פיסקה שניה: המן והשליו (ט"ז, א'–ל"ו) פרק ט"ז הוא אחד הפרקים הקשים ביותר שבספר. חמורות ביחוד קושיות אלו: א) מדובר כאן על יום השבת ועל איסור מלאכה בו כעל דברים ידועים כבר, אף על פי שעדיין לא שמעו בני ישראל את מצוות השבת בעשרת הדברות. אמנם נאמר שם זכור את יום השבת, כאילו ידעו כבר בני ישראל את עיקר השבת, אבל גם כאן, בפרק ט"ז, אין הדבר נמסר כהוראה ראשונה. ב) נאמר כאן לפני ה' (פס' ט' ופס' ל"ג), וביתר בירור לפני העדות (פס' ל"ד), אף על פי שעדיין לא היה המשכן קיים. ג) מתמיהה התלונה על חוסר מזון, הואיל ונאמר למעלה (י"ב, ל"ח) שהיה להם לישראל צאן ובקר, מקנה כבד מאד, וגם להלן (י"ז, ג') מדובר על מקניהם. ד) מוזר השילוב של עניין השליו לתוך עניין המן. ה) משה מגיד בפס' ח' מה שרק אחר כך נאמר לו מפי הגבורה (פסי י"א־י"ב). ועוד יש כמה קושיות אחרות בפרטי הכתובים. כדי לתרץ את הקושיות, הובעו כמה השערות מסובכות, על סמך ההנחה, שנשתלבו בפרק זה קטעים מתוך מקורות שונים, על ידי עבודה של עריכה אחר עריכה. ואולם, השערות אלו אינן מתכוונות אלא לקבוע את הפרי־היסטוריה של הסיפור, ואינן משתדלות לפרש את הפרק שלפנינו ולהבין את כוונת מי שערך אותו בצורתו הסופית. ואולם לפי דעתי דווקא תפקיד זה, המוזנח על הרוב, הוא עיקר תפקידו של מפרש הספר; ומשום כך אטפל בו במיוחד. כמובן אשתדל לעמוד גם על שלבי המסורת שקדמו לכתוב שלפנינו, אבל לא יהיה זה אלא אמצעי להגיע לידי הבנת הכתוב. ראשית כל, יש לשים לב לכך, שהתורה אינה באה למסור לנו בצורה אובייקטיבית יומן של מסעי בני ישראל במדבר, ואינה מספרת היסטוריה לשם היסטוריה: היא מתכוונת רק להורות הוראות, ולשם זה משתמשת היא במסורות שהיו רווחות בישראל. פס' ל"ה (ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת וגו') מוכיח, שהפרק בצורתו שלפנינו נכתב לאחר שכבר נכנסו בני ישראל לארץ נושבת. ואז בוודאי היו רווחים כמה וכמה סיפורים על המאורעות של דור המדבר: מקצתם נתקבלו בס' שמות, מקצתם נתקבלו בספרים אחרים מספרי התורה, ומקצתם, ואולי רובם, לא הועלו על הספר לזכרון. מתוך אוצר המסורות האלה בחרה התורה מה שבחרה לשם השגת מטרתה. והסדר של הסיפורים בתורה אינו בוודאי ה"סדר" לפי דרכי החשיבה היוונית שאנו רגילים בו בזמננו. הוא הסדר לפי דרכי החשיבה של המזרח הקדמון, שאין דרכיה דרכיהם של הסופרים היווניים והמודרניים בכלל. הסידור הכרונולוגי, למשל, התופס מקום בראש בשיטותיה של הספרות היוונית והמודרנית, אינו חשוב כל כך בספרות המזרחית הקדומה; וכבר העירו חכמי ישראל שאין מוקדם ומאוחר בתורה. אבל אין זאת אומרת שהסדר הוא שרירותי: יש כללים ויש שיטות. וכבר עמדתי על כך (בהרצאתי בכינוס למדעי היהדות, ירושלים תש"ז, ובמקומות אחרים) שאחת השיטות היא שיטת הסידור על סמך האסוציאציה: אסוציאציה עניינית ואסוציאציה מילולית. לפי שיטה זו נסדרו כאן פרק ט"ז ופרק י"ז, א'–ז'. לאחר שהובא הסיפור על עניין מרה הובאו מיד שני סיפורים אלו, שלוקטו מתוך האוצר של הסיפורים המסורתיים מפני אסוציאציות של שני המינים: גם אסוציאציה עניינית וגם אסוציאציה מילולית. בשלושתם מדובר על תלונות בני ישראל בגלל חוסר דברים חיוניים, מים ומזון, ועל סיפוק צרכיהם בידי ה', ובשלושתם באים ביטויים אופייניים מלשון‏ נסיון (ט"ו, כ"ה: ושם נסהו; ט"ז, ד': למען אנסנו; י"ז ב': מה תנסון; ושם פס' ז': מסה… ועל נסותם) ומלשון תלונה (ט"ו, כ"ד; ט"ז, ב', ז', ח', ט', י"ב; י"ז, ג'). וההוראות שהתורה רוצה למסור מודגשות ומתאשרות על ידי החזרה המשולשת על עניינים דומים. אף זה לפי שיטה נהוגה בתורה, כפי שהראיתי בכמה מקומות של פירושי לס' בראשית, ובספרי תורת התעודות, עמ' 66–70. כדי לתת רציפות לדבר, נסדרו הסיפורים האלה בתוך מסגרת, המזכירה אחדות מתחנות המדבר. לא הובאו כל התחנות שהמסורת היתה מספרת עליהן (בבמד' ל"ג גזכרות תחנות אחרות שאין להן זכר כאן), אבל די באחדות מהן ליצור שרשרת רצופה. הסיפור שבפרק ט"ז, כשהיה רווח במסורת לפני כתיבת התורה, היה בודד ועומד בפני עצמו, כאחד מן הסיפורים המרובים שעל מאורעות המדבר, והיה שייך לזמן שאחר מעמד הר סיני ואחר הקמת המשכן, או אולי, יותר טוב, לא היה קשור בתאריך מיוחד, אלא הוא וכל יתר הסיפורים על דור המדבר היו אז נתונים כאילו על רקע אחד, בלי פרספקטיבה מפורטת של סדר הזמנים. התורה לקחה אותו כמו שהוא, ולא חששה על פרטים כגון עניין השבת ועניין המשכן, שאמנם עלולים הם לעורר תמהון במי שרגיל בדרכי החשיבה היוונית, אבל לא במי שרגיל בדרכי החשיבה ה"אורגנית" (על מושג זה עיין י. היינמן, דרכי האגדה, עמ' 8–9). על כל פנים, הניסוח של הכתוב הוא זהיר, ומשתדל לטשטש את הניגודים. כך, למשל, אין הכתוב קובע במפורש את המקום ואת הזמן של המאורע. מקום וזמן נזכרים אמנם בפסוק המסגרת (פס' א'), אבל מיד בפס' ב' נאמר שהמאורע קרה "במדבר". ומלה זו, שנראית מיוחדת לכאורה, ושגרמה לכמה השערוה רחוקות. מתכוונת להגיד שמעשה שהיה במדבר היה, במדבר סתם, באיזה מקום שאין מן הצורך לציינו בדיוק, אי־שם במדבר. לא המקום ולא הזמן חשובים, ורק העניין הוא חשוב. וכן אף בהמשך הסיפור הניסוח הוא תמיד זהיר, כמו שיתבאר להלן. אחר הערות מוקדמות אלו נוכל לעבור אל פירוש דברי הכתוב לפרטיהם. ובו נשתדל לברר את הקשיים שעדיין לא ביררנו בהערותינו, ובין השאר את התסבוכת שבפסוקים אחדים. סיבתה כנראה בשינויים שהוכנסו במסורת הקדומה, אבל כדאי היה לנסות להסביר את כוונתו של הניסוח שלפנינו.

