פיסקה עשירית: שירת הים (ט"ו, א–כ"א) שירת הים נתונה כאן בתוך מסגרת, הקושרת אותה אל סיפור המאורעות.

לפניה באה הנוסחה אז ישיר משה ובני ישראל וגו', הדומה לנוסחה הבאה ביהו' י', י"ב (אז ידבר יהושע וגו') כדי לקשור אל דברי הסיפור את הקטע הלקוח מתוך ספר הישר.

השירה מתחלקת, כמו שכבר הכירו חוקרים אחדים (ביחוד דילמן ומילר) לשלשה בתים (פס' א'–ו'; ז'–י"א; י"ב–ט"ז) ולדברי סיום (פס' י"ז־י"ח). ובסוף כל אחד משלושת הבתים באה חזרת מלים, המסמנות את החתימה (ימינך ה' – ימינך ה' בפס' ו'; מי כמוכה – מי כמוכה בפס' י"א; עד יעבר – עד יעבר בפס' ט"ז). יש להוסיף עוד שלפני חזרה זו בא בכל בית ובית דימוי: (פס' ה': כמו אבן; פס' י': כעופרת; פס' ט"ז: כאבן). צורת השירה היא צורה של מזמור, כדוגמת מזמורי תהלים, והיא שייכת לסוג שירי הנצחון. הקצב הוא ברובו מרובע (למשל: אשירה – לה' – כי־גאה – גאה), ובמקצתו משולש (למשל: זה – אלי – ואנוהו); רק במקרים יוצאים מן הכלל באה צלע בעלת שתי נקישות בלבד (למשל: ה' – שמו). מלה ארוכה יכולה להיחשב כבעלת שתי נקישות. הבית הראשון משמש הקדמה כללית. ראשית כל, הוא מציע את הנושא: אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים. ההתחלה במלה מעין אשירה שכיחה גם בשירה המזרחית וגם בשירה המערבית; בשירי אוגרית נמצאת ממש מלה זו (בכתיב חסר אשר, בהתחלת השיר לנישואי נכל וירח'). המשורר מצהיר מיד כי שירו הוא שיר לה', לכבוד ה'. בשירי הנצחון של העמים ניתנת תפארת הנצחון למלך המנצח, אבל כאן אין אף מלה אחת של שבח או של פאר למשה; השבח והפאר הם רק לה' לבדו. וכיוצא בזה בשירת דבורה: ברכו ה'.

מדוע משתמש המשורר בביטוי גאה גאה, ומדוע הוא מזכיר בראשונה את הסוס, יתברר להלן. על ביאור המושג רמה, וכן על ירה ו־טבעו שבפס' ד', ועל ירדו במצולות כמו אבן שבפס' ה', עיין מה שכתבתי למעלה על וינער (י"ד, כ"ז).

אחר הצעת הנושא, מודה ומצהיר ישראל, כי כל עזו בא לו אך ורק מאת אלהיו. עזי וזמרת יה, כלומר עזי וזמרתי יה, בהבלעת הסיום ־י בכתיב, ואולי אף במבטא, מפני היו"ד שאחריו; והמלה זמרת כאן אינה לשון זמר ושיר, אלא לשון כוח ועזרה (ذمر); ויהי לי לישועה, וממנו באה ישועתי. כל המשפט הזה מובא כצורתו או כמעט כצורתו בישע' י"ב, ב', ובתהיל' קי"ח, י"ד. זה, ולא אחר, הוא אלי, האל שאני מכיר אותו כאדוני ושאני רוצה לעבוד אותו בכל לבי ובכל נפשי, ואנוהו, אנשאהו בשירי = היות גבוה); הוא אלהי אבי, כמו שנאמר למשה (ג', ו' ואילך), וארוממנהו, תקבולת ברורה אל ואנוהו.

‏ה' איש מלחמה; כבר אמר לנו משה שה' ילחם לנו (י"ד, י"ד), ועכשיו ראינו כי באמת הוא איש מלחמה, בעל מלחמה. ה' שמו; כבר ביאר לנו משה את שמו, שפירושו ההווה עם בריותיו והמהווה וְהמקיים את הבטחותיו (ג', י"ד־ט"ו), ועכשיו אנו מכירים ששמו נאה לו והוא נאה לשמו.

