Cassuto on Exodus Chapter 30
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פיסקה שלוש עשרה: מזבח הקטורת (ל', א'–י') מקומה של פיסקה זו, לאחר שכבר באו בסוף הפיסקה הקודמת פסוקים של סיום, יוכל לכאורה להיראות מוזר. הואיל ומזבח הקטורת, לפי מה שייאמר בפס' ו', הוא אחד מן הכלים שבתוך המשכן, נדמה שמן הראוי שהפיסקה השייכת לו תבוא למעלה, כשמדובר על יתר הכלים שבמשכן, הארון והכפורת והשולחן והמנורה. ואי אפשר להניח, כפי שהניחו רוב החוקרים, שיש כאן הוספה מאוחרת וזרה לעניין המקורי, וזה משום שני טעמים: א) שאילו בא מישהו להוסיף הוספה מעין זו, היה מוסיף אותה במקומה, ולא חוץ למקומה; ב) שהמחקר הארכיאולוגי הוכיח את מציאות מזבחות קטורת בעלי ארבע קרנות בארץ ישראל (כבר במאה הי' לפני סה"נ במגידו), ואף אם נייחס אותם למקדשים אליליים, לא ייתכן שיחסר מזבח כזה במקדש הישראלי. ואילו בתקופה המאוחרת, בימי הבית השני, אי אפשר שחיקו היהודים את המנהג האלילי.49
ואולם הסידור שלפנינו מתבאר כשאנו שמים לב לשני דברים:
א) כבר אמרנו, בהערות שהקדמנו לפרשה זו (פרשה ראשונה: הוראות למלאכת המשכן). שהמשכן הוא סמל מוחשי למקדש של מעלה, מושבה הקוסמי של האלהות; וכדי לאפשר לעם להבין בקלות סמל זה, הוא עשוי כדוגמת הצורה שבה היו בני אדם בזמנו של הכתוב מתארים להם מושב אלהי. וראינו שם ששכניהם של עם ישראל היו מתארים להם מושב אלהי הכולל בתוכו כיסא, הדום, מנורה, שולחן, ועוד רהיטים אחרים, אבל לא כלי מקביל למזבח הקטורת. מזבח הקטורת אינו כלי שייך למושב האלהות, אלא שייך הוא לפולחן האלהות מצד בני אדם. לפיכך לא בא תיאורו בפרק כ"ה, בתוך תיאורי הכלים שבמעון האלהי, אלא מדובר עליו כאן, בראש שורת הפיסקות השייכות לסדר העבודה במשכן.
ב) תכנה של פיסקה זו איננו, כתוכן הפיסקות שבפרק כ"ה, רק תיאור של החפץ: עיקר תכנה, מפס' ז' ואילך, הוא תיאור העבודה שיש לעבוד עליו, העבודה המתמדת שבכל יום ויום, והעבודה המיוחדת של יום הכיפורים. ומשום כך סודרה הפיסקה כאן, לאחר שנסתיימו ההוראות לעשיית המשכן ולהקדשת כהניו, וכשמתחיל העניין של סדר העבודה.
בפרק ל"ז, המספר על ביצוע העשייה בידי בצלאל ועוזריו, אין מקום להבחנה בין כלי לכלי, ושם מדובר על עשיית מזבח הקטורת יחד עם עשיית יתר כלי הקודש שבמשכן.
השם מזבח הבא כאן מראה לנו דוגמה מעניינת של מעבר ממשמעותה המקורית של מלה למשמעות אחרת. הוא נגזר משורש זבח, אבל אין כאן עניין של זביחה כל עיקר, וכלי קודש זה נקרא בשם מזבח רק מפני שצורתו דומה לצורת מזבח, ומפני שהוא משמש לעבודת הקודש כפי שהמזבח משמש.
והכתוב, הפותח ועשית מזבח מקטר קטורת, מבאר מיד את משמעותה של המלה מזבח כאן על ידי תוספת הצירוף מקטר קטורת: מזבח שלא ישמש אלא להקטיר עליו את קטורת הסמים. אף הוא ייעשה מעצי האילנות הגדלים בסביבה ככל חלקי העץ שבמשכן: עצי שטים תעשה אתו. וכך תהיינה מידותיו:
אמה ארכו ואמה רחבו, רבוע יהיה כמזבח העולה, ואמתים קומתו. אף בו תהיינה קרנות, לפי הצורה הרגילה של מזבח (עי' למעלה, על כ"ז, ב'), והן לא תיעשנה נפרדות, אלא תהיינה המשך לוחות קירותיו: ממנו קרנותיו.
