פיסקה חמישית: המשכן והאהל (כ"ו, א'–י"ד) השורש שכן שממנו נגזר השם משכן, פירושו לשון ישיבה ודירה בכלל, אבל משמעותו המקורית והמיוחדת היא דירת עראי, דירה לזמן מה. די לשים לב לכתובים מעין דברי' ל"ג, כ': כלביא שכן, או מיכה ד', י': כי עתה תצאי מקריה ושכנת בשדה. או תהיל' קל"ט, ט': אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים; ועוד כאלה. ובמיוחד שבמיוחד הוא מורה על דירת עראי של נודדי המדבר באהליהם. הנקראים משום כך השכוני באהלים (שופ' ח', י"א). השם משכן נעשה נרדף לשם אהל, ומשמש בצירופים מעין משכנות הרועים (שה"ש א'. ח') וכתקבולת שירית אל אהל: מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל (במד' כ"ד, ה'). גם לאחר שנעשו דירות בני ישראל דירות קבע המשיכו שני נרדפים אלו לשמש בתקבולת שירית, במשמעות מקום מגורים בכלל. כך, למשל, בישע' נ"ד, ב': הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו אל תחשכי; ובימ' ל', י"ח: הנני שב שבות אהלי יעקוב, ומשכנותיו ארחם; והשווה עוד באיוב כ"א, כ"ח, אהל משכנות רשעים. על התקבולת משכן – אהל בשירה האוגריתית, במשמעות מושבות האלים, כבר דיברתי למעלה (סוף ההקדמה לחלק ג: המשכן והעבודה, פרשה ראשונה: הוראות למלאכת המשכן).

המקדש של דור המדבר עשוי היה להיות מועתק ממקום למקום, כדי ללוות את בני ישראל בנדודיהם, ולפיכך ראויים לו שני השמות האלה, משכן ו־אהל, דווקא במשמעותם המקורית. ושניהם באים תכופות במקרא להורות על מקדש זה, שהקים משה במדבר. וגם לאחר שהשתקעו בני ישראל בארצם לא שינו במשך כמה דורות את צורת המקדש, ומחמת הנטיה לשמרנות הרגילה בדברים שבקדושה שמרו עדיין על צורת אהל ומשכן עד ימי שלמה (אם גם אפשר להניח שבשילה בנו בניינים או חומות מסביב לאהל). והשמות הקדומים שימשו בלשון הפיוטית גם להורות על בית המקדש הקבוע אשר בנה שלמה. כך, למשל, בתהיל' ט"ו, א': ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך, ושם כ"ו, ח': ה' אהבתי מעון ביתך, ומקום משכן כבודך.

כדי להבין על בוריים את דברי הפיסקה הזאת ואת דברי הפיסקה שאחריה, עלינו לשים לב אל צורת האהלים והמשכנות של נודדי המדבר, עד כמה שאפשר ללמוד מן הציורים והתבליטים שנמצאו במצרים ובמיסופוטמיה, ומצורת אהליהם של הבדואים בימינו, ששמרה בעיקרה את תכונות האהלים הקדומים.

אהלי הבדואים עשויים יריעות יריעות, והיריעות הן אריג של חוטים טוויים מן הנוצה השחורה של העזים. הטוייה והאריגה, ואף תפירת היריעות זו בזו, מסורות לנשים. הגברים תוקעים בקרקע עמודי עץ ונוטים עליהם את היריעות, וכדי שיוכל האהל לעמוד בפני רוח מצויה ובפני רוח שאינה מצויה משתמשים במיתרים מתוחים, הקשורים באחד מראשיהם אל החלק העליון של האהל ובראשם השני אל יתדות תקועות בקרקע. שטח הקרקע שהאהל מכסה אותו הוא מרובע, בצורת מלבן. וכיוצא בזה אנו למדים מן הציורים ומן התבליטים הקדומים.

גם האהל המקודש לה' היה עשוי יריעות. ודווקא יריעות עזים שחורות, אבל יריעות אלו משמשות רק לשם הגנה חיצונית או מפני הגשמים והרוחות והעפר וחום השמש, אבל מתחת ליריעות האלה, כלומר מבפנים, היו נטויות יריעות אחרות, יריעות נאות ומהודרות. מעשי ידי אמן. כדוגמת הנערה של שיר השירים, השחורה כאהלי קדר אבל נאוה כיריעות שלמה. כך היה המקדש שחור מבחוץ כאהלי הבדואים, אבל מהודר ונאה ביריעותיו שמבפנים, כיאות למשכנו של מלך. והעמודים שהיו נושאים עליהם את היריעות לא היו ענפי אילנות גסים כאלה של אהלי ההדיוטות, אלא אף הם היו מעשה ידי אמן, קרשי עץ מצופים זהב, סמוכים זה לזה עד כדי יצירת כתלים רצופים, ומיוסדים על אדנים כבדים של כסף. גם השטח שלו היה מרובע בצורת מלבן, אבל רחב וארוך הרבה יותר משטחו של אהל רגיל, ומסביב לו חצר מרווחת.

