פיסקה שתים עשרה: מזבח העולה חזרה על כ"ז, א'–ח', ועי' פירושי שם. גם כאן אין אלא שינויים מועטים בצורה: כך, למשל, ארכו ו-רחבו בפס' א', במקום ארך ו-רחב הבאים שם בפס' א' בלי כינוי; תוספת הביטוי הכללי כל כלי המזבח לפני רשימת הכלים בפס' ג'; חסרון הכינוי הסופי בשמות הכלים (השווה את חשינויים שצויינו למעלה בעניין כלי השולחן), ובאלה. המלה לדשנוֹ הנמצאת שם בפס' ג' לא הובאה כאן משום שהיא שייכת לשירות המקדש ולא לעשיית כליו. וכן לא הובא החלק השני של הפסוק האחרון הכתוב שם, משום שאינו שייך אלא למחזהו של משה. פרטים אַחדים מקוצרים כאן.

פיסקה שלוש עשרה: הכיור וכנו (ל"ח, ח') סידור פיסקה זו במקום זה מתבאר כביאור סידורה של הפיסקה האחת עשרה, על מזבח הקטורת (עי' למעלה על כך).

הציווי על עשיית הכיור והכן שלו, ועל דרך שימושו, בא למעלה, ל', י"ז–כ"א; ועי' פירושי שם. כאן הובא רק עניין העשייה, ואילו מה ששייך לשימוש, אפילו המלה לרחצה, לא הובא.

חידוש יש כאן והוא ציון החומר שבו נעשו הכיור והכן: במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. פרט זה סתום, והוצעו עליו כמה דרשות מפי בעלי הדרש וכמה השערות מפי חוקרי זמננו. לפי פשוטו של מקרא נראה שהכוונה היא לציין שהכיור וכנו לא נעשו בחומר של תרומת ה', הנועדה לשירות בקודש, הואיל והם לא היו משמשים לשירות זה, אלא רק להכשרת הכהנים לשירות (עי' למעלה, ל', י"ז). ומה שכתוב כאן במפורש מתאים למה שמשמיע הכתוב מכלל להלן (פס' כ"ט–ל"א), כשהוא מונה את כל החפצים שנעשו בנחושת התנופה, ואין בתוכם לא הכיור ולא כנו. המראות שהביאו הנשים הם דבר מיוחד במינו, שלא נכלל בתוך תרומת הקודש. אולי היתה המסורת השירית הקדומה מספרת שהנשים בנדבת לבן באו בהמוניהן להגיש לפני משה את הדברים החביבים עליהן ביותר כגון המראות, והיו עומדות לשם כך בתור ארוך, צובאות ממש, פתח אהל מועד, לפני אהלו של משה, שבאותם הימים היה משמש כאהל מועד והיה מכונה בשם זה (עי' למעלה, על ל"ג, ז'–י"א). התורה אמנם לא הכניסה פרט זה לתוך סיפורה, ורק רמזה לו בדרך אגב, אבל מכיון שהיה העניין ידוע לקהל מתוך המסורת הפיוטית, הרמז היה מובן בלי קושי.

ניסוח הכתוב בשמ"א ב', כ"ב (אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד) תלוי בפסוקנו או במקור הקדום שגם פסוקנו תלוי בו.

פיסקה ארבע עשרה: חצר המשכן (ל"ח, ט'–כ') חזרה על כ"ז, ט'-י"ט; ועי' פירושי שם. בפיסקה זו רבים השינויים בקשר המלים, בסידורן, ובסידור העניינים, יותר מאשר בפיסקות הקודמות. אבל סוף סוף אף הם שייכים לסוג שינויי הצורה. למשל, בפס' ט' של פרק כ"ז: קלעים לחצר, וכאן בפס' ט': קלעי החצר; בסוף אותו פסוק שם: מאה באמה ארך לפאה האחת, וכאן רק מאה באמה; בפס' י' שם: ועמודיו [של החצר], וכאן: עמודיהם [של הקלעים]; וכאלה עוד. פס' ט"ז כאן מביא מה שמרומז שם באמצע פס' י"ח. בפס' י"ז ובפס' י"ט כאן נוסף וצפוי ראשיהם (השווה פס' כ"ח: וצפה ראשיהם), ואולי ציפוי הראש אינו אלא העליון שבחשוקים, ולפיכך כלול הוא במלה חשוקיהם שבפרק כ"ז. מידת הקומה, המרומזת שם בקיצור נמרץ בפס' י"ח (וקומה חמש אמות) מצויינת כאן בפס' י"ח ביתר פרטות: וקומה של המסך ברחב כלומר הנמדדת ברוחב האריג כשהוא תלוי ועומד מאונך, חמש אמות, וקומה זו היא לעמת קומתם של קלעי החצר, כלומר שקומתם שווה לקומת המסך, חמש אמות.