החנייה באילים היתה אמנם נוחה ונעימה, אבל לא היו בני ישראל יכולים להתעכב שם זמן רב; מן הצורך היה להמשיך את הדרך. לפיכך ויסעו מאֵילִם ונכנסו אל המדבר. ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין, אשר בין אֵילם ובין סיני, כלומר, לפי הנראה, אל שטח המדבר שמדרום או מדרום־מזרח לאילים, בחמשה עשר יום לחדש השני לצאתם מארץ מצרים, הוא ט"ו באייר, ויום ט"ו, יום מילוי הלבנה, היה יום נאות למהלכו של העם במדבר.

במדבר התחילו להרגיש חוסר מזון, וילונו (כתיב: וילינו) כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר (על פירושה של המלה האחרונה עיין למעלה, בסוף ההערות המוקדמות לפיסקה זו). המלה כל, כמובן, לאו דווקא: היא באה גם כאן, כאשר ראינו כבר כמה פעמים, כלשון הפרזה והכללה; ומלבד זה הביטוי השלם‏ כל עדת בני ישראל אינו אלא ממשיך את השימוש בנוסחה שכבר באה בפסי א' ועוד תבוא להלן. אלה מבני ישראל שהיו בעלי מקנה, בוודאי לא היה להם מקום להתלונן על חוסר מזון, אבל קל להניח שהיו בתוך העם גם אנשים לא מועטים בלי מקנה; ולחם ממש, כלחם שהיו רגילים לאכלו במצרים, היה חסר לכולם.