שני השמות הנרדפים משכן ו־אהל יכולים לשמש במשמעות כללית ולהורות על מבנה המקדש כולו, ויכולים לשמש גם במשמעות מצומצמת, כמונחים טכניים המורים כל אחד על חלק מסויים של המקדש. בפיסקה זו הם באים על הרוב במשמעות המצומצמת: השם משכן, הרגיל להורות על המקדש כולו אף בסתם, בלי שום תוספת (כ"ה, ט': את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו), נתייחד כאן ליריעות המהודרות שמבפנים, הסובבות את כלי הקודש והמהוות את עיקר ה"משכן", ואילו השם אהל, שעל פי הרוב אינו מורה על המקדש כולו אלא בתוספת מה, כגון אהל מועד או אהל העדות ובסתם רגיל להורות על האהלים הפשוטים העשויים יריעות עזים, נתייחד כאן ליריעות העזים שמבחוץ, מעין אהל שני נטוי על היריעות הפנימיות. וגם בדברי פירושנו לפיסקה זו ישמשו שני השמות על הרוב בהוראתם המצומצמת.

בפס' א' המושא ואת המשכן קודם לפועל תעשה לשם הדגשה. מכיון שהשם משכן אף על פי שכאן הוא מורה במיוחד על חלק מסויים של המקדש, על כל פנים חוזר על מושג ה"משכן" שבא בתחילת הפרשה. והכוונה היא כאילו להגיד, לאחר שדוּבר על הכלים שיושמו בתוך המשכן: ואת המשכן עצמו, כך וכך תעשהו. המשכן יכלול עשר יריעות. ומלאכת היריעות כך תיעשה: החומרים יהיו שש משזר, כלומר חוטי פשתן דקים שזורים יפה יפה, ותכלת וארגמן ותולעת שני (ע' למעלה, על כ"ה, ד') ארוגים יחד באופן שמתוך הרכב הצבעים השונים באריג תיוצרנה צורות של כרובים, בדרך מעשה חושב, מלאכת מחשבת, מלאכה המבצעת את מחשבת היצירה של האמן; כך תעשה אתם (כינוי של זכר במקום הכינוי של נקבה).

ארך היריעה האחת שמנה ועשרים באמה, ורחב ארבע באמה היריעה האחת, וכך תהיינה מידותיהן של כל יתר היריעות: מדה אחת לכל היריעות. מדוע דווקא מידות אלו, ייראה להלן.

חמש היריעות תהיין חוברות אשה אל אחותה, תפורות זו לזו באורכן. נאמר חוברות לא חבורות מפני שהכוונה אינה דווקא לפעולת התפירה, אלא לתוצאה שלה: כל יריעה מלווה את חברותיה. ‏וחמש יריעות הנותרות תהיינה אף הן חוברות אשה אל אחותה. בדרך זו תיוצרנה שתי מחברות (וילאות בלשון חז"ל), וכל אחת מהן עשרים ושמונה אמות ארכה ועשרים אמה רחבה. לא היה מן הראוי לתפור את כל עשר היריעות יחד, משום שהיה קשה מאד לטלטל משא כבד כזה ממקום למקום ולסדר אותו על גבי הקרשים: חלוקתו לשני חצאים מקלה על העבודה. שתי המחברות תחוברנה בקלות זו לזו חיבור ארעי כל פעם שיוקם המשכן, על ידי לולאות וקרסים, ובקלות תיפרדנה זו מזו כשיורד המשכן, על ידי הסרת הקרסים מתוך הלולאות.

הדבר מתואר בפרטות בכתוב: ועשית לולאות תכלת על שפת היריעה האחת מקצה בחוברת, כלומר על שפת היריעה הנמצאת בקצה אחת המחברות, וכן תעשה לולאות תכלת בשפת היריעה הקיצונה במחברת השנית (כדאי לשים לב אל הואריאציות שבין רישא לסיפא: על שפת – בשפת; מקצה – הקיצונה; בחוברת – במחברת; עוד ואריאציות אחרות תבואנה בפסוק שאחר זה, ועוד אחרות בפס' י').

מספר הלולאות ניתן במיוחד בפס' ה' לשם הדגשה (אלמלא כוונה זו קל היה להביאו בפס' ד', כדוגמת פס' י'): חמשים לולאות תעשה ביריעה האחת, וחמשים לולאות תעשה בקצה היריעה אשר במחברת השנית. בסך הכל תהיינה מאה לולאות, וברור הדבר, שהכוונה היא למספר עגול לפי השיטה העשרונית, שהרי אין מספר הלולאות מתיחס יפה למספר האמות ולא למספר הטפחים שבהן (28 אמות; 168 טפחים). ותהיינה מקבילות הלולאות אשה אל אחותה: כל אחת מן הלולאות שבחוברת אחת תהיה מקבילה אל אחת הלולאות שבחוברת השניה.

ועשית חמשים קרסי זהב, שכל אחד מהם יהיה ראוי להיכנס לתוך אחת הלולאות מכאן ולתוך אחת הלולאות מכאן, וחברת את שתי היריעות הנושאות את הלולאות אשה אל אחותה בקרסים, והיה המשכן אחד.

אחר ההוראות לעשיית יריעות המשכן, באות ההוראות לעשיית יריעות העזים שתהיינה פרושות עליהן: ועשית יריעות עזים (עי' למעלה, על כ"ה, ד', ובהערות המוקדמות לפיסקה זו) לאהל על המשכן (על שני המונחים אהל ו־משכן יחדתי את הדיבור בסוף ההערות הנ"ל); עשתי עשרה יריעות תעשה אתם (שוב הכינוי של זכר במקום כינוי הנקבה): מספר יריעות האהל עולה ביחידה אחת על מספרי יריעות המשכן, ולהלן ייראה משום מה.