וצפית אתו זהב טהור, את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו, ולא יראה בו אלא זהב, כבכל יתר הכלים אשר בתוך המשכן. ועשית לו זר זהב סביב, קישוט על קירותיו דומה לקישוטים שעל הארון ועל השולחן ועל מסגרתו, כדי שכל הכלים יהיו מתאימים זה לזה, לפי סגנון אחד.
ושתי טבעות זהב תעשה לו מתחת לזרו, על שתי צלעותיו; ואם תאמר שלא ברור לך מה הן שתי צלעותיו, מכיון שהוא רבוע וארכו שווה לרחבו, דע שהכוונה היא ש־תעשה את הטבעות על שני צדיו, מימין ומשמאל של האיש הנכנס אל המשכן. והיה כלל הטבעות לבתים לבדים, שיכנסו לתוך הטבעות לשאת אתו בהמה.
ועשית את הבדים עצי שטים, וצפית אתם זהב, ככל יתר הבדים.
ונתת אתו, את מזבח הקטורת, לפני הפרוכת אשר על ארון העדות, כלומר בתוך המשכן. באמצע רחבו, יותר לפנים מן המנורה ומן השולחן. סמוך לפרוכת, לפני הכפורת אשר על העדות, אשר אועד לך שמה, כולם מונחים שכבר נתפרשו. הזכרתה המיוחדת של הכפורת באה אולי משום שגם על הכפורת וגם על מזבח זה יכפר הכהן ביום כיפורים (עי' פס' י').
והקטיר עליו על מזבח זה אהרן קטורת סמים לפי הסדר שלהלן: בבוקרבבוקר, בהיטיבו את הנרות, כשהוא מנקה ומתקן את נרות המנורה, יקטירנה;
ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים כמו כן יקטירנה, פעמים בכל יום. זמן הקטרת הקטורת נקבע דווקא בשעת הטבת הנרות ובשעת הדלקתם, כנראה מתוך הכוונה שהודות לריח הנעים של הקטורת לא יורגש במשכן ריח לא נעים של פתילות כבות ושל שמן שרוף. וקטורת זו תהיה קטורת תמיד, שתוקטר בכל יום ויום מימי השנה לפני ה' לדורותיכם. מה יהיה פיטום הקטורת ייאמר בפרטות להלן (פס' ל"ד ואילך).
לא תעלו עליו על מזבח זה קטורת זרה, שאינה הקטורת האמורה בתורה, ו־לא עולה ומנחה; ונסך לא תסכו עליו: במשך כל השנה לא ישמש מזבח זה אלא להקטרת הקטורת (מלים משורש קטר באות שבע פעמים בפיסקה זו).
רק דבר אחד יוצא מן הכלל ייעשה עליו פעם אחת בשנה, והוא מתן דמים על קרנותיו ביום הכיפורים: וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה (השוה ויקרא ט"ז י"ח; ועי' בפירושי שם כיצד יש לבאר אותו הפסוק) מדם חטאת הכפורים. בדמו של פר החטאת ובדמו של שעיר החטאת הקרבים אחת בשנה יכפר עליו, לפי חוקה שתתקיים לדורותיכם. קדש קדשים הוא המזבח הזה לה', ואסור לכם להשתמש בו לתכלית שונה ממה שנאמר כאן. על יתר כלי המשכן לא נאמר שהם קדש קדשים, אבל על מזבח הקטורת נאמר עדיין זה במפורש, כדי שלא יחשוב החושב, הואיל ומדובר עליו רק באיחור, שקדושתו פחותה מקדושת יתר הכלים (והשווה להלן, מ', י', ופירושי שם).