מכירים אנחנו את כל זה, מכיון שבמו עינינו ראינו כי19 מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ומבחר שלישיו (על שתי מלים אלו עיין למעלה, על י"ד, ז') טבעו בים סוף.

מי תהומות יכסיומו, כיסו אותם (י"ד, כ"ח), והם ירדו במצולות במעמקי מים, כמו אבן. הפועל יכסיומו משמש בהוראת עבר, כרוב הפעלים בצורת "עתיד" שבשירה זו.

ובחתימת הבית הזה פונה המשורר בהתלהבות אל אלהיו, ומצהיר: ימינך, ה', נאדרי בכח, ימינך, ה', תרעץ אויב.

בבית השני מתאר המשורר בפרטות את המאורע שהזכיר ברמזים קלים בבית הראשון. הוא מתחיל וברב גאונך (הקבלה אל גאה גאה שבתחילת הבית הראשון) תהרס קמיך, השפלת את גאוותם של המתקוממים נגדך; תשלח חרונך, שילחת כלפיהם כמלאך משחית את חרון אפך הבוער, והוא השמיד אותם, כאש האוכלת לשון קש: יאכלמו כקש.

ובהתאמה יתירה אל העניין: וברוח אפיך, ברוח הקדים שהשבת, נערמו מים, כלומר, בלשון הפרזה, עמדו המים בערמה משני הצדדים; נצבו כמו נד נוזלים, המים, שהם מטבעם נוזלים, נצבו כאילו הם נד, מעין תל של אדמה, ندّ בערבית), או כאילו קפאו תהומות בלב ים, כאילו מי תהומות שבתוך הים נעשו לקרח מוצק. על ידי פלאים אלו נפרע ה' מן הרשעים כרשעתם.

בתחילה הם היו גאים ומתגאים בכוחם; אמר אויב, ‏ חשב בלבו, שקל יהיה לו לבצע את תכניתו: ארדף, ומיד אשיג, ומיד אחלק שלל (יש לשים לב אל האליטראציה של חמש מלים זו אחר זו המתחילות באל"ף); תמלאמו נפשי; תשוקתי, תאוותי, תימלא בשלל שאקח מידם. ודי יהיה לי כי אריק חרבי ואוציא אותה מנדנה, ומיד תורישמו ידי, תרכוש אותם שוב לי לעבדים (הפירוש הרגיל, תשמידם, אינו מתקבל על הדעת, שהרי לא זו היתה כוונת המצרים).

אבל אתה נשפת ברוחך (הקבלה אל וברוח אפיך שבפס' ח'), ומיד כסמו ים (הקבלה אל תהומות יכסיומו שבפס' ה', הסמוך כפסוק זה לסיום הבית), והם צללו כעופרת במים אדירים (הקבלה להמשך פס' ה': ירדו במצולות כמו אבן).

גם הבית הזה מסתיים כראשון בפנייה אל ה' מתוך התלהבות: מי כמוכה באלים, ה'? את מי אפשר להשוות אליך מבין אלהי העמים, וביחוד מבין אלהי מצרים, אשר לא יכלו להציל את מעריציהם? מי כמוכה נאדר בקדש (הקבלה אל נאדרי בכח שבסוף הבית הראשון), נורא תהלות, נורא בפעולותיך הראויות לתהלה, עושה פלא, עושה מעשי פלאים?

הבית השלישי מתאר. את תוצאותיו של המאורע. מצד אחד, האויב הושמד: נטית ימינך (הקבלה אל ימינך שבסוף הבית הראשון, ואולי גם אל נטיית ידו של משה על הים) ותכף תבלעמו ארץ, כלומר בלעה אותם השאול (השם ארץ, כשם אָרִצֻת באדדית וכשם אַרץ באוגריתית, משמש לפעמים כינוי לשאול);

ומצד שני נחית בחסדך עם זו גאלת, עם זה אשר גאלת, בנך בכורך אשר פדית כפי משפט הגאולה, ואותו נהלת בעזך אל נוה קדשך, הדרכת אל מקום קדשך בהר סיני כפי מה שהודעת מראש למשה (ג', י"ב). אולי יש במלה נוה כאן, בפסוק השני של הבית השלישי, הקבלה אל ואנוהו שבפסוק השני של הבית הראשון.