ארך היריעה האחת שלשים באמה, שתי אמות יותר מאורך יריעות המשכן; וסיבתוֹ של הבדל זה תתברר אף היא להלן. ורחב ארבע באמה היריעה האחת, מדה אחת לעשתי עשרה יריעות. גם יריעות האהל תתחברנה, על ידי תפירה, לשתי חוברות, מפני הטעם האמור, אבל מכיון שמספרן אינו זוגי, אי אפשר שתהיינה שתי החוברות שוות זו לזו:

וחברת את חמש היריעות לבד ואת שש היריעות לבד. ואם כן אפוא, רחבה של אחת החוברות יהיה עשרים וארבע אמות, ושל השניה עשרים אמה. פירוש הסיפא של פסוק זה, וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל, יינתן להלן, יחד עם פירושם של יתר הפסוקים השייכים לסידור היריעות על הקרשים.

שתי החוברות של האהל תחוברנה זו לזו באופן ארעי. כדוגמת חיבורן של שתי חוברות המשכן: ועשית חמשים לולאות (הואיל וכבר הודגש המספר בפס' ה' לא היה מן הצורך להדגישו שוב גם כאן, ודי היה להביאו בצורה פשוטה) על שפת היריעה האחת הקיצונה בחוברת, וחמשים לולאות על שפת היריעה הקיצונה של החוברת השנית. גם כאן אפוא מאה לולאות. כיצד תיעשינה לולאות אלו לא נאמר, אף על פי שעל לולאות המשכן נאמר שתיעשינה תכלת: אולי הכוונה שתיעשנה לולאות אלו חוטי עזים.

ועשית קרסי נחשת חמשים כדוגמת קרסי הזהב של המשכן, והבאת את הקרסים בלולאות, וחברת את האהל והיה אחד.

שיטת פרישתן של היריעות על הקרשים אינה מתוארת בכתוב חוץ מפרטים מסויימים בפס' י"ב־י"ג ובחלק האחרון של פס' ט'. וכמה השערות שונות ומשונות הובעו על הדבר, וכמה נסיונות שונים ומשונים של שחזוּר הוצעו, ורובם ככולם הם דמיוניים ואינם מתקבלים על הדעת. לפי שחזוּרם של שיק ושל פרגוסון, למשל, היו היריעות נטויות על עמודי עץ גבוהים מאד, הרבה יותר מן הקרשים. והיה נוצר בהן אהל רם ונישא. מהודר גם בממדיו הגאים, וקשור לקרקע במיתרים ויתדות. אבל אין בכתוב שום רמז לעמודים גבוהים, ולא למיתרי האהל והמשכן (רק מיתרי החצר נזכרים בכתוב; ועל ל"ה י"ח, עי' בפירושי שם), ואין בניין גאה שכזה מתאים לתנאי המדבר. אחרים מצאו קושי בדבר, שתהיינה היריעות המהודרות של המשכן מכוסות ביריעות העזים, וסברו שכוונת הכתוב היא, שיריעות המשכן תהיינה תלויות על הקרשים מבפנים. אבל הקושיה הנדחית מצד אחד חוזרת מצד אחר, שהרי, אם כך הדבר, לא היה מובן לשם מה ציפוי הזהב על הקרשים, המכוסים כולם ביריעות המשכן מבפנים וביריעות האהל מבחוץ. אחרים סברו שהקרשים אינם אלא מסגרות חלולות באמצען, ומראות מאחוריהן את יריעות המשכן שמבחוץ. אבל קשה להניח שהקרשים לא היו קרשים. אחרים הציעו הצעות אחרות.

הפירוש הטוב ביותר יהיה הפשוט ביותר. נשתדל להגיע לידי פירוש כזה בשורות הבאות, ונימנע עד כמה שאפשר מלהוסיף על מה שכתוב השערות שלנו לשם השלמת התיאור, כי הכתוב לא התכוון למסור תיאור שלם, והוסיף בפס' ל', השייך גם לפיסקה זו, את הרמז למחזהו של משה בהר סיני כדי להגיד שלא כל הפרטים נאמרו למשה בדברים, ומה שלא התבאר לו בדברים הושלם במראה שנראה לו.