התלונה קשה הפעם יותר מן התלונה שבמרה: ויאמרו אלהם, אל משה ואל אהרן, בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה', כלומר מיתה טבעית, בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר, באכלנו לחם לשׂבע. הפרזה זו מובנת יפה מבחינה פסיכולוגית, הואיל ועשוי האדם לשכוח את הצרות שבעבר מפני הצרות שבהווה, ולתאר לעצמו את העבר כאילו היה הרבה יותר טוב ממה שהיה באמת. הלואי וזכינו למות במצרים – טוענים הם עכשיו – כי גורלנו היום מר יותר ממיתה טבעית, כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. שוב הפרזה ברורה. על שני דברים מתגעגעים בני ישראל: על בשר (בשבתנו על סיר הבשר) ועל לחם (באכלנו לחם לשׂבע). על סמך זה אפשר להבין את הקשר שבסיפור בין עניין המן לבין עניין השליו: מכיון שהיו מתגעגעים על הבשר, ניתנה להם השליו, ומכיון שהיו מתגעגעים על הלחם, ניתן להם המן. שני הדברים, עניין המן ועניין השליו, קשורים זה בזה קשר הדוק מתחילת הסיפור, ואי אפשר להפריד ביניהם, וכנראה קשורים היו כבר במסורת הקדומה: כשם שכאן נזכרת השליו אגב המן, כך במד' י"א נזכר המן אגב השליו.

בפס' ד' מסופר שאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו'. כנראה הכוונה היא שמיד כשפתחו בני ישראל בתלונותיהם התפלל משה אל ה' (השווה ט"ו כ"ה), וזו היא תשובת ה' על תפילתו: ה' יספק גם הפעם את צרכי עמו. מהו הלחם שיומטר מן השמים. לא נאמר עדיין במפורש, אבל ניתנת כבר ההבטחה שברכה זו לא תהיה חד־פעמית, אלא תימשך גם להבא: ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. וגם הפעם נקשרת מתנת יד האלהים בנסיון העם ובהוראה לעם: למען אנסנו, כלומר: באופן (לא: כדי) שאנסה אותו ואראה הילך בתורתי אם לא. והנסיון יהיה בעניין השבת: והיה ביום הששי, והכינו את אשר יביאו וגו'.

על הקשר הקדום בין הסיפור המסורתי על המן ובין עניין השבת עיין מה שכתבתי למעלה, בהערות המוקדמות לפיסקה זו. שם ביארתי כיצד היתה המסורת מעיקרה מייחסת את המאורע לימים שאחר מעמד הר סיני והקמת המשכן. כאן אוסיף רק שניסוחו של הכתוב מתכוון לטשטש את הקושיה שבהקדמת זכר השבת לסיפור על עשרת הדיברות. הניסוח ניתן להתבאר אפילו שלא על סמך המצווה שבעשרת הדיברות, ורק על סמך המסורת הקדומה הידועה כבר לאבות ישראל על יחידת הזמן של שבעה ימים ועל סיומה ביום נבדל מששת הימים שלפניו. במסורת השירית של מיסופוטמיה, הידועה בוודאי לאבות, שיצאו משם, וכן במסורת השירית הכנענית, הידועה בוודאי לאבות מזמן התיישבותם בארץ, כל פעולה חשובה מתוארת כהולכת ונעשית במשך שישה ימים, ומגיעה ביום השביעי להשלמתה או למסקנתה או להתהוות מצב חדש וחשוב. והמסורת היישראלית כבר תיארה בדרך זו את מעשה בראשית: ששת ימים של פעולת יצירה ויום שביעי של מנוחה. על סמך ידיעתם בכל זה, יכולים היו בני ישראל להבין דברים מעין אלה הנאמרים כאן על הבדלו של יום השביעי מששת הימים שלפניו ועל הקדשתו לה'. בתחילה נאמר: והיה ביום הששי, והכינו בכל ההכנות הדרושות למאכל, כגון בישול וכיוצא בו, את הלחם מן השמים אשר יביאו אל אהליהם, והיה הלחם אשר יביאו אל אהליהם ביום השישי משנה על אשר ילקטו יום יום. מדוע יביאו ביום השישי לחם משנה, ומדוע עליהם להכין את כולו ביום השישי, לא נאמר להם עדיין, אבל על סמך המסורות הנ"ל מחכים היו לחידוש חשוב שיתחדש ביום השביעי, וכשראו שהחידוש היה זה, שבאותו היום לא המטיר ה' את הלחם, ולא היה להם צורך לצאת כדי ללקטו ולטרוח כדי להכינו, למדו מתוך חוויה זו מה יהיה דין היום השביעי בישראל. ולימוד מעשי זה עלול היה לעשות בהם רושם הרבה יותר עמוק מן הרושם שהיו מקבלים אילו נאמר להם רק בצורה מופשטת: ששת ימים תעבדו וביום השביעי תשבתו. ועוד יש לשים לב לכך, שבמיסופוטמיה, ארץ מוצאם של אבות ישראל, היה יום מסויים בחודש מכונה בשם שבת, ולפיכך היה שם זה ידוע כבר לבני ישראל, אף על פי שאופייה של השבת המיסופוטמית היה שונה בהרבה מאופייה של השבת הישראלית. על זה נייחד את הדיבור להלן, בפירושנו על כ', ה'.