וכאשר יגיע אל העמים השכנים שמע הנפלאות אשר אירעו במקום זה, יפחדו וייראו, שמעו עמים ירגזון, ובייחוד אלה שאנו עומדים להיכנס לארצם או לעבור סמוך לגבולם: חיל אחז יושבי פלשת, הם הפלשתים שבסביבות גרר (עיין למעלה, על י"ג, י"ז);

אז נבהלו אלופי אדום, ראשי עם אדום המכונים בתואר אלוף (ברא' ל"ו); אילי מואב, גיבורי מואב, יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען (בפסוק זה תלוי הכתוב שביהו' ב', כ"ד).

תפל עליהם אימתה ופחד, בגדל זרועך ידמו כאבן, מפני זרוע עזך יעמדו דוממים כאבן,‏ עד יעבר עמך, ה', עד יעבר עם זו קנית, העם אשר נעשה עמך, מאחר שקנית אותו במעשה הגאולה שלך, ומנעת את המצרים מלשעבדו שוב כמו שהיו רוצים (עיין למעלה, על תורישמו ידי, פס' ט'). חוזר כאן הדימוי לאבן, שבא כבר בפס' ה', כאילו להדגיש כי כוחו של ה', שהוריד במצולות כמו אבן את המצרים, יעמיד כאבן את כל אויבי ישראל בעתיד. תיאור העמים העומדים כאבן עד שיעבור בתוכם עם ישראל מקביל לתיאור המים שנערמו ונצבו כמו נד כדי שיוכל ישראל לעבור בתוכם. והצירוף עם זו קנית בסוף בית זה מקביל בצורתו ובתכנו אל עם זו גאלת שבתחילתו.

פסוקי הסיום מפנים את מבטנו אל התוצאות הרחוקות בעתיד, לאחר שהבית השלישי הבליט את התוצאות הקרובות. ‏תביאמו, את בניו של עם זו קנית, ותטעמו בהר נחלתך, בארץ ההררית שבחרת לך כארץ נחלתך (השווה תהיל' ע"ח, נ"ג־נ"ד: וינחם לבטח ולא פחדו, ואת אויביהם כסה הים, ויביאם אל גבול קדשו: הר זה קנתה ימינו), עד שיגיעו אל מכון לשבתך אשר פעלת, ה', אל אותו מקדש, ה', אשר כוננו ידיך (הקבלה אל קדשך אשר בבית השני ואל נוה קדשך אשר בבית השלישי). אין מכאן הוכחה על חיבורה של השירה, או של פסוקים אלו, בזמן מאוחר לבניין הבית, שהרי בוודאי גם לפני כניסתם לארץ התכוונו בני ישראל לבנות בתוכה מקדש לה' אלהיהם.