הקרשים, כפי שיתברר בפיסקה שאחר זו, מהווים שלוש דפנות גבוהות עשר אמות: הדופן הדרומית והדופן הצפונית ארוכות שלושים אמה כל אחת, והדופן המערבית, בירכתי המשכן, ארכה עשר אמות, וזהו רוחב המקדש. הצד המזרחי, אף הוא במידת עשר אמות, נשאר פתוח. יריעות המשכן ניתנות לארכן על ראש הקרשים, החל מצד מזרח, לרוחב המקדש, באופן שהן מהוות באמצעיתן מעין גג על חלל המקדש, והעודף שבארכן נשאר תלוי על הקרשים מזה ומזה מבחוץ. מכיון שרוחב המקדש הוא עשר אמות, ואורך היריעות הוא עשרים ושמונה אמות, נשארות מכל צד תשע אמות תלויות על הקרשים משני הצדדים. וכנראה היו קצות היריעות מלמטה קבועות מזה ומזה על ידי קרסים או לולאות שבשוליהן אל יתדות תקועות בקרשים, מעין מסמרות, ואלה הן יתדות המשכן הנזכרות להלן (כ"ז י"ט, ועוד): לפי שיטה מעין זו מכוסה הַכַּעְבָּה שבמקדש הערבי בעיר מכּה על ידי הַכִּסְוָה, הכיסוי שלה. בקרשים שמשני הצדדים, המכוסים מבחוץ ביריעות המשכן, נשארת עדיין מגולה אמתם התחתונה, מכיון שהם גבוהים עשר אמות. והעודף של היריעות מכל צד אינו אלא תשע אמות. הקרשים שבירכתי המקדש, בצד מערב, מתכסים לחלוטין, שהרי אורך המקדש הוא שלושים אמה, ושתי החוברות של יריעות המשכן ארכן בסך הכל ארבעים אמה; נמצא שנשארות מאחורי המקדש עשר אמות של יריעות, המכסות את הקרשים שבירכתים מראשם עד תחתיתם. על יריעות המשכן מונחות יריעות העזים של האהל, ומכסות אותן מלמעלה ומכל שלושת הצדדים. ואין למצוא קושי בדבר, שהידורם נשאר מכוסה, שהרי כיסוי זה אינו אלא מבחוץ, ואילו מבפנים נראות היריעות, ונראים הכרובים המצויירים בהן, בגג המקדש. מי שנמצא בפנים ונושא את עיניו למעלה רואה את הכרובים המסמלים את כיסא האלהים שבשמים, וכן רואה הוא את קרסי הזהב, ואף בהם רמז לשמים, כפי שכבר הבינו חז'"ל (ברייתא דמלאכת המשכן, פרק ב', ומקומות מקבילים: והקרסים היו נראים במשכן ככוכבים ברקיע).

העודף ביריעות האהל הוא גדול מן העודף שביריעות המשכן, שהרי הן ארוכות יותר ומספרן רב יותר. ועודף זה מתחלק לארבעה צדי המשכן, כפי שאבאר מיד.

לעודף שמצד מזרח, כלומר מצד פתח המקדש, שייך מה שכתוב בפס' ט': וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל. כנראה החוברת הגדולה של יריעות האהל, בעלת שש יריעות, ניתנת במזרח, והחוברת הקטנה, בעלת חמש יריעות, ניתנת במערב. ולפיכך היריעה הנמנית כיריעה השישית כשמתחילים למנות ממקום חיבורן של שתי החוברות על ידי הקרסים היא הראשונה מצד מזרח, הסמוכה לפתח. במקום שהיא מגיעה ממש לפתח, אל מול פני האהל, היא נכפלת, כלומר מקופלת במחציתה לכל ארכה, באופן ששתי אמות מרחבה ניתנות מעל ליריעה הראשונה של המשכן, ושתי האמות הנשארות, והן האמות הקיצוניות, מקופלות לאחור וניתנות מתחת אותה היריעה של המשכן, לכסות יפה את שוליה ולהגן עליה הגנה מעולה. בדרך זו אין קרסי האהל מונחים בדיוק על קרסי המשכן, דבר שהיה עלול להביא לידי תקלות, אלא נמצאים בריחוק שתי אמות מהם לצד מערב.

ואשר לעודף ביריעות האהל מצד מערב, ארכו הוא שתים עשרה אמה, שהרי שתי החוברות יחד ארכן ארבעים וארבע אמות (הן 11 יריעות של ארבע אמות כל אחת), וכשאנו מנכים את שתי האמות המקופלות ואת שלושים האמה של אורך המקדש, נשארות לנו מאחורי המקדש שתים עשרה אמה. עשר מהן מכסות את הקרשים שבירכתי המקדש עד הקרקע, ועדיין נשארות שתי אמות, שעליהן כתוב בפס' י"ב: וסרח העודף ביריעות האהל, חצי היריעה העודפת, כלומר שתי האמות העודפות, מחצית היריעה האחרונה, הרחבה ככל חברותיה ארבע אמות, תסרח (גוף שני לזכר), תניח שיהיה סרוח, על הקרקע, מן אחורי המשכן. השווה שבת צ"ח ב': למה המשכן דומה? לאשה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכים אחריה. מבנה הביטוי חצי היריעה העודפת דומה למבנה הביטוי קשת גבורים חתים בשמ"א ב', ד', כלומר שהפועל בהווה מתאים במינו ובמספרו אל הסומך הסמוך לו, ולא אל הנסמך הקודם, שאליו הוא שייך לפי ההגיון.

מצד דרום ומצד צפון, מכיון שארכן של יריעות האהל הוא שלושים אמה, נשארות עשר אמות מכאן ועשר אמות מכאן. והן מכסות את תשע האמות של יריעות המשכן וגם את האמה התחתונה של הקרשים, שיריעות המשכן לא הספיקו לכסותה. ועל זה מדבר פס' י"ג: והאמה מזה והאמה מזה בעודף בארך יריעות האהל יהיה סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו. גם יריעות האהל היו, לפי הנראה, קבועות בקרשים מלמטה כקביעת יריעות המשכן (עי' מה שכתבתי למעלה על עניין זה).

