פרשה שניה: לידת המושיע וחינוכו (ב', א'–כ"ב) הקשר הפנימי הקושר פרשה זו בקודמות מרומז אולי בקשר החיצוני שבחזרת המלה בת. מלה זו, הבאה בסוף פרק א', חוזרת כאן בפסוק הראשון ועוד חמש פעמים נוספות בהמשך הפיסקה הראשונה: בין הכל שבע פעמים זו אחר זו.

פיסקה ראשונה: לידתו של משה והצלתו (פס' א'–י') פיסקה זו מספרת על לידתו של המושיע ועל הצלתו ממימי היאור. אביו ואמו נזכרים סתם, בלי פירוט שמותם: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי; ואין זכר לבנים אחרים שלהם כאן בתחילת הסיפור. ואולם, אין יוצא מזה שמשתקפת כאן מסורת שונה מזו שבהמשך הכתוב, המגידה את שם אביו ואמו והמספרת על אח ועל אחות שקדמה לידתם ללידתו. בטוב טעם אמנותי נמנע הכתוב מלהביא כאן פרטים צדדיים שהיו מסיחים את דעתנו מן העניין העיקרי. סיפור זה מעלה לפנינו זכרון דברים העומדים ברומו של עולם, ואין בו מקום לרשימות יחסים גיניאלוגיים: מקומם יהיה אחר כך, כשתתרפה המתיחות. כאן מתכוון הכתוב להודיענו שמאיש פשוט, איש מבית לוי, ומאשה פשוטה, בת לוי, כלומר בתו היחידה של לוי בן יעקב. שאין מן הצורך לציין את שמם, הקים אלהים גואל לעמו.

והמשפט ותהר האשה ותלד בן אין פירושו שהרתה וילדה בפעם הראשונה, אלא רק שדווקא בימי גזירתו של פרעה קרה הדבר, שאותה אשה הרתה וילדה בן זכר. המשפט ותרא אתו כי טוב הוא פירושו, כדוגמת כמה משפטים הפותחים במלה וירא, ותרא, וכאלה, נתינת טעם למשפט שאחריו (השווה ברא' נ', ט"ו, המדבר על מה שקרה לאחר שמת יעקב ועברו ארבעים ימי החנוטים ושבעים ימי בכיתו ועלו בניו לארץ כנען לקבור אותו ושוב ירדו מצרימה: ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לוּ ישטמנו יוסף וגו'. כלומר: הואיל ואביהם איננו עוד בחיים, חשבו שמא ישטום יוסף אותם ויגמול להם כפעלם); בסגנון המודרני היינו אומרים: והואיל והכירה שהוא טוב, כלומר יפה ובריא, עשתה כך וכך. אפילו היה הילד חלש וחולני, היתה מיתתו גורמת צער גדול לאמו, ועכשיו שהוא יפה ובריא, הצער כפול ומכופל. לפיכך דאגה האם עליו דאגה כפולה ומכופלת, ותצפנהו שלשה ירחים. אבל כעבור הזמן נעשה קולו של הילד חזק יותר, ונשמע היה אף מחוץ לכתלי הבית.

ולא יכלה עוד הצפינו. אז גמרה בלבה להפקידו בידי האלהים, ותקח לו, בשבילו, לשם הצלתו (רמז לדאגה העמוקה שבלב האם) תבת גמא, מעין קופסה עשויה קלחי פפירוס קלועים, ותחמרה בחמר ובזפת כדי שלא תיכנס לתוכה אף טיפה של מים5 (שוב רמז לדאגתה הערה של האם), ותשם בה את הילד, ותשם את התיבה בסוּף על שפת היאור. החזרה על המלה ותשם פעם שניה באה כאילו לרמוז שהניחה האם את התיבה לאט לאט, באותה הזהירות העדינה שבה הניחה את הילד בתוך התיבה. השם תבה בא במקרא רק בשתי פרשיות: כאן ובפרשת המבול. ובוודאי, אין זה דבר שבמקרה. בהקבלת המלה מתכוון הכתוב, כנראה, להעיר על ההקבלה שבעניין. גם כאן וגם שם יש להושיע מן המיתה. בתוך המים מי שראוי להיושע ועתיד להביא תשועה לאחרים: שם תשועת האנושות. כאן תשועת העם הנבחר; שם תשועת המקרוקוסם. כאן תשועת המיקרוקוסם.