והשירה מסתיימת בהכרזת מלכות שמים: ה' ימלך לעולם ועד. כדי להבין מדוע מסתיימת השירה בהכרזה זו, ובכלל כדי להבין את כל השירה על בוריה, עלינו להרחיב את מבטנו גם מחוץ לתחומיה. ראשית כל, עלינו לשים לב אל יתר הכתובים המקראיים הרומזים בצורה פיוטית לעניין קריעת ים סוף. כתובים אלו תופסים את העניין לא רק כמעשה גבורת ה' כלפי פרעה וחילו, אלא גם כמעשה גבורתו כלפי הים, שהוכרח להיכנע לרצונו. הנביאים והמשוררים (וכך בתקופה המאוחרת גם מדרשי חז"ל) קושרים את הדבר באגדות הקדומות על מרד הים בבוראו בתחילת ימי העולם, על התקוממותו של רהב שר הים והתנינים עוזריו, ועל דיכוי המרד בכוחו האדיר של ה', כאילו חזרו ונתחדשו להצלת ישראל נפלאות ימי קדם. די להזכיר, לשם דוגמה, ישע' נ"א, ט'־י': עורי עורי לבשי עז, זרוע ה', עורי כימי קדם, דורות עולמים; הלוא את היא המחצבת רהב, מחוללת תנין? הלוא את היא המחרבת ים, מי תהום רבה, השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים? אגדות ישראליות אלו תלויות באגדות דומות שהיו נפוצות בקרב העמים השכנים, על מלחמתו של אחד מגדולי האלים נגד אלהותו של ים. הסיפור הבבלי הידוע על מלחמתו של מרדוך נגד תאָמִת אינו אלא דוגמה אחת מתוך שורה שלמה של סיפורים דומים. וכן בכתבי אוגרית מסופר על בעל אלהי השמים שנלחם נגד מוֹת אלהי שאול ונגד בעלי בריתו של מוֹת, הם שר של ים ושופט של נהר ויתר עוזריו, והכה אותם והכריח אותם להכירו כמלך עולם. בישראל, כמובן, לא היה מקום לאגדות בצורת מלחמה בין האלים, והחומר המסורתי שהיה נפוץ בארצות המזרח קיבל בישראל צורה מתאימה יותר לרוח הישראלית, צורת מרד הים בבוראו. רבים הם הרמזים לאגדה זו בדברי הנביאים והמשוררים המקראיים, וגם בספרים החיצונים ובאגדות חז"ל. ועל סמך רמזים אלו הבעתי במאמרי שירת העלילה בישראל (בכנסת לזכר ח. נ. ביאליק, ספר ח', עמ' 121–142) את ההשערה, שבתקופה קדומה מאד נתחברה בישראל שירה אפית על עניין זה, וניסיתי להגיע לידי ריקונסטרוקציה של תוכן שירה זו. אביא כאן בקיצור נמרץ את הקווים הכלליים של תוכן השירה לפי הריקונסטרוקציה שלי (את המקורות שעליהם ביססתי את הריקונסטרוקציה הבאתי בפרטות במאמרי הנ"ל). סיפרו משוררי ישראול (אני מביא באותיות מפוזרות את הביטויים שבוודאי השתמשו בהם המשוררים, כמו שמוכיחים הרמזים הנמצאים בספרות המקראית) על פועל ה' ועל מעשי הפלא אשר עשה בימי קדם, כשברא את העולם. אז קם רהב, שר של ים, בכוחו העצום, ולא הסתפק בחלקו שקבע לו אדון העולם, והתנשא כדי לכבוש את העולם כולו. לצדו של הים המתמרד, שהיה מכונה בשירה בכינויים ‏ תהום, תהום רבה, צולה, מצולה, מצולות, מים רבים, מים כבירים, מים אדירים, וכאלה, עמדו הנהרות; ומי הים והנהרות גאו והתגאו נגד רצון הבורא, המו והשמיעו קול אדיר, קול שאון. עוזרים היו להם במרדם: לויתן נחש בריח, לויתן נחש עקלתון, התנין או התנינים. אבל חרה אפו של ה' במורדים, והוא הופיע נגדם כרוכב בערבות, רוכב על סוסיו, על מרכבות הישועה שלו, הם ענני השמים. הוא גער בהם באויביו, בקמיו, ברעם קולו, ונלחם נגדם בימינו ובזרוע עזו, ובכלי הנשק שבידו. הם חלו ורגזו ונסו לקול גערת ה', וה' שם מחסום אגמון באפו של לויתן ושיחק בו, ומחץ, החציב, חולל, ביקע, הצמית, את רהב את עוזריו, רגע והשביח את מי הים, ביקע את הים לשנים, ביקע את