ממעל לאהל יהיה עוד מכסה: ועשית מכסה לאהל, עורות אילים מאדמים, צבועים בצבע אדום. גם היום שוטחים הבדואים לפעמים עורות על אהליהם. הצבע האדום, הבולט לעין מרחוק, היה משמש גם בנוהג העמים לציין את האהלים המקודשים. מידותיו של מכסה זה אינן ניתנות בכתוב, וכנראה לא היו עורות האילים מכסים את יריעות האהל לחלוטין. לפי מסורת חז"ל היו מידותיו של מכסה זה עשר אמות על שלושים אמה, והוא היה שטוח על גג המקדש. אולי אפשר להניח שהיה יורד קצת גם על הדפנות, שאם לא כן לא היה נראה ממקומות נמוכים. ועוד מכסה אחר ייעשה: מכסה עורות תחשים (כ"ה, ה') מלמעלה. אולי היה מכסה זה נועד לשמש רק בזמן נסיעת המחנה ממקום למקום, כדי לשים בתוכו את היריעות ולהגן עליהן בשעת נשיאתן, כדוגמת מה שנאמר בפרק ד' של ס' במדבר על כיסויי עור תחש. בסיפור הקמת המשכן נאמר מכסה בלשון יחיד (מ', י"ט: ויפרש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה; והשווה גם ל"ה, י"א), וכנראה הכוונה שם שרק מכסה עורות האילים המאדמים ניתן על המשכן בשעת הקמתו.

ההרמוניה המספרית המבוססת על השיטה העשרונית ברורה בפיסקה זו: יריעות המשכן הן 10; הלולאות שלהן הן 100, וקרסיהן 50. וכל אחת מן החוברות של המשכן רחבה 20 אמה; יריעות האהל הן 1+10, ולולאותיהן 100, וקרסיהן 50, ורוחב החוברת המערבית שלהן הוא 20 אמה.

פיסקה שישית: הקרשים (כ"ו, ט"ו–ל') על פרטיה של פיסקה זו הוצעו כמה פירושים שונים, אך לפי שיטתי בספר זה לא אדון בכולם, ואסתפק בהבאת הפירוש שלי.

הקרשים היו דבר ידוע יפה בסביבתו של עם ישראל כיסוד העיקרי של כתלי מושב אלהי, כפי שכבר ראינו למעלה (סוף ההקדמה לחלק ג: המשכן והעבודה, פרשה ראשונה: הוראות למלאכת המשכן). ולפיכך בא כאן שמם בה"א הידיעה: ועשית את הקרשים למשכן. החומר לעשייתם יהיה עצי שטים, הנמצאים לרוב במדבר סיני. וכדי ליצור את הכתלים יסודרו הקרשים עומדים, כלומר זקופים ולא שכובים, ובכל כותל וכותל יועמדו זה בצד זה. בלי ריוח ביניהם. תפקידם יהיה התפקיד שבאהלים הפשוטים ממלאים אותו העמודים של עץ, הנקראים בשם עמוד עד היום בפי הבדואים, ואולי יש במלה עומדים רמז לכך.

עשר אמות ארך הקרש, כלומר גבהו כשהוא עומד, ואמה וחצי אמה רחב הקרש האחד, כלומר רוחב של כל אחד מן הקרשים. מידת העובי אינה נקבעת בכתוב, ועוד נדבר עליה להלן.

כדי ליצב את הקרשים שלא יתמוטטו, וכדי לאפשר בקלות את העמדתם בשעת ‏הקמת המשכן ואת פריקתם בשעת הורדת המשכן צריכים כמה סידורים וטכסיסי עזר. הראשון שבהם (אחרים יבואו להלן) הוא ייסוד הקרשים על אדנים חזקים. לשם זה תשמשנה שתי ידות, כלומר שתי בליטות מאונכות יוצאות מקצהו התחתון של כל קרש (על הסיומת ־וֹת עי' למעלה. על כ"ה, י"ב), עשויות להיכנס לתוך החורים שבאדנים, בדוגמת צירי הדלתות. ודווקא שתים, ולא אחת, כדי שלא יוכל הקרש להסתובב כדלת על צירה, אלא יהיה מוצב בחזקה על מקומו. שתי ידות כאלה תהיינה לקרש האחד, לכל קרש וקרש, משלבות אשה אל אחותה, מקבילות זו לזו כהקבלת שלבי הסולם זה לזה; כן תעשה לכל קרשי המשכן.

בפס' י"ח מתחיל הכתוב לקבוע את מספר הקרשים שבכל צד, ולשם כך חוזר על עניין עשיית הקרשים: ועשית את הקרשים למשכן במספר זה: עשרים קרש לפאת נגבה תימנה, כלומר לצלע המשכן המביטה דרומה. ומכיון שרחבו של הקרש הוא אמה וחצי, אורך הצלע הזאת יהיה שלושים אמה. וזה יהיה ארכו של המקדש. וכפליים ממספר הקרשים יהיה מספר האדנים, הבסיסים הנקובים שבכל אחד מהם תהיה נעוצה אחת משתי ידותיו של כל קרש:

וארבעים אדני כסף תעשה תחת עשרים הקרש של הצלע הדרומית, שני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו, ושני אדנים תחת הקרש האחד לשתי ידותיו, חזרה לשם הוראה דיסטריבוטיבית.

ולצלע המשכן השנית, המביטה לפאת צפון, עשרים קרש כבצלע הדרומית המקבילה.

