חלוקת הפרקים כאן אינה נכונה, והיא מיוסדת על הבנה מוטעית של המלה ועשה בהוראת ויעש, כאילו יתחיל כאן הסיפור על ביצוע עבודתם של בצלאל ואהליאב ועוזריהם. אבל סיפור זה לא יבוא אלא להלן. פירושה הנכון של המלה ועשה הוא וְיעשה, וכל הפסוק הוא המשך דברי משה וסיומם. לאחר שדיבר משה על בחירת בצלאל ואהליאב ועל התכונות שנתן בהם ה', הוא ממשיך: ועשה, כלומר ויעשה, בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה (השוה ל"א, ו') לדעת לעשות, כדי שידעו לעשות עבודתם, את (כאן בא המושא של הפועל ועשה) כל מלאכת עבודת הקדש, לכל אשר צוה ה' (הלמ"ד שבמלה לכל באה לשם הכללה; השווה למעלה, על כ"ג, ג'). וכאן מסתיימים דבריו של משה.

ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו (השוה ל"א, ו'), כל אשר נשאו לבו לקרבה, לגשת, אל המלאכה לעשות אתה: לא רק הבאת התרומה היא התנדבות, אלא גם העבודה של כל איש חכם לב היא התנדבות.

ומשה מסר לאומנים את כל החומר שהיו בני ישראל מביאים לשם תרומת המשכן: ויקחו מלפני משה את כל התרומה אשר הביאו בני ישראל (החזרה על המלה הביאו מעלה את זכר ההתנדבות שהודגשה למעלה במלה זו), למלאכת עבודת הקדש לעשות אתה, את מלאכת עבודת הקודש. והם, בני ישראל, הביאו (עוד פעם מלה זו) אליו, אל משה, עוד נדבה בבוקר בבוקר: גם לאחר שהתחילו האומנים לקבל את החומר הגלמי מלפני משה היו הנדבות ממשיכות להגיע בכל יום בהשכמה.

ויבאו כל החכמים, חכמי הלב, העושים את כל מלאכת הקדש (פעמיים המלה כל בהוראה סתמית כרגיל, כלומר: חכמים שונים בעלי מלאכות שונות), איש איש ממלאכתו, כל אחד ממקום המלאכה אשר המה עושים,

ויאמרו אל משה לאמר: מרבים העם להביא מדי העבודה, יותר ממה שמספיק לעבודה הדרושה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אתה. כל זה מסופר באריכות כדי להדגיש עוד יותר ויותר את מידת ההתנדבות, שלא פסקה עד שהכריז משה שלא יביאו עוד נדבות: אלמלא הכרזה זו, היו עוד מרבים להביא נדבות.

ויצו משה ויעבירו המעבירים, פועל סתמי, קול במחנה לאמר: איש ואשה (שוב רמז למה שנאמר למעלה, שגם האנשים וגם הנשים הרבו להתנדב) אַל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש, אַל יעסקו עוד במלאכת הכנת התרומה והבאתה. ורק אז, אחרי הכרזתו של משה, ויכלא העם מהביא, נעצר כאילו בעל כרחו.

והמלאכה, כמות החומר שהכינו והביאו כבר, היתה דים לאומנים לכל המלאכה, לכל עבודתם (שתי הוראות שונות של המלה מלאכה לשם משחק מלים) לעשות אתה, והותר: עוד הדגשה של ההתנדבות הרבה.

מתחילת הפרשה ועד כאן באה המלה תרומה שבע פעמים. וכן הפועל בוא, בקל או בהפעיל, בא, מלבד שבע החזרות על המלה הביאו בפיסקה הקודמת, עוד שבע פעמים אחרות.

פיסקה חמישית: המשכן והאהל (ל"ו, ח'–י"ט) מתחיל כאן התיאור המפורט של העבודות שנעשו למלאכת המשכן, והסדר שבו שונה מן הסדר שבפרשת הציווי: ההבדל הראשון והעיקרי הוא זה שהמשכן קודם באן לכליו. אין כוונת הכתוב לציין שנעשה בתחילה המשכן ואחריו נעשו הכלים, כי מן הסתם עשו האומנים השונים את המלאכות השונות בבת אחת: בו בזמן שארגו האורגים את היריעות היו חרשי העץ עושים את כלי העץ וחרשי המתכות עושים כלי המתכות. וכן אין להניח שרצה הכתוב להגיד, שנעשה המשכן תחילה כדי להכין מקום לכלי הקודש, שהרי המשכן לא הוקם אלא בסוף (פרק מ'), כשהיתה כל המלאכה גמורה לכל פרטיה. סיבת הסידור השונה אינה אלא סיבה ספרותית; והיא הנטיה לסדר הכיאסטי, החביב על סופרי המקרא: כלים – משכן; משכן – כלים.

בפיסקה זו, מכיון שהיא הראשונה לתיאור העבודה, נוסחת הפתיחה מנוסחת בצורה ארוכה יותר ומפורטת יותר: ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה וגו'; ואילו בפיסקות הבאות תהיה הנוסחה פשוטה: ויעש או ויעשו, ופעם אחת (ל"ז, א') ויעש בצלאל.

תיאור עשייתן של יריעות המשכן והאהל מקביל כמעט מלה במלה אל הציווי (כ"ו, א–י"ד), ועי' בפרטי פירושי שם. על השינויים שבצורה, כגון אחת אל אחת במקום אשה אל אחותה, או במחברת במקום בחוברת, וכאלה, אין צורך להרבות בדברים. חסרים כאן הפרטים שאינם שייכים לעשייתן של היריעות, אלא לאופן סידורן על הקרשים בזמן הקמת המשכן (כ"ו, ט': וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל; שם פס' י"ב: וסרח העודף ביריעות האהל וגו'; שם פס' י"ג: והאמה מזה והאמה מזה בעודף וגו'): הכל בהתאם לעניין, הואיל וכאן מדובר רק על עשייתן של היריעות כשהן לעצמן.

פיסקה שישית: הקרשים (ל"ו, כ'–ל"ד) פיסקה זו מקבילת אל הציווי שבכ"ו, ט"ו ואילך, כמעט מלה במלה; ועי' שם פירושי. יש כאן רק שינויים מועטים בצורה, כגון עשרים קרשים במקום עשרים קרש או בריחי עצי שטים במקום בריחים עצי שטים, אחת אל אחת כבפיסקה הקודמת, וכאלה. הפסוק האחרון שם (כ"ו, ל') אינו חוזר כאן מפני שהוא שייך להקמת המשכן, ולא לעשיית הקרשים.

פיסקה שביעית: הפרוכת והמסך (ל"ו, ל"ה–ל"ח) פיסקה זו מביאה חזרה על כ"ו, ל"ד ואילך: ועי' שם פירושי. גם כאן באים רק הפרטים השייכים לעשייה, ולא אלה השייכים להקמת המשכן ולסידורו הפנימי (כ"ו, ל"ג–ל"ה), שמקומם הראוי להם יהיה בפרק מ' (פס' כ'–כ"ד). וגם כאן נמצאים שינויים אחדים בצורה, ובמיוחד במה שהיה מן הראוי לשנותו כדי להצטמצם בתיאור העשייה בלבד (כ"ו, ל"ב: ונתתה אתה על עמודי שטים, וכאן פס' ל"ו: ויעש לה ארבעה עמודי שטים).