כדי שלא לסמוך על הנס, אבל מתוך תקווה לנס, רצתה האם שמישהו ישגיח על גורל התיבה והילד: ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. והנה קרה מקרה שהביא את הנס ואת הישועה: ישועה לילד לפי שעה. ישועה לעם המשועבד לאחר זמן.

ותרד בת פרעה לרחץ על היאור ונערותיה הולכות על יד היאור. שם הנסיכה לא ניתן לנו, כמו שלא ניתן שם אביה: השם אינו חשוב לעצם העניין. ורק זה חשוב, שהיא בת פרעה. ותרא הנסיכה את התבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה (יידוע כללי, אותה האמה אשר שלחה) ותקחה.

ותפתח את התיבה, מתוך סקרנות, ותראהו את הילד. בבנייה זו, המביאה במפורש את השם אחר הכינוי המוסב עליו, אין לראות ייתור דברים ולא הוספה מאוחרת: גם בפיניקית מוצאים אנו כדוגמתה להדגשת השם. כך, למשל, בכתובת המלך אזתוד (א', 17–18): לשבתנם דדנים, כלומר לשבתם הדדניים, או, לפי הסגנון הרגיל, לשבת הדדניים. ואחר שסיפר הכתוב, באופן אובייקטיבי, שראתה בת פרעה את הילד, בה"א הידיעה, כלומר הילד הידוע לנו כבר, מוסיף הוא לספר על הרושם הסובייקטיבי שלה: והנה רואה היא בתוך התיבה נער בוכה, בלי ה"א הידיעה מכיון שבעיניה לא חיה הנער הידוע אלא נער סתם. והדבר שהפנה אליו מיד את תשומת לבה הוא הבכי שלו: בוכה הוא, ואם כן לא מת, והוא סובל, ומעורר רחמים. ותחמל עליו, ותאמר, כלומר חשבה בלבה: מילדי העברים זה. חוזרים כאן, בפסוקים המדברים על מי שעתידה להיות אמו המאמצת של הילד, הביטויים ותרא, ותראהו ותקחה. מעין אלה שכבר נאמרו על אמו האמיתית: הקבלה מעין ההקבלות החביבות על סופרי ישראל ועל סופרי העמים השכנים.

אחותו הצעירה של הילד, שראתה ממקומה מה שהתרחש, והכירה סימני רחמנות בפני הנסיכה, לא היססה: ניגשה מיד אליה והציעה, בצורת שאלה, הצעה פקחית: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד? הרי יש כמה נשים עבריות שילדו בנים ושכלו אותם ואפשר להן להיניק ילד אחר. בשאלת העלמה באה פעמיים המלה לך, כאילו ליצור את הרושם שאך ורק בעבור הנסיכה היא מציעה את הצעתה.

הנסיכה, הנרגשת בקרב לבה, אינה יכולה להשיב אלא במלה קצרה של הסכם: לכי. ומיד ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. המלה ותלך, הבאה תיכף אחרי לכי, מציינת את המהירות שבביצוע הציווי. והשווה ברא' י"ב, א'־ד': לך לך וגו' וילך אברם וגו'.

האם רצה מיד אל המקום, ותאמר לה בת פרעה: היליכי את הילד הזה והניקהו לי, בעבורי. כי הילד הוא שלי, שאני מצאתיו וכולו שלי, ואני (הכינוי מודגש) אתן את שכרך; ותקח האשה הילד ותניקהו. שוב ותקח, אחר ותקח הראשון, כשלקחה האם את התיבה בתחילה. ואחר ותקחה, כשלקחה אמתה של בת פרעה את התיבה. הפעם השלישית מורה על הסיום, והסיום הוא מוצלח: הפעם יכולה האם המאושרת לקחת את בנה בלי דאגה על חייו.