כיצד היה אפשר להקטיר את הקטורת על מזבח הזהב לא נאמר בכתוב. כנראה יש לתאר לנו את הדבר בדרך זו, שהיו מניחים על המזבח קערה מיוחדת להקטיר בתוכה את הקטורת (עי' בהערות הביבליוגרפיות שבסוף הספר).50
פיסקה ארבע עשרה: מחצית השקל (ל', י"א–ט"ז) סדר כי תשא
Fourteenth section: The Half-Shekel (Exodus 30:11–16) Order of Ki Tisa
פיסקה זו מדברת על התרומה של מחצית השקל. המוטלת על כל איש מישראל בשעת המפקד הכללי. היא סודרה בין הפיסקות השייכות לעבודה במשכן כדי להכין מעכשיו מה שיאמר להלן (ל"ו, כ"ה–כ"ח), בדבר שימושם של שקלים אלו בעשיית המשכן. ודווקא במקום זה סודרה, אחר הפיסקה של מזבח הקטורת, מפני הסמיכות שבין התיבות כופר, לכפר, הכפורים, לכפר, הנמצאות בה, ובין התיבות וכפר, הכפורים, יכפר, שבסוף הפיסקה הקודמת.
This section discusses the contribution of the half-shekel, which is imposed on every man of Israel at the time of the general census. It is arranged among the sections related to the service in the Tabernacle in order to prepare from now what will be said later (Exodus 36:25–28) regarding the use of these shekels in the construction of the Tabernacle. And specifically, it is placed here, after the section of the incense altar, because of the proximity of the words 'atonement,' 'to atone,' 'the atonements,' 'to atone,' found in it, and between the words 'and he shall atone,' 'the atonements,' 'he will be atoned for,' at the end of the previous section.
מכיון שהקשר אל עניינה הראשי של הפרשה אינו כאן קשר הדוק כקשר הפיסקה הקודמת אל אותו העניין הראשי, מוקדמת כאן הנוסחה הרגילה לבוא לפני הלכה מיוחדת בפני עצמה: וידבר ה' אל משה לאמר. וכיוצא בזה בפיסקות הבאות, שכל אחת מהן כוללת עניין מיוחד. על שיטות המפקד במזרח הקדמון יש לנו היום עדות ברורה במסמכים בלשון אכדית שנמצאו במארי (מאה י"ח לפני סה"נ), ומהם אפשר ללמוד הרבה לשם ביאור פרטי המפקדים הנזכרים במקרא. נביא מהם כאן מה שמן הראוי להביא לשם פירושה של פיסקה זו, ועוד נחזור על העניין להלן, בפירושנו על ל"ח, כ"ה ואילך, כשנעמוד על הבעיה של כסף הכיפורים ושימושו לעשיית האדנים.
Since the connection to the main subject of the section is not as strong here as the connection of the previous section to that main subject, the standard formula preceding a distinct law by itself is introduced here: 'And the Lord spoke to Moshe, saying.' And similar to this in the following sections, each of which encompasses a special matter. Regarding the methods of the census in the ancient East, we today have clear evidence in documents in Akkadian that were found in Mari (18th century BCE), and from them, one can learn much for the purpose of clarifying the details of the censuses mentioned in the Bible. We will bring here what is appropriate to explain this section, and we will return to the matter later, in our commentary on Exodus 38:25 and onwards, when we address the issue of the atonement money and its use for making the sockets.
נאמר כאן: כי תשא את ראש, כלומר: כשתמנה את סך הכל (גם באכדית qaqqadu, קדקד) של מספר בני ישראל לפקודיהם, לפי המפקד שתפקוד בהם (השם פקודים פירושו מפקד; וגם באכדית משמש בהוראה זו השורש paqâdu), אז ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם. במיסופוטמיה היו פעולות המפקד קשורות בטכס דתי של טהרה, ולטכס זה היו מייחסים חשיבות כה רבה, שהמפקד כולו היה מכונה על שמו tebêbtu, כלומר טהרה. וזה כנראה משום שהיה המפקד נחשב מעין חטא של חוסר אמונה באלהות, ולפיכך מן הראוי היה ללוותו בטכס של כפרה וטהרה מן החטא.51 דומה לזו ההשקפה הישראלית, ולפיכך מדובר כאן על כופר שיש לתת בשעת המפקד, ושוב נאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם, כלומר שעל ידי נתינת כופר זה יינצלו בני ישראל מן העונש שהיה יכול לחול עליהם מפני החטא שבעריכת המפקד.
