פרשה רביעית: הנסיון הראשון וכשלונו (ה', א' – ו', א') פיסקה ראשונה: משה ואהרן לפני פרעה (ה', א'–ה') ההתחלת הפרשה, ואחר באו משה ואהרן, מנוסחת בצורה שהיתה מסורתית בספרות הכנענית להתחלת פרשיות חדשות. כך מתחילות כמה פרשיות בשירי אוגרית: אחר בא פלוני, או: אחר באו פלוני ופלוני. אין הכתוב מספר כאן, כדוגמת המסופר כמה פעמים להלן, שנצטוו משה ואהרן מפי הגבורה על ביאתם אל פרעה. אמנם נמסר למשה תפקיד בדרך כלל, אבל לא ניתנו לו עדיין הוראות מיוחדות על הזמן שבו יתחיל בפעולה וייראה לפני פרעה. ואשר לאהרן, הוא נצטווה עד עכשיו רק לדבר לפני בני ישראל, ולא לדבר לפני פרעה. אולי כוונת הכתוב להשמיע, שבאו משה ואהרן אל פרעה מתוך יזמתם הם, ובזה התנהגו בפזיזות. ומכיון שלא חיכו להוראה מיוחדת ולשעה מתאימה, נסיונם לא הצליח, ולא גרם אלא להחמרת המצב. תיאור זה של כשלון בשלב הראשון ‏של הפעולה מרבה את המתיחות הדרמטית של הסיפור, ומבליט הבלטה יתרה את ההצלחה שעליה יסופר בפרשיות הבאות. אף ניסוח דבריהם של משה ואהרן אינו מתאים להוראות שניתנו למשה (ג', י"ח). גם בזה הם הראו סימני פזיזות: דיברו לפי הנוסח שהיה רגיל, גם בישראל וגם בעמים, בפי מי שמוסר דברי מי ששלחו ומתחיל: כה אמר פלוני; ולא חששו לרושם שהיו דבריהם עלולים לעורר בלב פרעה. הם התיצבו לפני פרעה מתוך רגש של גאווה, כמשולחי ה' ומיצגיו. והצהירו שדבריהם הם דברי ה', מבלי לשים לב לכך, שפרעה לא היה מכיר את שם ה'; ומלבד זה השתמשו בשם הכבוד של עמם, ישראל, מבלי לשים לב לכך. שבפי פרעה נהוג היה שם צנוע יותר, שם עברים. ואחר ההקדמה כה אמר ה' אלהי ישראל דברו מיד בלשון ציווי. בלי שום הכנה או הסברה: שלח את עמי ויחגו לי במדבר.

תגובתו של פרעה היא תגובה ראוייה למלך גאה ותקיף, שכפי המסורת המצרית היה חושב את עצמו לאלוה, והיה נחשב לאלוה בעיני נתיניו. בגאווה ובגודל לבב הוא טוען: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל? מי הוא האל הזה אשר אמרתם, ושאני לא שמעתי את שמו עד היום? וכיצד יעלה על דעתכם שאני אשלח את ישראל מפני שאל זה דורש ממני דרישה זו? דברים ברורים אני משיב לכם, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ראשית כל, לא ידעתי את ה'; וגם, כלומר: ושנית, את ישראל לא אשלח.