עברו הימים, ויגדל הילד ויגמל, ותביאהו אמו לבת פרעה ויהי לה לבן, כלומר שאימצה אותו, ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו. מדרש השם אינו הולם בדיוק את השם, שהרי צורת השם פעילה ולא סבילה. ובכל זאת, אין נראה נכון לבאר את הדבר, כמו שרגילים לעשות פרשני זמננו, בדרך איטימולוגיה עממית. מי שכתב פסוק זה היה בוודאי בעל חוש ער בלשון העברית, והיה יודע יפה את ההבדל שבין משה ובין משוי. ועוד קשה לשער שייחס הכתוב לנסיכה המצרית ידיעה בעברית ובחירה בשם עברי. העניין מתבאר בדרך אחרת. כתוב תחילה ויהי לה לבן, ותקרא שמו משה, כלומר בן במצרית (מלה מצרית שדווקא כך היו מבטאים אותה, Möse באותו זמן ובאותו מקום). ואחר כך נאמר, בדרך מדרשי השמות, שהשם המצרי הזה מזכיר בצלצולו את הפועל העברי משׁה, והיה הדבר כאילו היא חשבה (ותאמר=ותחשוב): כי מן המים משיתיהו. ומלבד זה, יש אולי בכתוב הכוונה לרמוז, מכלל אם לא במפורש, שאותו ילד נועד להיות משׁה עמו (ישע' ס"ג, י"א) מתוך ים השעבוד. המלה המרכזית בפיסקה זו היא הילד, והיא באה בפיסקה שבע פעמים. ועוד מודגשים בה, על ידי חזרה משולשת, הפעלים לקח, קרא, הלך, היניק.

פיסקה שניה: משה ואחיו (פס' י"א–ט"ו) בין מה שמסופר בסוף הפיסקה הקודמת ובין מה שמסופר כאן עברו בוודאי שנים רבות, והביטוי ויהי בימים ההם אין כוונתו לימים האמורים למעלה, אלא לימים שבהם אירעו המעשים שיסופרו מיד להלן. הניסוח דומה לזה שבשמ"א ג', ב': ויהי ביום ההוא ועלי שוכב במקומו; במה שקדם שם לא דוּבר על יום מסויים, אלא כך היא הכוונה: ויהי ביום מן הימים, באותו יום שבו אירעו המאורעות שאנו עומדים לספר. וכיוצא בזה נאמר בברא' ל"ט, י"א: ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו וגו'. בתחילת הסיפור, ויגדל משה, יש מעין שילוב אל סוף הפיסקה הקודמת, (פס' י': ויגדל הילד). המלה ויגדל שווה בצורתה בשני המקומות. אף על פי שמשמעותה משתנה: בפס' י' המשמעות היא יחסית, והנושא הוא עדיין הילד; כאן משמעותה מוחלטת: משה גדל והתבגר ונעשה לבחור. הבחור, אף על פי שנתחנך כבנה של בת פרעה בהיכלה, לא שכח את אחיו המשועבדים, ויצא מהיכל המלוכה להתקרב אל אחיו, וירא בסבלותם. המלה וירא חוזרת בפיסקה זו שלוש פעמים, ועל ידי כך היא מודגשת, ומקבילה היא למלה ותרא שבאה שלוש פעמים בפיסקה הקודמת. והקבלות כאלה אינן מקריות בסגנון המקראי: כשם שחסה עליו אמו וכשם שחסה עליו בת פרעה כך הוא חס על אחיו וחמל עליהם והצטער בסבלותם. גם המלה בסבלותם חוזרת ממש בצורה שווה על בסבלותם שבפרשת השעבוד (א'. י"א), ודי בה להזכיר לנו את כל הפרשה העגומה ההיא. באחד מביקוריו שביקר אצל אחיו, קרהו מקרה, וירא איש מצרי, אחד מן הנוגשים שרי המסים (א', י"א), שהיה מכה איש עברי, ולא עבד עברי סתם (עיין למעלה. על א', ט"ו), אלא ממש מאחיו, מבני ישראל.