פיסקה חמש עשרה: פקודי המשכן (ל"ח, כ"א–ל"ט, א') סדר פקודי

לאחר שדובר על הבאתה של תרומת המשכן ועל עשייתם של המשכן ושל כל כליו באה כאן סקירה כללית על סכום החומרים שהוקדשו לעבודה זו.

אלה הנאמרים להלן הם פקודי המשכן, כלומר פרטי מפקד החומרים שניתנו ושימשו למלאכת המשכן, הוא משכן העדות, הכולל בתוכו את ארון העדות, אשר פֻּקד, אשר נעשה המפקד שלו (של המשכן) על פי משה, לפי מצוותו של משה; והיה מפקד זה עבודת הלוים, ביד איתמר בן אהרן הכהן, כלומר שעשוהו הלויים בהדרכתו והשגחתו של איתמר. כוונת הכתוב בפסוק זה היא לציין שמשה הפקיד במיוחד את הלויים לנהל את החשבונות של מלאכת המשכן, לרשום את התרומות שהובאו ואת שימושן במשך העבודה, מעין חשבון ההכנסות וההוצאות של כל המפעל, ומינה את איתמר בן אהרן כפקיד ראשי על הנהלת חשבונות אלו.

ומכיון שנזכר הממונה הראשי על החשבונות, נזכרו גם הממונים הראשיים על המלאכה, שהיו אחראים כלפי איתמר וכלפי משה: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה,

ואתו עשה ועבד והשגיח על הפועלים אהליאב בן אחיסמך למטה דן, חרש וחושב בדרך כלל בכל מיני מלאכות, ובפרט רוקם בתכלת ובארגמן וגו'.

אחר פתיחה זו, באים הפרטים; בראש ובראשונה כמות הזהב.

כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש (מלים אלו באות ביחס התלוי, ואחריהן באה הסיפא, הפותחת בוי"ו). ויהי הזהב הזה ששימש לעבודה, הוא זהב התנופה אשר הניפו בני ישראל (ל"ה, כ"ב) תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל, כלומר, הואיל והכיכר היה כולל שלושת אלפים שקל, 87.730 שקל. מספר זה מורכב לפי הדרך הרגילה שכבר עמדנו עליה למעלה (ו', ט"ז-כ"ה ובפירושי לס' בראשית, חלק א', עמ' 169–179), כלומר שהעיקר הוא מספר יסודי לפי שיטת השישים, ועליו תוספות שהן כפולות של שבע, ולפעמים עוד חצאי מספרים עגולים לפי שיטת השבע או השיטה העשרונית או שיטת השישים. וכן כאן: מספר אלפי השקלים הוא לפי שיטת השישים, שש פעמים תריסר, ועוד תריסר, ועוד חצי שש (6X12+12+6/2=87), ועליו תוספת של 700, מאה פעמים שבע, ועוד 30 שקל, חצי היחידה של שישים שקל לפי שיטת השישים. המספר 730 אחר האלפים נמצא גם במפקד בני ישראל שבפרשת פינחס (במד' כ"ו, נ"א). כל השקלים האלה הם בשקל הקדש, הוא השקל הכבד, ועי' עליו למעלה, ל', י"ג.