וארבעים אדניהם כסף וגו', הכל כבצלע הדרומית (לשם וריאַציה לא נאמר כאן לשתי ידותיו כפי שנאמר בפס' י"ט).

ולירכתי המשכן, לצד המנוגד לכניסה, בקצהו הפנימי של המשכן, ימה, לפאת מערב (הלשון העברית היא מעיקרה לשון כנען, ונוצרה בארץ כנען, שהים ממערבה), תעשה ששה קרשים שווים לאלה שבצלעות.

ושני קרשים נוספים על אלה תעשה למקצעות המשכן, לשתי זויות המשכן אשר בירכתים.

שני קרשים אלו נועדים בוודאי לחזק את הזויות, אבל תיאורם הניתן בפס' כ"ד סתום מאד, וסבל כמה פירושים שונים ודחוקים. וכך נראה לי לפרשו: ויהיו שני קרשים אלו תואמים, מתאימים, מלמטה לשני הקרשים האחרונים שבצלעות, כלומר שבכל אחד מהם תהיה מלמטה בליטה שתיכנס לתוך חלל מקביל שבקרש האחרון של הצלע הסמוכה, או, להיפך, יהיה בו חלל ובו תיכנס בליטה שבקרש הצלע, ויחדיו יהיו תמים, ייגמרו יחד קצתו העליון של הקרש הנוסף בירכתים וקצהו העליון של הקרש הסמוך בצלע (משחק מלים: תואמים – תמים) על ראשו, למעלה בראש המשכן (הנזכר בפסוק הקודם). כלומר שלמעלה ידבקו הקרשים זה בזה כפי שידבקו למטה, על ידי בליטה באחד מהם וחלל מקביל בשני. ושניהם יחד ייכנסו שם למעלה אל הטבעת האחת המקיפה את שניהם, והמהדקת אותם זה אל זה. זו היתה אחת השיטות הנהוגות במצרים לחזק את הזויות של מבני העצים: היו מהדקים אותן בסרט של נחושת הסובב אותן כמין טבעת. וכך. למשל, הודקו זויות הסרקופג הגדול של אמן־מ־חאת, אחד הפרעונים של השושלת הי"ב, וכך הודבקו זויות ארונו. כן יהיה לשניהם, לשני הקרשים הנוספים בירכתים, מכאן ומכאן, לשני המקצועות יהיו. כל אחד משני הקרשים האלה ידבק בהתמדה בקרש האחרון של הצלע הסמוכה, ולא ייפרד ממנו אפילו בשעת הורדת המשכן. ומכיון ששני הקרשים הנוספים האלה נזכרים בפני עצמם, ובתחילה מדובר רק על שישה קרשים (פס' כ"ב), נראה שהם שונים מששת הקרשים האלה ומקרשי הצלעות. ומיוחדים במידותיהם. והואיל ואי אפשר שיהיה הבדל כל שהוא בגובה, ההבדל יהיה ברוחב, ורחבם יהיה מועט, כי לא קל יהיה לטלטל יחד שני קרשים דבקים זה בזה בזוית ישרה אילו יהיו שניהם רחבים הרבה, עד אמה וחצי. נראה קרוב להניח ששני הקרשים הנוספים לא היו רחבים יותר מחצי אמה כל אחד, ולפי זה היה אורך הדופן המערבי, בהתאם הרמוני ליתר מידות המשכן, עשר אמות: ששה קרשים רחבים אמה וחצי כל אחד, ובסך הכל תשע אמות, ועוד שני קרשים של חצי אמה, אחד מכאן ואחד מכאן. מפרשים רבים, מימי חז"ל עד ימינו, כדי להגיע למידת עשר אמות בחלל הפנימי של המשכן, מתוך ההנחה שכל הקרשים כולם היו רחבים אמה וחצי, באו לכלל דעה שעוביים של הקרשים, שאינו נקבע בכתוב, היה צריך להיות אמה שלמה. ואז היה אורך הקרשים שבמערב שתים עשרה אמה מבחוץ (שמונה קרשים של אמה וחצי כל אחד), אבל אמה מזה ואמה מזה היו תפוסות בעובי הקרשים של הצלעות, הנתמכים בקרשים שבמקצועות. ולפיכך החלל הפנימי לא היה אלא עשר אמות. אבל עובי כה רב לא ייתכן; קרשים ענקיים כאלה (משקל כל אחד מהם היה בוודאי מגיע עד כאלף ק"ג בקירוב), אף אם נניח שהיה אפשר לעשותם, לא היו ניתנים להיטלטל, והאדנים, שכל אחד מהם לא היה אלא ככר כסף (ל"ח, כ"ז), לא היו מתאימים להם; והשם הנאה להם לא היה קרשים, אלא קורות. לפי פירושי אין שום קושי בדבר: אם הכתוב לא ציין את עובי הקרשים כשם שציין את ארכם ואת רחבם, סימן שהעובי הוא מועט ואינו בא בחשבון כל עיקר. לפי זה, השאלה שהרבו המפרשים לדון בה, אם המידות הן מידות מבחוץ או ידות מבפנים. אינה עוד שאלה. ההבדל שבין חוץ לבין פנים אינו אלא הבדל קטן, ואין לו חשיבות כל שהיא. החשיבות נתונה במספרים הקבועים בכתוב, ובהרמוניה שבהם.