ויפן כה וכה וירא כי אין איש שיוכל להעיד (וזה נאמר כאן כדי לבאר מפני מה התפלא משה כשהכיר שנודע הדבר, פס' י"ד), או: כי אין איש אחר שיוכל להציל (השווה ישע' ס"ג ה': ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני). אז קם משה ויך את המצרי ויטמנהו בחול. המצרי היכה, ולפיכך מן הדין שאף הוא יהיה מוכה. אמנם הפועל היכה חוזר במשמעות שונה במקצת; קודם בהוראת מלקות, ואחר כך בהוראת הריגה, ובכל זאת חזרתו מורה על שיטת מידה כנגד מידה.

באותו מעשה הראה משה את תכונות רוחו, רוח של איש רודף צדק וממהר להושיע עשוקים מידי עושקיהם, רוח של שאיפה לחירות ושל גבורה להתקומם נגד עריצים. איש אשר בו רוח זו יהיה ראוי להיעשות שלוחו של מקום להושיע את ישראל משעבוד מצרים ולהכות את עושקיהם בעשר מכות. ויצא עוד אל אחיו ביום השני, ביום המחרת, וירא והנה שני אנשים עברים נצים, ואחד מהם היה מכה את רעהו. גם הפעם התערב משה בדבר, להציל את המוכה מיד מכהו. ויאמר לרשע (לא רשע במובן משפטי, מי שאינו צודק בדינו, שהרי לא שאל משה אותם על טענותם, אלא רשע במובן מוסרי באשר הוא מכה): למה תכה רעך? המלה למה באה כאן כלשון גערה, כמו מדוע בדברי פרעה אל המילדות (א', י"ח). אבל הרשע מגיב על הגערה בחוצפה, בשתי שאלות. הראשונה היא:

מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? אין כאן עניין של שיפוט ממש; שופט בא כאן כנרדף של שר, ושתי המלים יחד מביעות מושג אחד, מעין ‏ hendiadys, ולפעמים מקבילות הן זו לזו, גם במקרא (כגון משלי ח', ט"ז: בי שרים ישורו, ונדיבים כל שופטי ארץ) וגם באוגריתית (זבל–ת'פט). והשאלה השניה, עוד יותר מחוצפת, היא: הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי? הנאשם נעשה מאשים. ויירא משה ויאמר (=ויחשוב): אכן נודע הדבר. כנראה, האיש אשר משה הגן עליו ביום הקודם סיפר על העניין. דברי האיש משמיעים גם בצלצולם את הרוגז העמוק שבלבו: די לשים לב אל החזרה, או אליטיראציה, של האותיות השורקות, שי"ן ימנית ושי"ן שמאלית, בשאלתו הראשונה (מי שמך לאיש שר ושופט), ושל הרי"ש בשאלתו השניה (הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי).

כוונת הכתוב היא להגיד שהכל היה מן השמים, להזהיר את משה כדי שידאג על נפשו. השמועה נפוצה, וישמע פרעה את הדבר הזה, דבר הריגת המצרי, ויבקש להרג את משה כדין רוצח (החזרה על הפועל הרג אינה מקרית), אבל משה, שכבר הוזהר, הקדימו, ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין וישב על הבאר. גם כאן, חוזרת מלה אחת בשתי הוראות שונות: בתחילה נאמר וישב כלשון השתקעות, ואחר כך כלשון ישיבה ממש: משה התיישב במדין, וביום מן הימים היה יושב על יד אחת הבארות אשר באותה הארץ (הבאר ביידוע כללי). בסוף הפיסקה השלישית יחזור עוד פועל זה בהוראה שלישית. המתרגמים היווניים לא הבינו את משחק המלים ושינו את הכתוב כדי לעשותו פשוט יותר. מה שקרה על אותה באר יסופר בפיסקה הבאה. בפיסקה זו אין מלה מרכזית, אבל גם בה יש חזרות מלים שבוודאי אינן מקריות, אלא באות לשם הדגשה: בתחילה שלוש פעמים וירא, מעין קשר לפיסקה הקודמת כאמור; אחר כך שלוש פעמים לשונות הכאה. ואחר כך שלוש פעמים לשונות הריגה.