אחר הזהב, הכסף. הסכום הרשום כאן הוא הסכום של כסף פקודי העדה, כלומר חצאי השקלים שניתנו בשעת המפקד של בני ישראל, לפי מה שכתוב למעלה בתחילת סדר כי תשא (ל', י"א–ט"ז). ועוד נאמר בפס' כ"ז-כ"ח כיצד שימש כסף זה בעשיית המשכן. וכאן מתעוררות שתי קושיות חמורות:

א) תאריך המפקד של בני ישראל היה לפי במד' א', א', י"ח, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ואילו המשכן הוקם, לפי שמות מ', ב', י"ז, באחד לחודש הראשון של אותה שנה, כלומר חודש ימים לפני המפקד; ואם כן הוא, איך אפשר הדבר, שבמלאכת המשכן, שנגמרה כבר לפני החודש הראשון, השתמשו בכסף של המפקד שנערך בחודש השני?

ב) עוד קשה, שבפס' כ"ו נזכר כדבר ידוע כבר בשעת עשיית המשכן מספר הפקודים, 603.550, ואילו לפי במד' א', מ"ו, יצא מספר זה מן המפקד שבחודש השני.

הפירושים ההרמוניסטיים שהוצעו כדי לתרץ קושיות אלו (שני מפקדים זה אחר זה, או עשיית אדנים חדשים פעם שניה אחר המפקד הנזכר בס' במדבר) אינם מתקבלים על הדעת. וחלוקת הכתובים בין שכבות שונות של P אינה פותרת את הבעיה, שהרי עדיין יש לשאול כיצד הבין הדבר העורך הסופי. אי אפשר למצוא את הפתרון אלא בדרך אחרת.

כנראה, מסורת היתה בישראל שמספר יוצאי מצרים, הניתן בסדר בא (י"ב, ל"ז) רק בקירוב, כשש מאות אלף, היה ביתר דיוק 603.550. גם מספר זה מורכב לפי הדרך האמורה למעלה: הוא כולל ראשית כל מספר יסודי לפי שיטת השישים (600.000), ועליו נוספות עוד שתי תוספות, מחצית 7000 ומחצית 100 (600.000+7000/2+100/2=603.550), ועל מסורת זו, הרווחת בישראל, מבוסס פס' כ"ו, המביא מספר זה כדבר ידוע מראש. ואשר לבעית התאריכים, אפשר לפתור אותה מתוך מה שמלמדות אותנו התעודות שנתגלו במארי (מאה י"ח לפני סה"נ) על דבר המפקד שנערך שם.63 תעודות אלו מוכיחות, שעריכת מפקד לא היתה דבר קל הנעשה ביום אחד, אלא שהיתה דורשת זמן לא קצר (ועי' שמ"ב כ"ד, ח'). הפקידים היו עורכים רשימות על לוחות טין, ולבסוף היו פקידים מיוחדים ממיינים את הלוחות ובודקים אותם, ועושים מתוכם חשבונות, ומעלים מתוכם את תוצאות המפקד. בישראל, עד כמה שאפשר לשער, לא היו משתמשים בלוחות טין כמנהג בני מיסופוטמיה, אלא בחרסים (ואולי חרס העופל ורשימת השמות שבחרס מס' 1 מחרסי לכיש הם מסמכים ממין זה), אבל השיטה היתה בוודאי אותה השיטה. ולפי זה אפשר להניח שכך היא כוונת הכתוב: בשנה הראשונה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בו בזמן שהיו האומנים עסוקים במלאכת המשכן, התנהלו הפעולות הראשונות של המפקד: עמדו בני ישראל אחד לאחד לפני הפקידים הממונים על כך, ואלה רשמו את שמותיהם על חרסים וקיבלו מכל אחד מהם כסף במשקל מחצית השקל. וכסף זה שימש למלאכת המשכן, לעשיית האדנים. לאחר שנגמרו כל הפעולות לרשימת בני ישראל, ולאחר שעבר חודש ניסן, החודש המוקדש לחג הקמת המשכן ולחג הפסח, התחילו, ביום הראשון לחודש השני של השנה השניה, הפעולות למיון החרסים ולבדיקתם ולחישוב החשבונות על ידי האנשים הממונים על פעולות אלו, נשיאי העדה הנזכרים בבמד' א', ד' ואילך. ופעולות אלו נעשו, כפי מה שכתוב במפורש שם (פסי ב' ועוד) במספר שמות, כלומר על ידי שמנו וספרו את השמות הרשומים על החרסים. ואף על פי שעברו חדשים אחדים מהתחלת המפקד, וכבר מתו אנשים אחדים מאלה שנרשמו, וצעירים אחדים הגיעו בינתיים לגיל עשרים ונעשו ראויים להימנות בין הפקודים, על כל פנים המספר הכללי שעלה מתוך חשבונות המפקד היה שווה בדיוק למספר חצאי השקל שניתנו בשנה הראשונה, משום שהחשבונות נעשו מתוך החרסים שנכתבו בה בשעה שניתנו חצאי השקלים.