הנהרות, החריב והוביש את מי הים והנהרות שיצאו מתוך גבולם, שם גבול לים ולא יעברנהו, דרך על במתי ים, ולאחר שהכניע את כל המורדים מָלַךְ והוכר כמלך על כל העולם כולו. הרמזים המקראיים לעניין זה נמצאים רק בדברי הנביאים והמשוררים, ולא בתורה. והסיבה לכך ברורה. אף בצורה הישראלית של האגדות הללו נשארו עדיין יסודות מסויימים שנודף מהם ריח של נטע זר, ולפיכך אפשר היה להשתמש בהן כמשלים וכציורים פיוטיים בנאומי הנביאים ובשירים, הרגילים לדבר במשלים ובביטויים ציוריים, מה שאין כך בתורה, השוקלת כל מלה ומלה והנמנעת מלהביא כל דבר שלא יוכל להיות מובן בפשוטו וכמשמעו. אדרבה, התורה משמיעה לפעמים מעין מחאה נגד אותן האגדות. היא מספרת, למשל, שאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, ויהי כן: הים אינו יצור בעל רצון עצמאי שיוכל להתנגד כביכול לרצון הבורא; אינו אלא כחומר ביד היוצר המקבל צורה כאשר ישר בעיני היוצר לעשות (עיין על זה. ועל בריאת התנינים שבברא' א', כ"א, מה שכתבתי בספרי מאדם עד נח, עמ' 20–23, 31־30). ואולם, אף על פי שלא קיבלה התורה שום דבר מן התוכן של האגדות על מרד הים ועוזריו, במה שנוגע לצורה עקבותיהן של אותן האגדות ניכרים גם בתורה. כבר בפרק י"ד הדגשת הסוס והרכב של המצרים, החוזרת עוד בכמה מקומות במקרא, וביחוד הקדמת הסוס לפרשים ולאנשי החיל, מתבארות כהמשך המסורת הספרותית על כוחות האויב שלא יכלו לעמוד. בפני הרוכב בערבות, המתגלה נגדם, כדברי חבקוק (ג', ח') על סוסיו ועל מרכבות הישועה שלו. וכן הפועל בקע (י"ד, ט"ז, כ"א), לשון יבשה (י"ד, ט"ז, כ"ב, כ"ט), תיאור ה' כנלחם (י"ד, י"ד, כ"ה) ואולי אף לשון ישועה (י"ד, י"ג, ל'), הם הם יסודות שייכים לאותה המסורת, ואף הם חוזרים עוד במקרא בעניין קריעת ים סוף. יסודות כאלה מרובים יותר, כמובן, בלשונה הפיוטית של שירת הים. אמנם אף היא אינה קושרת במפורש את קריעת ים סוף במרד הים, כדרך קשירתם בישע' נ"א, ט'־י', ואילו היתה מביאה קשר מפורש שכזה לא היתה מתקבלת בתורה. אבל עקבות המסורת הספרותית ניכרים בבירור בביטוייה ובמליצותיה, מראשיתה ועד סופה. וקל לנו להיוכח על זה אם אנו משווים את לשונה לדברי הריקונסטרוקציה שהבאתי למעלה. פותחת היא ברמז לגאון ה', שהתגבר על גאות הים: אמנם הים גאה, אבל הוא גאה גאה. ומיד באותו הפסוק היא מזכירה את הסוס ואת רוכבו, ובפס' ב' היא מביאה את הביטויים עז ו־ישועה; מכנה בפס' ג' את ה' בכינוי איש מלחמה, כלומר הנלחם בגבורה נגד אויביו; שוב חוזרת בפס' ד' על עניין המרכבות; בפס' ה' מזכירה תהומות ו־מצולות. בפס ו' מזכירה את ימין ה' הנאדרי בכח (אמנם אדירים משברי ים, אבל יותר אדיר במרום ה' כדברי המשורר בתהיל' צ"ג, ד'), ושוב פעם בפס' ז' את גאון ה' ועוד באותו הפסוק את חרון ה', ובפס' ה' את רוח אפיו; מגידה שם על מי הים שעמדו בתוך הגבול אשר שם להם ה' כשביקע אותם לשני חלקים; עוד חוזרת באותו הפסוק על תהומות; משתמשת בביטוי מים אדירים, ובניגוד לזה מיחסת לה' את התאור נאדר בקודש; מוסיפה על תואר זה את התואר עושה פלא; רומזת שוב בפס' י"ד על כך, שהאויבים ירגזו, וחיל יאחזם, ובפס' ט"ז על כך, שידמו בגדול זרועו של ה': ולאחר שהזכירה בפס' י"ז את מה שפעל ה' ואת מה שכוננו ידיו, מסתיימת בפס' י"ח, כדוגמת סיומה של שירת העלילה הקדומה, ברמז למלוכת ה': ה' ימלך לעולם ועד.