פיסקה שלישית: משה במדין (פס' ט"ז–כ"ב) הפיסקה פותחת במשפט ולכהן מדין שבע בנות. מעין ידיעה מוקדמת הניתנת כדי להקל את הבנת הסיפור שיבוא אחר כך. והשם מדין משמש קשר ושילוב אל הפיסקה הקודמת. ואחר הקדמה זו מסופר: ותבאנה בנות הכהן אל הבאר שעל ידו היה יושב משה, ותדלנה מים מן הבאר, ותמלאנה את הרהטים, את התעלות שבהן המים רצים (בארמית רהט=רוץ), להשקות צאן אביהן, אבל (וי"ו הניגוד) לא יכלו להשקות את הצאן:

ויבאו הרועים, אנשים תקיפים ועריצים, ויגרשום בכוח כדי להשתמש במים שהן דלו (כתוב ויגרשום במקום ויגרשון כדי שיהיה ברור שהסיום הוא הכינוי ולא הצורה הפשוטה של הפועל בלי מושא). ואולם, היה שם משה, והראה את עוז רוחו ואת מהירות פעולתו לעזרת החלש ולהצלתו מיד חזק ממנו: ויקם (שוב וי"ו הניגוד) משה ויושען וישק את צאנם (כאן, בסוף המחצית השניה של הפסוק, באה שוב מ"ם סופית במקום נו"ן, לשם הקבלה אל ויגרשום שבסוף המחצית הראשונה).

לאחר שהשקה משה את הצאן, חוזרות הבחורות הביתה: ותבאנה אל רעואל אביהן. שלושה משפטים רצופים מתחילים במלים שוות או דומות: ותבאנה – ויבאו – ותבאנה, הפעם לא להבעת רעיון מסויים, אלא לתפארת המליצה. על השם רעואל נייחד את הדיבור להלן, בתחילת פרק ג'. ויאמר להן אביהן: מדוע מהרתן בא היום? מתפלא הוא על שמיהרו יותר ממה שהיו רגילות, בגלל עריצותם של הרועים.

ותאמרן: איש מצרי (חשבוהו למצרי מפני מלבושו ודיבורו) הצילנו מיד הרעים וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן. אין למצוא קושיה בדבר, שהן אומרות שהוא דלה להן, אף על פי שבפס' י"ז מסופר רק שהשקה את הצאן. שהרי ההשקאה כוללת גם את הדלייה, וכך הוא הדבר בברא' כ"ט, י'. וקל להבין שהיה מן הצורך לדלות מים שוב, או מפני שהרועים השתמשו כבר במקצת המים שהבנות דלו להן, או מפני שהמים השתפכו במקצתם בשעת ההתקוטטות. או מפני שהכל קרה לפני גמר דלייתן.

האב שואל מיד: ואיו? וי"ו החיבור קושרת את שאלתו בסיפור הבנות: ואם כן אפוא, אחר כל מה שעשה למענכן, מדוע אינו כאן עמכן? למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם; לכנה להזמינו בשמי לבוא לביתנו ולהשתתף בסעודתנו (לחם = מזון בכלל). אין הכתוב מספר במפורש, אבל הדבר מובן מאליו, שחזרו הבנות אל הבאר והזמינו את משה בשם אביהן לבוא לביתן. גם בשירה האפית, אף על פי שבדרך כלל רגילה היא לספר על ביצוע כל פקודה לפרטיו במלים שוות לאלה שבאו בפקודה, לפעמים יש יציאות מכלל זה, והביצוע אינו מסופר, אלא מובן מאליו. עוד יותר נהוג קיצור זה בפרוזה הסיפורית, כמו כאן. גם דבר אחר מובן מתוך העניין, אף על פי שאינו מסופר במפורש:

ממה שכתוב ויואל משה לשבת את האיש יוצא, שהציע רעואל למשה לשבת אתו. הפועל הואיל. המשמש במקרא בהוראות שונות, בא כאן בהוראת הסכים, כמו שאנו למדים מכתוב אחר דומה לזה. נאמר בשופ' י"ז, י"א: ויואל הלוי לשבת את האיש, לאחר שנאמר למעלה (פס' י'): ויאמר לו מיכה שבה עמדי. ומאותה הפרשה שבס' שופטים יוצא גם כן שאין ליחס לפועל ישב, כמו שאחרים שיערו. קשר מסויים לעניין נישואי הבת: אין פירושו כאן אלא לשון דירה בלבד. על החתונה מסופר אחר כך: ויתן רעואל את צפרה בתו למשה. ומיד מסופר על לידת הבן הבכור:

ותלד בן ויקרא את שמו גרשם. גם הפעם בא מדרש השם: כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, וגם הפעם אין לחשוב שיש כאן לפנינו איטימולוגיה עממית. מי שכתב פסוק זה היה בוודאי יודע יפה, ששם גרשם נגזר מלשון גרש ולא מלשון גור, ובוודאי לא היתח כוונתו להגיד שהמציא משה אותו השם בפעם הראשונה. אין כוונתו אלא להגיד שמתוך אוצר השמות הנהוגים כבר בחר משה בשם זה מפני שצלצולו היה מזכיר את העובדה, שהוא היה גר בארץ נכריה. דווקא במשפחתו של משה היה השם נמצא כבר: גרשון או גרשום (כך צורתו בדה"א ו', א', ועוד) היה בנו הראשון של לוי. יתר על כן: יש אולי בשם גרשם שבסוף הפיסקה מעין הד והקבלה למלה ויגרשום, משורש גרש, שבתחילתה. הסיפור שבפיסקה זו דומה מאד לשני סיפורים מסיפורי ס' בראשית: א) לסיפור על עבדו זקן ביתו של אברהם (ברא' כ"ד), שנסע לארם נהרים לקחת משם אשה ליצחק, וישב על הבאר: ונפגש שם עם רבקה, שבאה ומילאה את כדה והשקתה אותו ואת גמליו וכו' וכו'; ב) לסיפור על יעקב (ברא' כ"ט), שנסע אף הוא לאותה הארץ לשאת משם אשה ונפגש על יד הבאר ברחל בת לבן הבאה עם הצאן אשר לאביה, והקדים את הרועים והשקה את צאנה, ואחר כך הסכים לשבת עם לבן ולרעות את צאנו (על משה השווה ג', א') ונשא את שתי בנותיו לנשים וכו' וכו'. בהקבלה בין שלושת הסיפורים התכוונה כנראה חתורה לשיטתה הרגילה של מעשי אבות סימן לבנים. גם בפיסקה זו ניכרת חזרה משולשת, לשם ההדגשה, של המלים צאן, השקה, דלה.

הפרשה בנויה מבנה הרמוני ומשוכלל. מתחילה היא בנישואין ובלידת בן, ומסתיימת בנישואין ובלידת בן; בסוף הפיסקה הראשונה באה קריאת שם לבן ומדרש השם, ובסוף הפיסקה השלישית שוב קריאת שם לבן ומדרש השם. בפרשה הראשונה מדובר על בת לוי ועל בת פרעה. ובשלישית על שבע בנות רעואל וביחוד על צפורה בתו; וכמספר שבע הבנות, הבא במפורש בכתוב, כך מספר החזרות על המלה בת ביחיד בכלל הפרשה. על השילובים שבין שלוש הפיסקאות ועל החזרות המשולשות הבאות לשם הדגשה בכל אחת מהן כבר עמדנו למעלה. שלושת המעשים המסופרים בפרשה זו משמשים מעין הקדמה לשליחותו של משה לתשועת ישראל; מוכיחים הם שבתכונותיו ובאומץ לבו הוא היה מוכשר וראוי לשליחות זו, ולא לחינם באות בסיפור המעשה השלישי דווקא לשונות של ישועה והצלה.

פרשה שלישית: שליחותו של משה (ב', כ"ג – ד', ל"א) פתיחה: בישיבה של מעלה (ב', כ"ג–כ"ה) שועתם של בני ישראל המשועבדים והמעונים עולה לפני כסא האלהים, והאלהים גומר בלבו להצילם. כיצד ועל ידי מי יבוצע מעשה ההצלה, יסופר בהמשך הכתובים.