לאחר ששמעו משה ואהרן את ההבטחה על המטרת הלחם מן השמים פנו אל העם ואמרו לו: ערב, מיד לפני שייגמר יום זה (יכולים היו לסמוך על המלים הנני ממטיר, הואיל והבינוני שאחר הנה מורה על פעולה העתידה להיעשות בזמן קרוב מאד) וידעתם כי ה' הוא הוא אשר הוציא אתכם מארץ מצרים, ולא אנחנו כאשר אמרתם (פס' ג'); והוא כשמו כן הוא, ההווה עם בריותיו.

ובוקר, מחר בבוקר (יכולים היו לסמוך על מה שנאמר אל משה: דבר יום ביומו), וראיתם את כבוד ה', המפליא לעשות לטובתכם. אין הכוונה שדווקא בערב ידעו כי ה' הוציא אותם ממצרים ודווקא בבוקר יראו את כבוד ה', אלא, לפי אחת התכונות של התקבולת המקראית, שגם בערב וגם בבוקר ידעו כי ה' הוציא אותם ממצרים וגם בערב וגם בוקר יראו את כבוד ה'. ואת כל זה, ממשיך משה להגיד, תדעו ותראו בשמעו את תלונותיכם, בקבלו ברצון את דרישותיכם (כך יש להבין כאן את הפועל שמע כמו בביטויים שמוע תפילה וכאלה, ולא, כמו שרגילים לפרש, שהגיעו התלונות לאזניו והוא ראה בהן מעין פגיעה בכבודו). התלונות הן על ה', כי רק הוא יוכל למלאות חפצכם, ואנחנו לא נוכל, ונחנו מה כי תלינו עלינו (כאן: להיפך ממה שראינו בפס' ב', הכתיב הוא תלונו והקרי תלינו; חכמי המסורה רצו לגוון).

אחר כך נאמר פעם שניה ויאמר משה. כפי מה שציינתי למעלה על ג', י"ד, כשיש כפילות מעין זו, ויאמר – ויאמר בנושא אחד, רק ויאמר הראשון מביא את המלים שיצאו מתוך הפה, ואילו ויאמר השני אינו מביא אלא את הסבר כוונתן הפנימית של המלים הללו. והוא הדין כאן. ודווקא מפני שיש כאן רק הסבר, אין המשפט שלם, וחלקו הראשון לא נכתב במפורש. הכתוב בא להגיד שכך היתה המחשבה בלבו של משה: כל מה שאני אומר לכם, ערב וידעתם וגו', ובוקר וראיתם וגו', יתקיים בכם בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר לשבוע וגו'. אמנם לא שמע עדיין משה מה יינתן ומתי יינתן, כי פרטים אלו לא נאמרו לו אלא אחר כך (פס' י"א־י"ב), אבל הוא הצליח להבין דבר מתוך דבר. מכיון שאמר לו ה' שהוא נעתר לבקשותיהם של בני ישראל, הבין כי רצונו של ה' לתת להם את שני הדברים שהיו מתגעגעים עליהם, גם את הבשר וגם את הלחם,‏ ודווקא כדי אכילה לשבוע, כפי הביטויים שבדברי געגועיהם על העבר; ועוד הבין כי כשהבטיח להמטיר לחם מן השמים, השתמש במלה לחם בהוראתה הרחבה ביותר, וגם הבשר במשמע (בערבית لحم הוא דווקא הבשר) והוא תיאר לעצמו שמה שיינתן דבר יום ביומו יהיה הפת, הניתן להם בכל יום במצרים, ושהוא יינתן בבוקר, הואיל ונאמר לו שביום השישי יכינו אותו ליום השבת ולפיכך מן הצורך יהיה פנאי ביום; ואם כן אפוא, הדבר שיינתן מיד בערב נתינה חד־פעמית יהיה הבשר, שאינו מאכל רגיל בכל יום ויום. כך חשב משה בתוך לבו, ולא הגיד לעם במפורש מה שחשב. להלן. בפס' י"א־י"ב, ייאמר שהסכים ה' למחשבתו של משה, כדוגמת מה שמסופר למעלה. ח', ה'־ט', כ"ה־כ"ו, שמשה קבע זמן לפרעה, וה' הסכים ועשה כדבר משה. וכשם שהחלק הראשון של פס' ח' מבאר את כוונתם הפנימית של דברי משה המובאים בפס' ו' ובחלק הראשון של פס' ז', כך מבאר החלק השני של פס' ח' את כוונתם הפנימית של דברי משה המובאים בחלק השני של פסי ז', על ידי הרחבה יתירה של אותם הדברים: בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו, ממש עליו ולא עלינו, שהרי נחנו מה? לא עלינו תלונותיהם כי על ה'.