אחר השירה, בא החלק הסופי של המסגרת (פס' י"ט–כ"א). פס' י"ט מציין את הסיבה לשירתם של משה ובני ישראל, על ידי חזרה על ביטויים שבאו בפרק י"ד, וכאילו בא להמשיך את דברי תחילת המסגרת (פס' א'): אז ישיר משה ובני ישראל וגו', יען כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו, כלומר עם רכבו ועם פרשיו, בים, וגו' (גם כאן נזכר הסוס לראשונה, ומיד אחריו הרכב, ורק בסוף נזכרים הפרשים; ועיין על זה למעלה). הפסוק כולל שלושה משפטים, וכל אחד מהם מסתיים במלה ים: כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים – וישב ה' עליהם את מי הים – ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים.

בפס' כ'־כ"א מספר הכתוב כיצד היתה השירה מלוּוה ניגונים. ותקח מרים, הנזכרת כאן בפעם הראשונה בשמה, ולפיכך גם בתואר הכבוד שלה, הנביאה, וגם בכינויה הרשמי אחות אהרן, לפי השיטה של משטר האח הגדול (עיין בפירושי על ברא' י', כ"א), את התף בידה, כדי ללוות בניגון התוף את שירת המשוררים (השווה תהיל' ס"ח, כ"ו: קדמו שרים. אחר נוגנים, בתוך עלמות תופפות), ותצאן ממקומן, כדי לעמוד בתוך המקהלה, כל הנשים אחריה, כמובן לא כולן ממש אלא רבות מהן, בתפים ובמחולות, ובידיהן תופים ומחולות. המחולות כאן אינם ריקודים, אלא כלי נגינה, כדוגמת התופים. והשווה, ביחוד על המלה ותצאן, ירמ' ל"א ד': עוד תעדי תֻפיך, ויצאת במחול משחקים; וכן שמ"א י"ח, ו', ועוד.

ותען להם, לבני ישראל המשוררים, מרים עם חברותיה: שירו לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו רמה בים, כפסוק חוזר או פזמון, הבא לענות אחר כל בית ובית של השירה.

פרשה תשיעית: תלאות הדרך (ט"ו, כ"ב – י"ז, ט"ז) פיסקה ראשונה: מי מרה (ט"ו, כ"ב–כ"ז) לאחר שעברו את ים סוף, פנו בני ישראל אל המדבר: ויסע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שור, הנקרא כך אולי על שם השור, החומה, כלומר החומה המבוצרת שכנראה היתה נמצאת על גבול מצרים. וילכו שלשת ימים במדבר. שלושת ימים הם פרק זמן רגיל להיזכר במסורת הספרותית המזרחית כשורה של ימים אחדים ארוכה אמנם קצת, אבל פחותה מן היחידה השלמה של שבוע. בין השאר, ובמיוחד, שכיחה שורה של שלושת ‏ימים בסיפורי מסעות ארוכים. כך, למשל, בעלילת גילגמש, בסיפור מסעם של גילגמש ואֶנְכִּדֻ אל יער הארזים, וכך, בעלילת כרת האוגריתית, בסיפור מסעו של כרת אל ארצו של מלך בבל; במקרא השווה (מלבד במד' ל"ג, ח', על עצם עניינה של פיסקתנו) ברא' כ"ב, ד'; במד' י', ל"ג; יהו' ט', י"ז; שמ"ב א', ב'; מל"ב ב' י"ז; ועוד. לא מצאו מים במשך אותם הימים;

ויבאו מרתה אחר שלושת הימים האמורים, ושם מצאו מים, אבל לא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם מפני רוב המלחים שבתוכם; על כן קרא הקורא, כלל בני אדם, גם קודם לכן, שמה של אותה הנקודה מרה. קביעת מקומה של מרה שנויה במחלוקת ומוטלת בספק. ההצעה הנראית קרובה ביותר היא המזהה את מרה עם עין חוארה, בריכת מים מרים הנמצאת במרחק של מהלך שלושת ימים מן הימות המרות. שמה של מרה בא שלוש פעמים בכתוב, לשם הדגשה, כמספר שלושת הימים המדגיש את אורך הזמן שבו לא מצאו מים. אירע אז לישראל דבר דומה למה שאירע למצרים בימי המכה הראשונה, ש־לא יכלו לשתות ממימי היאור (ז', כ"ד), ובזה לימדם ה' לקח, כמו שייראה להלן.

