שבעים ושתים אותיות; אבל קשה לחשוב שכך היתה הכוונה מלכתחילה, מכיון שבתקופה הקדומה היה הכתיב חסר יותר מן הכתיב שנקבע בידי בעלי המסורה. על כל פנים, ברור הדבר ששלושת הפסוקים שווים זה לזה בארכם ומקבילים זה לזה בקצבם.

פיסקה שביעית: מהומת המצרים (י"ד, כ"ג–כ"ה) אחר שהגיעו בני ישראל אל השפה המזרחית של ים סוף, נעלה הענן, והמצרים ראו את בני ישראל עומדים מנגד, והדרך פתוחה לפניהם. חשבו המצרים שהתופעה שהרשתה את המעבר תימשך עוד, ואפשר יהיה גם להם לעבור במהירות את המקום המסוכן.

לפיכך וירדפו מצרים ויבאו אחריהם (השוה פס' י"ז: ויבאו אחריהם), כולם במרוצה ובחפזון, ‏כל סוס פרעה רכבו ופרשיו אל תוך הים.

אבל הרוח העזה שהיתה מנשבת כל הלילה נהפכה לסערה נוראה כשהיו המצרים עוברים בתוך הים: ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן, כלומר שהם ראו את השמים מתקדרים עבים ולוהטים באש הברקים (הפועל השקיף פירושו כרגיל הבטה מלמעלה, ולפיכך הכוונה כאן לתופעות שבשמים; והמלים עמוד אש וענן אינן מורות על העמודים הידועים ההולכים לפני מחנה ישראל, מכיון שאין בהן ה"א הידיעה), ויהם על ידי סערה זו את מחנה מצרים (השווה תהיל' י"ח, ט"ו: וברקים רב ויהמם, וכן שמ"ב כ"ב, ט"ו ברק ויהמם [ויהום קרי]). בינתיים עבר זמן השפל בים האדום ובא זמן הגאות, והמים התחילו מבצבצים מתוך קרקעית המעבר והופכים אותה לבוץ

ובזה מתבארים דברי הכתוב: ויסר את אופן מרכבותיו: גלגלי המרכבות נתקעו בבוץ, ומחמת התאמצות הסוסים לרוץ הלאה ניתקו מן המרכבות: וינהגהו בכבדות, כלומר שאף המרכבות שלא התרסקו לא יכלו להתקדם במהירות, ורק בכבדות היו מתנהלות. בכלל, לא היה חיל המצרים יכול להינתק מן המעבר הצר שבו עברו בקלות בני ישראל לפני שעות מספר. אז הכירו המצרים שכוח למעלה מכוחות בני אדם היה מגן על ישראל, וניסו בלי הצלחה להיסוג אחור ולברוח; ויאמר מצרים: אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. המלים האחרונות, המסיימות את הפיסקה, מקבילות בצורתן ובתכנן לדברי משה שבפס' י"ד, בסוף הפיסקה הרביעית: ה' ילחם לכם. מה שצפה משה מראש, מתוך אמונתו העזה, הם הכירו לאחר המעשה. ואז התקיים מה שהובטח למשה (פס' י"ח): וידעו מצרים כי אני ה'.

פיסקה שמינית: עונש הרודפים (י"ד, כ"ו–כ"ט) ויאמר ה' אל משה: נטה את ידך על הים (הקבלה לפס' ט"ז, בתחילת הפיסקה החמישית), וישובו המים על מצרים, על רכבו ועל פרשיו (המלה וישובו מקבילה ל־וישובו שבפס' ב', בתחילת הפיסקה השניה). ישובו המים למקומם, על המצרים שאינם יכולים לזוז משם. זה יהיה העונש הסופי, מידה כנגד מידה, על השלכת ילדי ישראל לתוך מימי היאור (א', כ"ב).

ויט משה את ידו על הים, והמים, שכבר הפכו את הקרקע מתחת מחנה מצרים לבוץ, עלו יותר ויותר, והמעבר שעליו עמדו המצרים הוצף לא רק במים שבצבצו מקרקעיתו. אלא גם במים של שני חלקי הימה מדרום ומצפון, שאף הם גאו והשתפכו אלה מול אלה: וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, ושוב היתה ימה אחת כמלפנים. ומצרים נסים לקראתו, משתדלים לברוח מפני הגלים המשתפכים עליהם משני הצדדים, ואינם יכולים. וינער ה' את מצרים בתוך הים: גלי הים השוטפים בחזקה על המעבר היו סוחבים את המצרים ממקומם ומשליכים אותם לתוך המים העמוקים יותר שבצפון ובדרום, וזוהי משמעות המלה מנער, המורה על הפלה מלמעלה למטה (השווה איוב ל"ח, י"ג: לאחז בכנפות הארץ, וינערו רשעים ממנה; ועיין גם נחמ' ה', י"ג).