אחר כך פנה משה אל אהרן, הרגיל לדבר בשמו אל העם, ואמר לו: אמור אל כל עדת בני ישראל (שוב הנוסחה שבתחילת הפיסקה): קרבו לפני ה', כלומר הפנו את מבטכם (השווה ויפנו שבפס' י') מתוך הכרת טובה כלפי עמוד הענן הנמצא לפני המחנה והמייצג את ה', כי שמע את תלונותיכם, כי הוא קיבל את דרישותיכם ועומד למלאותן.

ויהי, כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל (עוד פעם אותה הנוסחה), ויפנו אל המדבר, אל כיוון דרכם קדימה, אל לב המדבר, אל המקום שבו היה קיים עמוד הענן, והנה כבוד ה' נראה בענן. פירושן של המלים האלה יוצא לנו ממה שכתוב להלן, כ"ד, ט"ו–י"ז: ויכַס הענן את ההר… וישכון כבוד ה' על הר סיני, ויכסהו הענן… ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר. ראו בני ישראל כמראה אש בתוך עמוד הענן, והכירו במראה זה את נוכחותו של ה' ואת רצונו האבהי להיטיב להם. אפשר הדבר, שבצורתה הקדומה של מסורת זו כוונת הביטוי לפני ה' היתה: כלפי המשכן; אבל הכתוב שלפנינו מנוסח בצורה המניחה את האפשרות להבין כמו שפירשנו: כלפי עמוד הענן אשר מצד המדבר.

וה' הסכים למחשבתו של משה. ואמר לו: שמעתי את תלונות בני ישראל, ולפיכך דבר אלהם לאמר במפורש, כפי מה שכבר חשבת בלבך: בין הערבים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם (שוב חזרה על הביטויים שבדברי העם בפס' ג'), וידעתם מתוך זה כי אני ה' אלהיכם.

כך היה: ויהי בערב, ותעל מן האופק, כלשון מעלה נשיאים מקצה הארץ (תהיל' קל"ה, וכן ירמ' י', י"ג) השלו, ותכס את המחנה. השליו היא ממיני הצפורים המהגרות (Coturnix coturnix), והיא רגילה להגר בהמוניה בסתיו מארצות הצפון הקרות אל ארצות הדרום החמות ולחזור באביב מארצות הדרום לארצות הצפון. וכשהיא מגיעה, אחר יום של מסע ממושך על הים, אל חוף היבשה, היא עייפה ויגעה, ונחה על הארץ מאין אונים, וקל מאד לבני אדם לתפוס אותה בידיהם. אם לא נסיח את דעתנו מן התאריך שבתחילת המסגרת, בפס' א' (על אפשרות זו עיין למעלה), כלומר ט"ו באייר. יהיה זה ממש זמן ההגירה מדרום לצפון, ויסתבר שהשליו הגיעה אז אל חוף חצי־האי סיני אחר שטסה טיסה ממושכת על מי הים האדום. בבמד' י"א מסופר שוב על השליו, בצורה דומה לסיפור שבפיסקה זו. לפי המשך הכתובים שלפנינו הכוונה לשני מאורעות נפרדים, שקרו אחד בשנה הראשונה ואחד בשנה השניה, באותה העונה (במד' י', י"א: בחדש השני בעשרים בחדש) ובאותה הסביבה (לפי הדעה האומרת שהלכו בני ישראל על חוף הים התיכון אין הסיפור מתאים לעונה. כי לשם מגיעה השליו מארצות הצפון בסתיו). מכיון שהדבר רגיל, אין הכתוב מאריך דברים על אודותיו, ומזכיר את השליו בה"א הידיעה, כדבר ידוע וברור לכל. כשבאו המוני השליו וכיסו את המחנה קל היה לבני ישראל לתפוס להם עופות רבים ולאכול בשר לשבעה. ובזה נתקיימה ההבטחה הראשונה, שבאותו הערב יאכלו בשר שכאילו הומטר מן השמים. כשהגיע הבוקר, לראשונה לא הרגישו בשום חידוש: ובבוקר היתה כרגיל שכבת הטל (שוב ה"א הידיעה, מפני שהדבר רגיל וידוע) סביב למחנה;