התיאור נמשך והולך: והיו הקרשים שבירכתים בסך הכל שמנה קרשים, ואדניהם כסף ששה עשר אדנים, שני אדנים תחת הקרש האחד וגו'. אף הקרשים הצרים שבמקצועות יהיו בעלי שתי ידות ומיוסדים על שני אדנים, כדי שיהיה מספר מאת האדנים שלם (על מספר זה עי' להלן).

עוד תכסיס עזר המכוון לחיזוק הקרשים, שלא יטו לכאן ולכאן, ויעמדו שורה אחת, היה השימוש בבריחים שיעברו על פניהם. ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד,

וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית, וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן לירכתים ימה: חמישה בריחים לכל רוח.

והבריח התיכון, לא בריח נוסף על החמישה. אלא האמצעי שבחמישה, בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה. כיצד סודרו הבריחים, שנוי במחלוקת. מה שנראה יותר הוא זה, שהבריחים הונחו על הקרשים בפנים המשכן, ולא מבחוץ, ולא בתוך עובי הקרשים, ושבכל אחת מן הצלעות היו שני בריחים למעלה, אחד מימין ואחד משמאל, ושני בריחים למטה, אחד מימין ואחד משמאל. ובאמצע גובה הקרשים הבריח התיכון, ארוך יותר ומגיע מקצה הצלע עד קצהָ השני. הבריחים, שכנראה היו מוכנסים בתוך טבעות מודבקות בקרשים, היו מהדקים את הקרשים של כל צלע לגוש אחיד. וכיצד היה אפשר למנוע שיינטו פנימה הגוש הדרומי והגוש הצפוני מחמת כובד המשקל של היריעות הנטויות על גבן, ייראה להלן, בפירושנו על פס' ל"ז.

ואת הקרשים תצפה זהב, ואת טבעותיהם תעשה זהב, בתים לבריחים, וצפית את הבריחים זהב, כל מה שייראה לעין יהיה זהב.

גם בפיסקה זו לא ניתן תיאור שלם, ובסופה בא פס' ל' להגיד שהדברים שנאמרו למשה מצאו את השלמתם במראה שהראו לו מן השמים: והקמות את המשכן (כאן משמש השם משכן בהוראתו הרחבה) כמשפטו אשר הראית בהר.

המספרים הכתובים בפיסקה זו או היוצאים ממנה במישרים או בעקיפין מראים ברובם סימני הרמוניה מספרית המיוסדת על השיטה העשרונית. אורך הקרשים וגבהו של המשכן הוא 10 אמות. אורך המשכן הוא 30 אמה, ורחבו 10 אמות. אורך הרפנות העשויות קרשים הוא בסך הכל 70 אמה (שבע פעמים עשר!). ואורך כל היקף המשכן 80 אמה. קרשי הצלע הדרומית הם 20, ואדניהם 40; והוא הדין בצלע הצפונית. מניין הבריחים שבכל צד הוא חצי 10. האדנים, אם נביא בחשבון גם את ארבעת אדני הכסף שבפס' ל"ב, הוא 100 (ועי' ל"ח, כ"ז).

פיסקה שביעית: הפרוכת והמסך (כ"ו, ל"א–ל"ז) השם פרוכת נגזר מן השורש פרך, שפירושו המקורי הוא סגר, סתם, וממנו השם האַכדי parakku, המורה לפעמים על ההיכל ולפעמים על הדביר. ודומה לו, עד כמה שנראה, גם השם האוגריתי פרך (השם פרכם שבאחת הכתובות הפיניקיות מעיר כתי באי קיפרוס מציין דבר אחר). הפרוכת שבמקרא היא מעין וילון או מסך (היא נקראת בשם פרוכת המסך להלן, ל"ה, י"ב, ועוד) הפרוש בתוך המשכן לחלק את חללו לשני חלקים, אחד סמוך לפתח, ואחד פנימי. הפנימי הוא קודש הקדשים, והפרוכת פרושה לפניו.

הפיסקה מתחילה, כרגיל, במלה ועשית: ועשית פרוכת תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר כיריעות המשכן, וכמוהן מעשה חושב יעשה אתה העושה, באופן שמתוך הרכב הצבעים באריג ייראו ציורי כרובים. הביטויים הם דומים, וכמעט שווים, לאלה שבעניין היריעות (פס' א'), בוריאציות אחדות כרגיל.

ונתתה אתה, כלומר ותלית אותה, על ארבעה עמודי שטים, לשון קצרה לשם המקצב, במקום עמודי עצי שטים, מצפים זהב, ועליהם וויהם עשויים זהב, והם כמין יתדות קטנות בצורה אות וי"ו הקדומה, הדומה ל־ Y והרגל המאונכת שלהן תקועה בראש העמוד, ועל שתי הידות המתפצלות למעלה והבולטות מתוך העמוד מוטל המוט של עץ שבו תלויה הפרוכת. והעמודים יבוססו על ארבעה אדני כסף, כדוגמת אדני הקרשים; בכל אדן יהיה חור, ובתוך אותו חור יהיה נעוץ העמוד. הפרוכת תיתלה כנראה מאחורי העמודים.

ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים של יריעות המשכן, כלומר בריחוק עשרים אמה מפתח האהל (הואיל והיריעות שלפני הקרסים הן חמש, וכל אחת מהן רחבה ארבע אמות); נמצא שמאחורי הפרוכת יישאר חלל של עשר אמות על עשר אמות בגובה עשר אמות, והוא קודש הקדשים. והבאת שמה, אל החלל אשר מבית לפרוכת, את ארון העדות. אין הכוונה שבתחילה תסודר הפרוכת ולאחר מכן יובא הארון למקומו, שהרי אין ריוח מספיק בין עמוד לעמוד: אף אם נניח שהעמודים הם דקים, ואין קטרם יותר מחצי אמה, והראשון והאחרון סמוכים לקרשים בלי שום ריוח ביניהם, לא יישאר בין עמוד לעמוד אלא ריוח של אמתיים ושליש אמה, ומכיון שאורך הארון בין הבדים הוא אמתיים וחצי, ועל מידה זו יש להוסיף את מידת עובי הבדים, לא יוכל הארון לעבור בין העמודים אלא בקושי רב. הכוונה כאן היא רק לקבוע את מקומו של הארון. ולא את סדר הפעולות בהקמת המשכן. לפי סדר זה, המתואר במפורש בפרק מ', פס' כ'־כ"א, יובא בתחילה הארון. עם הכפורת שעליו, אל מקומו, ולאחר מכן יסודרו העמודים והפרוכת, והם יסתמו את הדרך להוצאת הארון. מן הראוי שהארון יהיה סגור, ולא יהיה אפשר להוציאו ממקומו אלא בשעת הורדת המשכן, או במקרים יוצאים מן הכלל, על ידי הרחקת העמודים ממקומם. ועוד ע' על זה להלן, בסוף הפירוש לפיסקה זו. והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש, החלל של עשרים אמה על עשר אמות שלפני הפרוכת, ובין קדש הקדשים אשר ממאחוריה.

ולאחר שנאמר איזהו מקומו של הארון, נאמר בפס' ל"ד־ל"ה איזהו מקומם של יתר כלי הקודש הנזכרים בפיסקות הקודמות. והעניין פותח במלה ונתת כדי ליצור שורה של שלושה פסוקים רצופים. ל"ג־ל"ד־ל"ה, המתחילים במלה זו (ההבדל שבסיום, ־ת או –תה, אינו אלא הבדל בכתיב, והוא תלוי בנטייתם הרגילה של חכמי המסורה לוריאציות כאלה): ונתת את הכפורת, הנועדה לנוח על ארון העדות, בקדש הקדשים (המשלים התלוי בפועל ונתת הוא בקדש הקדשים, ולא על ארון העדות);

ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת, בקודש, ואת המנורה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה, סמוך לצלע הדרומית, כלומר משמאלו של הנכנס; והשלחן, כלומר: ואשר לשלחן, תתן אותו על צלע צפון, כלומר: לא סמוך למנורה, אלא סמוך לצלע הצפונית, מימינו של הנכנס.

הכניסה למשכן לא תישאר פתוחה: ועשית מסך לפתח האהל, שוב וילון דומה לפרוכת, והוא נקרא מסך סתם, מכיון שהשם פרוכת נתייחד למסך שלפני קודש הקדשים. גם המסך שבפתח המשכן יהיה אריג של תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר, אבל הקישוטים שבו לא יהיו ארוגים כקישוטים שבפרוכת וביריעות המשכן, אלא מרוקמים, מעשה רוקם.

ועשית למסך, לתלות אותו עליהם, חמשה עמודי שטים (כדאי לשים לב אל הוריאציות שבניסוח כלפי פס' ל"ב), וצפית אתם זהב, וויהם זהב, כווי העמודים של הפרוכת (עי' פירושי על פס' ל"ב), והמוט המונח על הווים, שהמסך תלוי בו, מגיע עד קצה הקרש הראשון מכאן ועד קצה הקרש הראשון מכאן, ומונע את הקרשים מלנטות כלפי פנים. המסך יהיה תלוי, כנראה, מאחורי העמודים, והמוט, כנראה, לא יהיה רק מונח על גבי הווים, אלא גם קשור אליהם ברצועות או באופן אחר, כדי שלא תוכל הרוח להוציא בקלות את המסך ממקומו. ויצקת להם, לעמודים אלו, חמשה אדני נחשת לנעוץ בתוכם את העמודים מלמטה. מכיון שהמסך מבדיל בין הקודש ובין החצר, שייך במקצתו לחצר, ולפיכך ייעשו האדנים נחושת כיתר כלי החצר.

הריוח שבין עמודי המסך צר עוד יותר מן הריוח שבין עמודי הפרוכת, ולפיכך המסך עם עמודיו סותם עוד יותר את הדרך להוצאת האדון. הארון עם הכפורת אשר עליו יישאר סגור בתוך המשכן, השומר עליהם שמירה מעולה, ולא יהיה אפשר להוציאם ממקומם עד שיורד המשכן. כשתבוא הזדמנות להוציאם משם לתכלית יוצאת מן הכלל, כגון במעבר הירדן או בהקפת יריחו, מן הצורך יהיה להרים את הפרוכת ולהרחיק זה מזה את עמודיה האמצעיים, וכן להרים את המסך אשר בפתח המשכן ולהסיר את עמודו האמצעי ממקומו: פתיחת פתח חגיגית להזדמנות חגיגית.