It is said here: 'When thou takest the sum of the heads,' meaning: When you count the total number (also in Akkadian qaqqadu, 'head') of the number of the children of Israel for their census, according to the census that you conduct with them (the term 'censuses' means a census; and also in Akkadian, this root paqâdu is used in this sense), then shall they give every man a ransom for his soul to the Lord, when thou numberest them. In Mesopotamia, the actions of the census were connected with a religious purification ceremony, and this ceremony was considered so important that the entire census was named after it tebêbtu, meaning purification. And this is probably because the census was regarded as a kind of sin of lack of faith in the deity, and therefore it was appropriate to accompany it with a ceremony of atonement and purification from sin. On the actions of the census in Mesopotamia see: J.–R. Kupper, Le recensement dans les textes de Mari, Studia Mariana, Leiden 1950, pp. 99–110. The Israeli view is similar, and therefore it speaks here of a ransom that must be given at the time of the census, and it is said again 'that there be no plague among them, when thou numberest them,' meaning that by giving this ransom, the children of Israel will be saved from the punishment that could be inflicted upon them because of the sin involved in conducting the census.
זה יתנו, לשם כופר, כל העובר על הפקודים, כל אחד מן האנשים הנפקדים: מחצית השקל, כלומר כסף (פס' ט"ז) במשקל מחצית השקל (לא מטבעות, שהרי לא היו מטבעות בעולם עד סמוך לשנת 700 לפני סה"נ, ובישראל כנראת לא היו עד שיבת ציון), בשקל הקדש, לפי השקל הכבד הנהוג בדברים שבקדושה, שמשקלו כפליים ממשקל השקל הקל הרגיל. עשרים גרה השקל (השוה יחז' מ"ה, י"ב, ואין כאן המקום לדון בבעיה המסובכת של בירור המשקלים לפרטיהם). כל אחד יתן מחצית השקל (חזרה מפני הפסקת המלים עשרים גרה השקל), לשם תרומה לה'.
כל העובר על הפקודים, והוא כל איש בגיל צבאי, מבן עשרים שנה ומעלה (גם במסמכי מארי אנו רואים שרק האנשים בגיל צבאי היו נמנים במפקד) יתן תרומת ה'.
וכולם יהיו שווים בעניין זה: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (אפילו בדור המדבר יכולים היו להימצא הבדלים ברכוש) ממחצית השקל, לתת את תרומת ה', לכפר על נפשותיכם. התרומה של שלישית השקל שקיבלו עליהם עולי בבל (נחמ' י', ל"ג), היא דבר אחר לגמרי; היא תרומה שנתית ואינה קשורה במפקד. והחוקרים שסברו שהכל אחד, ותלו בסברה זו תילי תילים של השערות, לא הבינו את הכתובים הבנה נכונה. ברור הדבר, שעבודת אהל מועד הנזכרת בפס' ט"ז אינה עבודת הקרבנות, אלא מלאכת המשכן, מכיון שכתוב שהכסף יהיה לזכרון לבני ישראל, ואם כן הכוונה בוודאי לדבר של קיימא.
ולקחת את כסף הכפורים, כלומר את התרומה של מחצית השקל הניתנת בשעת המפקד מאת בני ישראל, ונתת אתו על עבודת אהל מועד, כלומר תשתמש בו לעשיית המשכן (השווה ל"ח, כ"ה ואילך, ועי' בפירושי שם), והיה הכסף הזה המושקע במלאכת המשכן לבני ישראל לזכרון לפני ה', לכפר על נפשותיכם.
החזרה המשולשת על הביטוי תרומה לה' או תרומת ה', וכן החזרה המשולשת על הביטוי מחצית השקל ועל המלה נפש בזיקה לשורש כפר, אינן בוודאי דברים שבמקרה. וכוונתן להדגשה.
פיסקה חמש עשרה: הכיור וכנו (ל', י"ז–כ"א) על הכיור מדובר רק כאן, ולא למעלה, משום שהכיור לא רק שאינו מרהיטי המושב האלהי, אלא שהוא ניתן מחוץ לאהל, בחצר, ואף בחצר אינו משמש לשירות הקודש עצמו, אלא להכנה לשירות זה. אמנם אף הוא קדש קדשים (פס' כ"ח־כ"ט), אבל שימושו אינו אלא שימוש משני. והפיסקה סודרה דווקא במקום זה מפני ההקבלה שבין פס כ' וכ"א, ולא ימותו, ובין פס' י"ב שבפיסקה הקודמת, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם.ועשית כיור נחשת
בית קיבול למים, בצורת כלי עגול של נחושת (כיור משורש כור, שפירושו היות עגול), וכנו נחשת, בסיס עשוי מעין מעגל חלול, מיוסד על רגלים, ושולי הכיור נכנסים לתוך חלל המעגל, וכל משקל הכיור נשען על הכן. ויש צורך בכך, כדי שהמים הנובעים מן ברזי הכיור יוכלו לרדת מלמעלה למטה על ידיהם ועל רגליהם של הכהנים. הכיור שמש לכהנים לרחצה, ונתת אתו בתוך חצרהמשכן בין אהל מועד ובין המזבח, ונתת שמה, בתוך הכיור, מים,
ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם.