אבל אחר זמן קצר חיממה השמש את האויר, ותעל שכבת הטל, התאדה הטל, ונשאר מגולה מה שהיה טמון תחתיו. הפועל ותעל, החוזר כאן בהוראה אחרת, אבל בצורה שווה לצורתו בפס' י"ג בעניין השליו, כעין משחק מלים, מוכיח בבירור שאין כאן קטעים לקוחים משני מקורות שונים, ושהכל המשך אחד. כשהיתה שכבת הטל הולכת ועולה, ראו בני ישראל והנה על פני המדבר, על שטח אדמת המדבר שמסביב לאהליהם, דבר דק שהיה מחוספס, כלומר שהיה הולך ומתגלה (באוגריתית בא הפועל חסף בהוראת חשׂף שבמקרא), והיה אותו דבר דק ככפור, עשוי גרעינים גרעינים דקים כגרעיני הכפור אשר על הארץ. מתחיל כאן סיפור של מעשה פלאים. מעשה ירידת המן במדבר. אף הוא, כרוב מעשי הנסים המסופרים למעלה, מיוסד על תופעה טבעית מצויה במקום, וחורג ממסגרת הרגיל בממדיו ובפרטיו (עיין מה שכתבתי למעלה על קריעת ים סוף). הרקע הטבעי, לפי ש. בודנהיימר שלפני שנים אחדות חקר על העניין בחצי־האי סיני, הוא זה, שמינים אחדים של כנימות. הרגילים לחיות על עצי האשל המרובים במקום, מפרישים מגופם את יתרון הסוכר ששאבו מתוך העצים, בצורת טיפות שמתייבשות באויר החם של המדבר, ונעשות לכדוריות לבנבנות או צהבהבות. כדוריות אלו נופלות על הקרקע ונשארות שם עד שבאות הנמלים, אחר השעות הראשונות של הבוקר, ולוקטות אותן, או עד שלוקטים אותן בני אדם. הערבים קוראים להן בשם מן, וגם מן א־סמא, מן השמים (השווה דגן שמים. תהיל' ע"ח, כ"ד, ו־לחם שמים, שם ק"ה, מ'). הפרשות דומות של חרקים אחרים מצויות גם בארצות אחרות, וביחוד בעיראק, ואף הן נקראות בערבית בשם מן21. הפלא שעליו מספר הכתוב אינו אלא כמותו המרובה של המן ופרטי הימצאו המיוחדים.

ויראו בני ישראל, כלומר: וכשראו בני ישראל את הדבר (על הבנייה התחבירית עיין למעלה, על ב', ב'), אז ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא? כי לא ידעו מה הוא. כאן מוסר הכתוב מדרש השם מן. בלשון הכנענית הקדומה, המדוברת בפיהם של בני ישראל בדורות הראשונים, נמצאת היתה המלה מן גם בהוראת‏ מה, כעדותם של מכתבי אל־עמראנה ושל שירי אוגרית. על שאלתם של בני ישראל השיב משה: הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, כמו שאמרתי לכם אתמול. הניסוח מזכיר את הכתוב שבברא' א', כ"ט: הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע… לכם יהיה לאכלה: מי שדאג מימי בריאת העולם לפרנסת נבראיו דואג לה גם עכשיו באותה הדרך. וההקבלה למעשה בראשית תימשך גם להלן, בעניין השבת.