וילנו העם על משה שהסיעם לשם, לאמר מה נשתה, מה נוכל לשתות? או: לא נוכל לשתות (עיין על י"ד, ט"ו); ואתה, משה, אשם בדבר,

ויצעק משה אל ה' (השווה י"ד, י') ויורהו ה' עץ מיוחד, שמטבעו שואב לתוכו את המלח שבמים וממתיק אותם. תכונה זו נמצאת, לפי עדותם של נוסעים20, באחד ממיני הסילונים שבמקום. וישלך משה את העץ הזה אל תוך הכלים אשר שמו בהם את המים, וימתקו המים, ויכלו בני ישראל לשתותם. המלה ויורהו מראה לנו מהי כוונת הסיפור. מן הראוי היה, שמיד אחר יציאתם לחירות ילמדו בני ישראל את הכלל הגדול הזה, שצריכים הם להוראה ולהדרכה מן השמים. לשם כך הניח ה' שיסעו מים סוף לפי ראות עיניו של משה (פס' כ"ב: ויסע משה את ישראל וגו'), ויתעו במדבר, ויסבלו מחוסר מים עד שיקבלו הוראה (ויורהו) מפי הגבורה, וישיגו על סמך הוראה זו מים לשתות. הרגשת הצורך להוראה מפי ה' מכינה את נפש העם לקבלת עול תורה ומצוות. על סמך זה מבינים אנחנו את המשך הפסוק: שם שם לו בדרך זו חק ומשפט, הקדמה והתחלה לחוקיו ומשפטיו; ושם נסהו: על ידי הנסיון הקשה של חוסר מים לימד אותו שאף מתוך סכנה חמורה יוכל ה' להושיעו, ובלבד שיהיה נאמן להוראותיו של ה'.

ויאמר משה, כמוסר השכל מתוך העניין: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, אז, ורק אז, כל המחלה אשר שמתי במצרים כגון שחין וכגון צרה זו של חוסר מים לשתות לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך, וכשם שריפאתי עכשיו את המים, כך אשמור אותך מכל מחלה. בסיפור זה תלויה הפיסקה על ריפוי המים בידי אלישע (מל"ב ב', י"ט–כ"ב; גם שם וישלך, וגם שם הפועל רפא).

אחר חנייתם במרה, שוב נסעו בני ישראל ויבאו אֵלימה. הפעם לא נאמר שהסיע אותם משה, וכנראה הכוונה היא שבאו שמה בהדרכת ה' כפי הכתוב בי"ג, כ"א. ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים: הביאם ה' אל אחת מנאות המדבר המבורכות ברוב מים ובפוריות, ויחנו שם על המים, במקום נוח לחנייה (השווה תהיל' כ"ג, א'־ב': ה' רועי… על מי מנוחות ינהלני). המספרים הם מספרים עגולים: האחד, שתים עשרה, מבוסס על שיטת השישים, והשני, שבעים, מבוסס על חשיבותו המיוחדת של מספר שבע. זיהוי מקום אילים שנוי אף הוא במחלוקת: על הרוב חושבים שהכוונה לואדי ע'רנדל, במערב חצי־האי סיני: שם נמצאים עד היום מים לרוב ועצי תמרים ואשלים ושיטים. ברורים בפיסקה כמה משחקי מלים. בפס' כ"ה: שׁם שׂם לו… ושׁם נסהו, שלוש פעמים המלה שם, בהבדל דק בהיגוי; ושוב בפס' כ"ו כמה מלים באותיות שמ־: שמוע תשמע, ושמרת, שמתי, אשים, ובפס' כ"ז: ושם… שם (שׁם, שׂם, או שׂמ־ שבע פעמים; והשווה שבעים תמרים) ועוד: בפסוק הראשון של הפיסקה באה המלה, מִיַּם ואחר כך שש פעמים (בין הכל שבע פעמים) אותן האותיות בניקוד אחר: מַיִם או מָיִם: מסכנת ים סוף עד מושב מבטחים על מי העיינות שבאילים.