בדרך זו אפשר להבין את פרטי הכתובים שלפנינו. וכסף פקודי העדה מאת ככר, כלומר שלוש מאות אלפים שקל, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל בשקל הקדש. וכך הצטבר משקל זה של כסף:

בקע, חצי שקל, לגלגלת, כלומר מחצית השקל בשקל הקדש, היה המשקל השייך לכל העובר על הפקודים, לכל איש ואיש שהיה עובר לפני האנשים העוסקים במפקד כדי להירשם במניין הפקודים, מבן עשרים שנה ומעלה (כבר ראינו שגם במארי היו נרשמים במפקד רק האנשים שהגיעו לגיל צבאי), לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, כלומר למספר הידוע של 603.550 בני ישראל

מכיון שכל אחד מהם נתן מחצית השקל, המשקל הכללי של הכסף היה 603.550/2 שקלים, כלומר 301.775 שקלים, כמובן בשקל הקודש. וממשקל זה 300.000 שקלים מהווים מאה כיכר ונשארים עוד 1.775 שקלים. ויהי, שימשו, מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש, את תשעים ושישה אדני הקרשים, ואת ארבעת אדני הפרוכת, מאת אדנים למאת הככר, ככר לאדן (עי' למעלה כ"ו, ל').

ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים השקלים הנותרים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם בחשוק העליון (פס' י"ז וי"ט) וחשק אתם חישוקים אחרים מסביב. וכאן אפשר להקשות עוד קושיה: בפסוק זה נזכרים כל חפצי הכסף שבמשכן,ונאמר שכולם נעשו בכסף פקודי העדה; ואם כך הדבר, לשם מה שימשה תרומת הכסף הנזכרת למעלה, בסיפור הבאת התרומות (ל"ה, כ"ד)? ואולם, קושיה זו מתורצת בקלות מאליה כשאנו שמים לב לכך, שגם שם, בסיפור הבאת התרומות, הכוונה לכסף הפקודים; נאמר שם: כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה', ובפיסקה על כסף הפקודים (ל', י"א–ט"ז) נקרא כסף זה דווקא בשם תרומה לה' או תרומת ה'. דווקא כדי לציין את השימוש בכסף הפקודים נאמר כאן במפורש מה נעשה בכסף, אף על פי שבפס' כ"ד לא נאמר מה נעשה בזהב. ומכיון שפירוט זה ניתן כאן בעניין הכסף, ממשיך הכתוב לפי שיטה זו גם להלן.

ונחשת התנופה (על מלה זו עי' ל"ה, כ"ב) שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל. מספר זה מיוסד בחלקו הגדול (שבעים, עשר פעמים שבע) על שיטת השבע, והתוספת, 2.400 שקל, מיוסדת על שיטת השישים (600X4). המשקל הכללי של שקלי הנחושת הוא 212.400, ואם נחבר אותו אל 87.730 שקלי הזהב ואל 301.775 שקלי הכסף יהיה המשקל הכללי 601.905 שקלים. ואף מספר זה מורכב לפי הדרך האמורה: מספר גדול לפי שיטת השישים (600.000), ועליו תוספת של עשרים פעם שישים, ועוד תוספת של שבע כפול מאה, ועוד תוספת של מחצית עשר (600.000+1200+700+10/2=601.905).

ויעש בה, בנחושת, את אדני פתח אהל מועד ואת מזבח הנחשת וגו',

ואת אדני החצר סביב וגו', כל חפצי הנחושת שבמשכן.