עוד הוסיף משה בשם ה' הוראות מפורטות: זה הדבר אשר צוה ה': לקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגלגולת, מספר נפשותיכם, איש לאשר באהלו תקחו. הוראות אלו, הדומות להוראות על קרבן פסח (י"ב, ד'־ה': במכסת נפשות… איש לפי אכלו… תקחו), לא נכתבו למעלה במפורש בדברי ה', וכנראה כוונת הכתוב חיא שאמנם הן נאמרו למשה מפי הגבורה, אבל לא היה מן הצורך להביאן פעמיים (עיין למעלה, על י', ב'), או שרק עד המלים לפי אכלו מגיע הדבר אשר צוה ה', ואת השאר מוסיף משה כהוראות משלו לביצוע הצו (השווה למעלה, על י"ב, כ"א).

ויעשו כן בני ישראל כאשר אמר משה אליהם, וילקטו המרבה והממעיט, כל אחד לפי מספר הנפשות שבאהלו,

וימדו בעמר כפי הוראתו של משה, ולא העדיף המרבה, מי שלקט הרבה לא לקט יותר מכפי נפשות ביתו, והממעיט לא החסיר, ומי שלקט מעט לא לקח פחות ממספר נפשות משפחתו, איש לפי אכלו לקטו.

אף הוראה אחרת מסר משה לעמו: איש אל יותר ממנו עד בוקר: הואיל ונאמר (פסי ד') ולקטו דבר יום ביומו, עליהם לסמוך על הבטחה זו.

אבל היו שם אנשים אחדים, מקטני האמנה, שלא סמכו על ההבטחה, ולא שמעו אל משה, ויותירו אנשים (זהו הנושא גם למשפט הקודם, ולא שמעו) ממנו עד בוקר. ואולם, דאגתם לעתיד לא הועילה להם, וירם המן תולעים ויבאש: אולי הכוונה לנמלים שבאו ללקוט את המן בתוך האהלים (הערבים לוקטי המן קוראים עד היום לנמלים הללו בשם שפירושו תולעים). ויקצוף עליהם משה בגלל חוסר הבטחון והפרת המשמעת.

אבל אחר מקרה זה צייתו כל בני ישראל, וילקטו אתו, את המן, בבוקר בבוקר, איש כפי אכלו, בשעות הראשונות של הבוקר. כי אחר כך וחם השמש ונמס, אולי לא מלשון מסיסה, אלא מלשון מיאוס (כמו נמס בשמ"א ט"ו, ט'), מפני הנמלים המתרבות עליו שעות אחדות אחר זריחת החמה.

ויהי ביום הששי היתה מידת המן שעל הקרקע מרובה על מידתה בימים הקודמים. בני ישראל ראו בזה אפשרות ללקוט יותר מן הרגיל, וכך עשו: לקטו לחם משנה, שני העומר לאחד. מלכתחילה לא אמר משה להם דבר על כך, כדי שהלקח שילמדו מתוך חוויתם יעשה בהם רושם חזק יותר כאמור. ויבאו כל נשיאי העדה, ראשי האבות לבני ישראל, כשראו שמרבים העם ללקוט, ויגידו למשה.

ויאמר אלהם משה: הניחו להם שילקטו היום לחם משנה, כי הוא אשר דבר ה' כשבישר אותי על העניין. דעו, והודיעו לעם, כי שבתון שבת קדש לה' מחר, יום שביתה מכל מלאכה לכבוד ה', ולפיכך את אשר תאפו, כל מה שאתם רוצים לאפות יחד עם המן, אפו היום, ואת אשר תבשלו מן המן או עם המן בשלו היום. ואת כל העודף מסעודות היום, אפילו חי, הניחו לכם למשמרת (שוב מלים מזכירות את קרבן פסח [י"ב, ו': והיה לכם למשמרת]). עד הבוקר, ולא תחושו שיבאש.

ויניחו אתו, את העודף, עד הבוקר, כאשר צוה משה, ולא הבאיש, ורמה לא היתה בו, ולא קרה כדוגמת מה שמסופר בפס' כ'.

ויאמר משה ביום השביעי: אכלהו היום, את העודף מן האפוי ומן המבושל ומן החי, כי שבת היום לה', וכאשר שבת ה' ביום השביעי אחר ששת ימי בראשית: כך ישבות היום, ולא ימטיר לכם לחם מן השמים: היום לא תמצאוהו, לא תמצאו אה המן, בשדה.

וכפי הניסוח הרגיל בהלכות שבת (למשל כ', ט'־י': ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך; כ"ג, י"ב: ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת; ל"ד, כ"א: ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת) הוא מוסיף: ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי, שבת, לא יהיה בו.