ועוד עלו המים וגברו מאד, וכיסו את הכל: וישובו המים (השווה פס' כ"ו) ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים (אף על פי שאין שמם של בני ישראל נזכר קודם בסמוך, מספיק הכינוי ־יהם לציינם, מפני שהביטוי הבאים אחריהם חוזר על ויבואו אחריהם שלמעלה), לא נשאר בהם עד אחד.

וכדי לסיים בכי טוב, חוזר שוב הכתוב על מה שנאמר בפס' כ"ב, בשינויים אחדים בצורה, ובין השאר בהקדמת הנושא לפועל להבלטת הניגוד שבין מצרים ובין ישראל: ובני ישראל, כלומר: ואשר לבני ישראל, הם כאמור הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. הקבלה ברורה בין סוף פיסקה זו ובין סוף הפיסקה השישית.

מי שנוקט בדעה, שמהלך בני ישראל בצאתם ממצרים התנהל על חוף הים התיכון מוכרח לזהות את ים סוף בימה הסרבונית (עיין למעלה, על י"ג, י"ח). אבל הנסיונות שנעשו כדי לבאר את דברי הכתוב על סמך העדויות שבידנו על טבעה של אותה הימה אינם מוצלחים, כי התיאורים שבעדויות הללו אינם הולמים את פרטי הסיפור המקראי.

פיסקה תשיעית: הישועה (י"ד, ל'־ל"א) בפס' ל'־ל"א מביא הכתוב מעין סיכום וסיום למה שמסופר בפיסקות הקודמות. ויושע ה' כפי המסופר בפרטות למעלה, ביום ההוא (השוה פס' י"ג: וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום) את ישראל מיד מצרים, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. לפני יום אחד אמר משה לישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים כאשר ראו אותם אז, כלומר בבחינת אויבים רודפים ומאיימים; עכשיו ראו אמנם עוד פעם את המצרים, אבל לא כאשר ראו אותם ביום אתמול, אלא כמי שאינו יכול עוד להזיק. החזרה על פועל ראה בוודאי אינה מקרית.

מכל שכן אין לחשוב למקרה סתם החזרה הנוספת על המלים וירא ישראל בתחילת פס' ל"א, ואת החזרה המשולשת ישראל – מצרים (את ישראל מיד מצרים – וירא ישראל את מצרים – וירא ישראל… אשר עשה ה' במצרים). מה שהבטיח משה לישראל נתקיים: הם ראו את הישועה, ראו את מצרים מת על שפת הים, וראו את היד הגדולה, את הפועל הגדול (הכתוב משתמש במלה יד לשם ניגוד אל יד מצרים שבפסוק הקודם) אשר עשה ה' במצרים. ומכיון שראו, גם יראו: וייראו העם את ה', נתמלאו יראת הכבוד כלפי אלהיהם, ויאמינו בה' שיושיעם גם בעתיד, ובמשה עבדו: אמנם פנו אל משה בדברים קשים בשעת הסכנה, אבל עכשיו הכירו שכדאי להם להאמין בו אמונה שלמה.

מה שהעירותי למעלה על האופי השירי של הפיסקה הראשונה (י"ג, י"ז– כ"ב) ניתן להיאמר גם על הפיסקות שאחריה. הקצב השירי הניכר בכמה פסוקים, התקבולת השכיחה בהם, ההקבלות שבין פיסקה לפיסקה, הביטויים הנדירים והפיוטיים, והדמיון אל כמה כתובים מקראיים אחרים (למשל ישעי' נ"א, י'; יחז' כ"ח, ב', ועוד) המורה על מקור משותף, הם כולם סימנים לתלותה של הפרשה במקור פיוטי. הרבה לקח הכתוב, כנראה, מתוך השירה האפית הקדומה על יציאת מצרים. מקור שירי אחר היה לו, לא אפי הפעם אלא לירי, והוא שירת הים. המקור הזה מובא בשלמותו בפיסקה העשירית.