ואלה הזמנים שבהם חייבים הכהנים ברחיצת ידים ורגלים: בבאם אל אהל מועד, לפני כניסתם לתוך האהל לאיזו סיבה שתהיה, ירחצו מים, ולא ימותו משום חוסר כבוד למקדש; או, כלומר: וכן ירחצו מים, בגשתם אל המזבח שבחצר לשרת, להקטיר אשה לה'. הגבלה זו, לשרת, להקטיר אשה לה', צריכה משום שהרבה פעמים תהיה להם לכהנים הזדמנות להתקרב אל המזבח שבתוך החצר שלא לשם שירות, וכמובן לא יהיו חייבים ברחיצה כל פעם.
ורחצו ידיהם ורגליהם, חזרה הבאה להסביר מהי הרחיצה האמורה סתם בפס' כ'; כך יעשו ולא ימותו. והיתה חובת הרחיצה זו להם חק עולם, לכולם; לו לאהרן, ולזרעו, לדורותם.
אחר המלה הסתמית לרחצה שבפס י"ח בא שלוש פעמים הפועל רחץ כנשוא לנושא אהרן ובניו (מפורש או לא מפורש), וגם זה לשם הדגשה כרגיל.
פיסקה שש עשרה: שמן המשחה (ל', כ"ב–ל"ג) פיסקה זו על שמן המשחה סודרה כאן אולי מפני סמיכות עניין הרחצה לעניין הסיכה בשמן הטוב. המשיחה בשמן לשם הקדשה היתה נהוגה גם בקרב העמים השכנים, ומכיון שאין בה שום יסוד מתנגד לאמונה הישראלית, נמשכה גם בישראל. לפי מנהג זה ניתנות כאן למשה הוראות להכין שמן שישמש למשוח את המשכן ואת כל כליו ואת הכהנים לסימן הקדשתם:
ואתה קח לך בשמים ראש, כלומר בשמים משובחים, ראשי בשמים (שה"ש ד', י"ד), או ראש כל בושם (יחז' כ"ז, כ"ב), ודווקא ארבעה בשמים אלו: א) מר דרור, הוא השרף הנוטף מן העצים של Balsamodendron Myrrha ודומיהם, והמתייבש על גזע האילן בצורת מרגליות, חמש מאות יחידות משקל, והן שקלי הקודש, כפי שייאמר מיד; ב) וקנמון בשם, כנראה לאו דווקא מה שכינו בתקופה מאוחרת בשם זה. כלומר הקליפה הפנימית של Cinnamomum ceylanicum var. Cassia, אלא בושם אחר ששמו קיבל במשך הזמן את ההוראה האמורה, מחציתו, לפי הפשט מחצית משקל המור, כלומר חמשים ומאתים שקל; ג) וקנה בושם, הוא הקנה הטוב (ירמ' ו', כ'), qanû tâbu באכדית, אחד ממיני הסוג Cymbopogon כנראה, כמו כן חמשים ומאתים שקל;
ד) וקדה, או קציעה בלשון חז"ל, הם הם הפרחים של Cinnamomum ceylanicum var. Cassia הנ"ל, חמש מאות, הכל בשקל הקדש (פס' י"ג). בי"ת היחס שבמלה בשקל יש להבינה כבצירוף שמנה ועשרים באמה ב־כ"ו, ב'. ויחד עם בשמים אלו יש לו למשה לקחת עוד שמן זית הין. כמה מפרשים מצאו קושי בזה, שמידת השמן מועטת מאד ביחס למשקל הבשמים, המגיע בסך הכל ל־1500 שקל. משקלו של השמן אינו אלא כחלק רביעי או חמישי של משקל הבשמים בכללם, ואם תינתן בתוך ההין של שמן כמות כה רבה של בשמים, התרכובת תהיה מעין מקפה, ולא שמן שאפשר יהיה ליצוק אותו בקלות כפי שדרוש למשיחת הכהנים (כ"ט, ז'). אבל מי שהקשה קושיה זו לא שם לב לדבר, שלא היו מערבים בשמן את כל חומר הבשמים, אלא שהיו מעבדים אותם בעבודה ארוכה ומסובכת של שרייה במים ושל הרתחה באש וכו' וכו' במשך ימים רבים, כפי שמלמדות אותנו תעודות אכדיות המתארות את דרכי עשיית שמן משחה (עי' את הביבליוגרפיה שבסוף הספר), וכפי שמרומז גם במסורת חז"ל (השווה כריתות ה', א'־ב'; הוריות, י"א, ב'), ובסוף העבודה היה נשאר בתוך השמן רק ריחם של כה הבשמים, ולא חמרם הגלמי.