ואולם, גם הפעם לא כולם שמעו אל משה. ויהי ביום השביעי (אמנם כבר הגיע הסיפור אל יום השביעי בפסוקים שלפני זה, אבל, הואיל וכאן מתחיל עניין חדש, היתה מן הראוי לשון מקבילה להתחלת העניין הקודם. ויהי ביום השישי, שבפס' כ"ב) יצאו אנשים אחדים מן העם ללקוט, ולא מצאו, כאשר אמר אליהם משה: היום לא תמצאוהו בשדה. הפרת המשמעת היתה הפעם חמורה מזו המסופרת בפס' כ', ולפיכך אין הכתוב מגיד סתם על קצפו של משה, אלא על גערה מפי ה'.

ויאמר ה' אל משה שכך יגיד לעם בשמו: עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי?

ראו במו עיניכם, מתוך חוסר המן על הקרקע ביום הזה, כמו שכבר ראיתם (פס' ט"ו) את המן בימים הקודמים, כי ה' נתן לכם השבת, ואל תחושו, לא עכשיו ולא בעתיד, שמא מפני ביטול עבודתכם ביום השביעי יחסר לכם מזון, כי (כדוגמת מה שכתוב בנוגע לשנה השביעית בויק' כ"ה, כ'־כ"א) על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים. אמנם הוא נתן לכם את השבת, אבל הוא נותן לכם כבר מקודם לחם יומים. לפיכך שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו ללקוט את המן ביום השביעי (לשון נופל על לשון: שבת – שבו – שביעי).

והעם קיבל עליו מצוה זו, וישבתו העם ביום השביעי, כשם ששבת אלהים ביום השביעי.

• עד כאן מגיע הסיפור על מעשה המן. ואליו נספחות בדרך אגב הערות אחדות על עניינים קשורים במן, ושייכים ברובם לזמן שאחר המעשה המסופר למעלה. – ההערה הראשונה מציינת את קריאת השם לדורות: ויקראו בית ישראל, כלומר לא רק בני ישראל שבאותו מעמד, אלא כל בית ישראל לדורותיו, את שמו של הלחם שאכלו בדור המדבר מן (השווה פס' ט"ו). – ההערה השניה מציינת את תכונותיו של המן: והוא כזרע גד, כלומר שבצורתו העגולה ובגדלו העולה כפליים על גודל אפונה הוא דומה לזרע (כך נקרא כרגיל, אף על פי שבאמת הוא הפרי) של הצמח המכונה גד בלשון המקרא, כוסבר בלשון המשנה, ו־Coriandrum sativum בפי הבוטנאים; וצבעו לבן, וטעמו כצפיחית בדבש, מאכל מתוק הנהוג עד היום בקרב הבדואים והנקרא בשם זה גם בערבית.

– ההערה השלישית מספרת על מה שנעשה, לאחר הקמת המשכן, כזכר לדבר (ושוב פעם הניסוח, בצורת נספח השייך לזמן מאוחר, מתכוון ליישב את הקושיה שבהזכרת העדות במקום זה). ויאמר אל העם: זה הדבר אשר צוה ה' (הקבלה לפס' ט"ז וכ"ג): מלא העומר ממנו יהיה למשמרת לדורותיכם. (בתורת השומרונים, כדי להקל כדרכה, כתוב ‏מלאו במקום מלא), למען יראו הדורות ההם, כמו שאתם ראיתם, את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים.

ולשם ביצוע צו זה אמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת, ותן שמה מלא העומר מן, והנח אתו לפני ה', כלומר לפני ארון העדות, למשמרת לדורותיכם.

ואהרן עשה כאשר צוה ה' אל משה, ויניחהו אהרן ל פני העדות למשמרת. הכתוב חוזר כאן שלוש פעמים, לשם הדגשה, על המלה למשמרת שבפס' כ"ג (וכבר, לגבי קרבן פסח, בי"ב, ו') ופעמיים גם על הפועל ‏הניח אשר שם.

– ההערה הרביעית מביאה אותנו אל זמן מאוחר עוד יותר, עד לאחר הפסח הראשון שחגגו בני ישראל בארץ כנען בימי יהושע: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת; רק את המן אכלו במקום לחם (אבל כמובן אין כוונת הכתוב שהיה המן מאכלם היחיד בכל ימי נדודיהם במדבר; מקניהם היו מספקים להם גם בשר וגם חלב, והתלונה שבבמ' י"א היא תלונתם של אלה שלא היו בעלי מקנה) עד בואם אל קצה ארץ כנען, כפי מה שכתוב ביהו' ה' י"א.

– וההערה החמישית קובעת את שיעורו של עומר: והעומר עשירית האפה הוא, כלומר ½3 ליטר בקירוב.