כאן מכונה שוב העם בשם המכובד שלו, בני ישראל. בעיני המצרים היו אמנם עברים סתם, עבדים נכרים סתם, אבל בעיני האלהים הם בני ישראל, בניו של ישראל סבא.

המלים הראשונות, ויהי בימים הרבים ההם, דומות ומקבילות לאלה שבתחילת הפיסקה השניה של הפרשה הקודמת (פס' י"א). ופירושן כפירושן; אבל כאן נוסף התואר רבים, והוא רומז לכך, שאותו פרק הזמן ארוך היה, וזמן רב עבר מיום בריחתו של משה ממצרים עד יום שליחותו. רמז זה מתכוון ליישב קושיות כרונולוגיות, כמו שיתבאר להלן.

כדי למצוא קשר בין המשפט וימת מלך מצרים לבין המשפט שאחריו ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו נדרשו כמה דרשות והוצעו כמה הצעות דחוקות. לפי פשוטו של מקרא נראה שאין קשר בין שני המשפטים, ושני עניינים נפרדים מסופרים כאן. זכר מיתתו של מלך מצרים לא בא אלא למסור הודעה מוקדמת כעין זו שמצאנו למעלה בפס' ט"ז: ולכהן מדין שבע בנות: עכשיו, לאחר שמת אותו המלך שהיה מבקש להרוג את משה, אין עוד שום מעצור לחזרתו של משה למצרים (השווה ד', י"ט: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך). מן העבודה. כלומר ממקום עבודתם ומתוך סבל עבודתם, נאנחים בני ישראל מפני שבר לבם וזועקים אל האלהים, ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה,

וישמע אלהים את נאקתם, וגו' שלושת המונחים הנרדפים, זעק – שוע – נאק, הבאים רצופים זה אחר זה, מבליטים את כובד העניין. ובתיאור פיוטי מציין הכתוב שלוש דרגות במהלך קול תפילותם של בני ישראל: א) קול הזעקה יוצא מפיהם של בני ישראל ממקום העבודה; ב) קול זה משווע ועולה ממקום העבודה השמימה; ג) קול זה, קול הנאנקים בסבלם, נשמע באזני האלהים. ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב; קול זעקתם של בני ישראל מזכיר לפני האלהים את הברית אשר כרת ואת ההבטחות אשר הבטיח לאבותם,

וירא אלהים את בני ישראל, הפנה אליהם את מבטו מתוך אהבה אבהית, וידע אלהים, כלומר שם לב לדבר, כהוראת הפועל ידע – ודע בניבים ערביים קדומים ובארמית. ארבעת המשפטים הרצופים המתחילים בפועל ואחריו הנושא אלהים (וישמע אלהים, ויזכר אלהים, וירא אלהים, וידע אלהים), מקבילים זה אל זה הקבלה הרמונית, ובהם מתוארת, דרגה אחר דרגה, תגובתו של האלהים לנאקתם של בני ישראל: קודם שמיעת הנאקה, אחר כך זכירת הברית, אחר כך העיון במצבם של ישראל, ולבסוף ההחלטה להתערב בדבר. והפעלים זכר ראה, שמע, באו כבר כמה פעמים בסיפורי ס' בראשית לציין את יחסו האבהי של האלהים לנבראיו הסובלים והכואבים; הוא זוכר את נח ואת החיה וגו' (ח', א'), הוא זוכר את אברהם לטובת לוט (י"ט, כ"ט), הוא זוכר את רחל העקרה (ל', כ"ב); הוא רואה את ענייה של לאה (כ"ט, ל"א), ואת סבלו של יעקב בבית לבן (ל"א, י"ב, מ"ב); הוא שומע את ענייה של הגר (ט"ז, י"א), את קולו של ישמעאל (כ"א, י"ז), את קולה של לאה השנואה (כ"ט, ל"ג), את קולה של רחל העקרה (ל', ו') ושוב את תפילותיהן של לאה ושל רחל (ל', י"ז כ"ב). וכן חוזרים פעלים אופיניים אלו בנוגע לבני ישראל המשועבדים במצרים (שמות ג', ז', ט'; ד', ל"א; ו', ה'). גם בזה מעשי אבות סימן לבנים וזכות אבות עומדת לבנים.