ודווקא לעבודה זו מתכוון המשך הכתוב, האומר: ועשית אתו שמן משחת קדש, רקח מרקחת מעשה רוקח, ועל ידי עבודה זו שמן משחת קדש יהיה.
ומשחת בו, בשמן המשחה, את אהל מועד ואת ארון העדות וגו' וגו', את כל כלי המשכן. גם בזה נתקשו כמה מפרשים, מכיון שסברו שלא תוכל כמותו המצומצמת של השמן להספיק לתכלית זו. אבל נתחלפה להם משיחה במריחה, ובוודאי אין הכוונה שיש למרוח בשמן את כל השטח של כל הרהיטים והכלים והיריעות והקרשים, אלא הכוונה היא שיש להזות (ויק' ח', י"א) טיפה או טיפות של השמן על קצה אחד, ודי (לפי המסורת התלמודית היו מושחים בצורת כ"י יוונית). עוד מצאו קושי בזה, שהשמן יקלקל את היריעות המהודרות של המשכן; אבל גם קושיה זו מתבטלת כשאנו שמים לב לכך, שרק להזאת טיפות מתכוון הכתוב, ואם יישאר בקצה היריעות כתם קטן של שמן לא יהיה בכך קלקול, אלא סימן מוחשי שהיריעות נתקדשו כהלכתן.וקדשת אתם, את המשכן ואת כל כליו,
במשיחה זו, ומאז ואילך יקדשו והיו קדש קדשים, ולפיכך כל הנוגע בהם יקדש (כ"ט, ל"ד; ויק ו', י"א), כלומר שכל דבר שיגע בהם תדבק בו קצת מקדושתם, ואסור יהיה להתייחס אליו כאל דבר חולין.
וגם הקדשת הכהנים תסומן במשיחה: ואת אהרן ואת בניו תמשח, וקדשת אתם בדרך זו לכהן לי.
הואיל ושמן זה הוא סימן של קדושה, יש להתייחס אליו בקדושה. וזו האזהרה שניתנה למשה: ואל בני ישראל תדבר לאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי, מוקדש לכבודי, לדורותיכם;
ולפיכך על בשר אדם לא ייסך לשם סיכה של חולין; ולא רק שאסור ליהנות בדרך זו מן השמן שהוכן מלכתחילה לשם משחת קודש, אלא שאסור אפילו לעשות כדוגמתו לשם שימושי חול: ובמתכנתו לא תעשו כמוהו. קדש הוא כשהוא לעצמו, ולפיכך קדש יהיה לכם, ייחשב בעיניכם לדבר קודש.
איש אשר ירקח כמוהו שמן סיכה של חולין, ואשר ייתן ממנו, או אשר יתן משמן משחת קודש או אף משמן שייעשה כמתכנתו על זר, על איש שאינו נועד לקדושה כהנית, יהיה דינו דין כרת, ונכרת מעמיו. הצירוף שמן משחת קדש חוזר בפיסקה זו שלוש פעמים, לשם הדגשה כרגיל.
פיסקה שבע עשרה: קטורת הסמים (ל', ל"ד–ל"ח) פיסקה זו מקבילה לקודמת בעניינה וגם בביטוייה, ומשום הקבלה זו, העושה את שתיהם כמעט לחטיבה אחת, לא באה כאן הנוסחה המלאה וידבר ה' אל משה לאמר, המציינת כל דיבור ודיבור בפני עצמו, אלא רק נוסחה מקוצרת, המציינת רק מעין הפסק בתוך דיבור אחד: ויאמר ה' אל משה.
ההוראות לפיטום הקטורת, שעל הקטרתה מדובר למעלה, פס' ז'־ח', מתחילות כדוגמת ההוראות שבפיסקה הקודמת (פס' כ"ג): קח לך סמים וגו'. כאן בא השם הכללי סמים, ולא בשמים, כי אלה האמורים כאן אינם כולם בשמים בעלי ריח טוב. כידוע, לפי דרש חז"ל אחד עשר סממנים היו בה בקטורת, וכך היה הנוהג בבית השני. לפי הפשט, וכנראה לפי הנוהג הקדום בישראל, הסמים הכלולים ראשונה ברשימה הם: א) נטף, הוא הצרי הנוטף מעצי הקטף (Styrax officinalis); ב) ושחלת, הנזכרת בשם זה בטכסטים פולחניים אוגריתיים, ובצורה שַׁחֻ'לַּתֻ בטכסטים אכדיים, אולי היא צמח, ואולי היא הצפורן בלשון חז"ל ὂνυξι ביוונית, unguis odoratus בלטינית), סגור הקונכיות של רכיכים ממינים שונים של הסוג Strombus: כשהוא נשרף נודף ממנו ריח חריף; ג) וחלבנה galbanum, מעין גומי הנוטף ממינים שונים של צמחים מן הסוג Perula, וריחו רע, אבל כשהוא מעורב עם בשמים בעלי ריח טוב ונשרף עמהם, הריח הכללי הוא נעים.52 חזרת המלה סמים פעם שניה נדרשה בדרכים שונות וגרמה לכמה השערות. לפי הפשט כוונת הכתוב זוהי כנראה, ששלושת הסמים האמורים מצד אחד, ולבונה זכה מצד שני, יהיו שני החלקים של הקטורת, במשקל שווה, בד בבד, כלומר שמשקלה של הלבונה יהיה שווה למשקלם הכללי של שלושת הסמים. הלבונה אינה בכלל הסמים, והיא בפני עצמה עיקר הקטורת, ונזכרת לבדה בסוף אחר הסמים כשם שבפס' כ"ד נזכר השמן בסוף אחר הבשמים. היא שרף הנוטף ממיני צמחים שונים מן הסוג Boswellia, ונקראת לבונה משום צבעה הלבן. הפועל יהיה בסוף הפסוק בא ביחיד זכר מפני שהנושא הוא השם בד, שפירושו חלק, והכוונה: חלק כחלק יהיה. כמות הסמים והלבונה אינה נקבעת כשם שנקבעה בפס' כ"ג כמות הבשמים ושמן המשחה, מכיון שיש הפרש בין שני העניינים: שמן המשחה האמור למעלה ייעשה רק פעם אחת ודיו, ואילו הקטורת, הדרושה לעבודת כל יום ויום, תיעשה כפעם בפעם לפי האפשרות ולפי הצורך.
פס' ל"ה דומה בחלקו הראשון לפס' כ"ה, בוריאציות אחדות בצורה: ועשית אתה קטורת, רקח מעשה רוקח. והרוקח הזה יהיה ממלח, כלומר מעורב (ת"א, רש"י), שכל חלקיו יהיו שחוקים יפה ומעורבים יפה זה בזה (אין לפרש במשמעות מלוח, כי במשמעות זו לא היה צורך לבניין הכבד), טהור, בלי שום פסולת (ספורנו), ולפיכך ראוי להיות קדש, דבר מקודש. זו תהיה הקטורת שתוקטר פעמיים בכל יום ויום על מזבח הזהב לפי פס' ז'־ח', ועוד תשמש הקטורת לעבודה מיוחדת פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, לפי ויק' ט"ז, י"ב־י"ג; וכך כתוב כאן על עניין זה:
ושחקת ממנה הדק (הדרש על מצוות דקה מן הדקה מתאים כנראה לפשט הכתוב), ונתתה ממנה, מן הקטורת השחוקה הדק, לפני העדות באהל מועד, מבית לפרוכת, אשר אועד לך שמה; קדש קדשים תהיה לכם קטורת מיוחדת זו המוקטרת בקודש הקדשים.
בהקבלה לפס' ל"ב־ל"ג, מזהירים כאן פס' ל"ז־ל"ח: והקטורת אשר תעשה בדרך כלל, לא רק הקטורת המיוחדת ליום הכיפורים, כמתכנתה לא תעשו לכם, להנאתכם. קדש תהיה לך לה'. תיחשב בעיניך כדבר מוקדש לה' לבדו.
איש אשר יעשה כמוה להריח בה להנאתו, דינו יהיה דין כרת, ונכרת מעמיו.