אחר שהושמעו להם מלים קשות אלו, נקטו משה ואהרן בנוסחה יותר צנועה, דומה לזו שכבר נצטווה משה עליה (ג', י"ח). לא דיברו עוד כמשולחי ה', אלא כמיצגי אחיהם; לא הזכירו שוב בפתיחת דיבורם את שם ה' שלא היה ידוע לפרעה, ולא את שם ישראל שלא היה נעים באזני פרעה; ויאמרו אלהי העברים נקרא עלינו וגו'. הביטוי אלהי העברים היה מובן לפרעה בקלות, ועכשיו לא היה אפשר לו להשיב על שם זה: לא ידעתי. כוונתם של משה ואהרן היתה כאילו להגיד לו: אם אינך יודע את שמו, אין בכך כלום, מה שחשוב הוא זה, שהוא אלהי העברים. ועוד, עכשיו אינם מדברים בלשון ציווי, אלא משתמשים הם בלשון בקשה נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו, ומביאים נימוקים לבקשתם: ה' אלהינו נגלה אלינו (המלה נקרא נכתבה אמנם באל"ף, אבל פירושה כפירושה של המלה נקרה שלמעלה. ג', י"ח, וההבדל אינו אלא הבדל בכתיב, לפי השיטה של חילופי הצורות בין נחי ל"א ובין נחי ל"ה), ואנו חוששים פן, אם לא נכבדהו כראוי, יפגענו בדבר או בחרב.

אולם, חמתו של פרעה לא שככה, והוא השמיע להם דברים עוד יותר קשים מן הראשונים, דברים שלא היו כוללים אף רמז קל של תשובה על העניין, אלא רק גערה גאוותנית. ויאמר אלהם מלך מצרים, במלים המדגישות את כבוד מלכותו: למה, משה ואהרן, תפריעו את העם ממעשיו? המלה למה באה כאן כלשון גערה ונזיפה: הוא גוער בהם על כך, שבדבריהם הם מפריעים את עבדיו מן העבודה המוטלת עליהם. ועוד הוא מוסיף, כזד יהיר, שאף הם עצמם חייבים בעבודה, ועליהם לא להיבטל ממנה; מה אתם חושבים, שאפשר לכם, מפני שאתם משה ואהרן, הבן המאומץ של בתי ואחיו, לשבות מן העבודה? גם אתם שייכים לעם המשועבד: לכו לסבלותיכם.

ושוב חוזר פעם שניה בפס' ה' ויאמר פרעה. הפועל ויאמר החוזר פעם שניה יש להבינו לפי השיטה שהצעתי (למעלה, על ג', י"ד), לא כהבאת דיבור חדש. אלא כהסבר כוונתן הפנימית של המלים שנאמרו במפורש בדיבור המובא ב־ויאמר הקודם. והראיה לכך, שאחר ויאמר אין כתוב כאן אליהם כמו שכתוב בפס' ד'. הכוונה הפנימית בסתר לבו של פרעה, כוונה שלא רצה להביעה במלים מפורשות מפני הכבוד, כך היתה: הן רבים עתה עם הארץ, כלומר: עכשיו אני רואה לשמחתי שיש לי מספר רב של עבדים העוסקים בשירותי והמביאים לי תועלת רבה, והשבתם אתם מסבלותם, ואתם בדברי ההבל שלכם, תשביתו אותם מעבודתם ותגרמו לי נזק רב.

פיסקה שניה: גזירה על גזירה (ה', ו'–ט') אחר שיחתו עם משה ואהרן, נוקט פרעה באמצעים ראויים לפי דעתו למנוע את בני ישראל המשועבדים מלהטות אוזן לתעמולה של שני האחים, ואולי אף להביאם לידי התנגדות לתעמולה זו, שלא היתה גורמת להם אלא צרות נוספות.

לא תאספון (כך כתיב, והכוונה: תוסיפון) לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום. המצרים היו רגילים ללבון לבנים מטיט היאור, הוא בעיקרו תערובת של טין וחול ביחסים שונים במקומות שונים, וכשהיתה מידת הטין גדולה מדי או פחותה מדי, היו מערבים בטיט גם תבן מקוצץ, כדי שהתערובת תתלכד יפה.8 עד אותו היום (תמול שלשום) היה העם מקבל מן המוכן את התבן לעבודתו; מעכשיו הם ילכו וקוששו להם תבן.

ובכל זאת, המספר היומי של לבנים שהיה מוטל עליהם לשעבר לא יופחת: ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו. כללו של דבר: תוספת עבודה. והנימוק לגזירתו הוא הנימוק האכזרי והשטחי הרגיל בפי משעבדי בני אדם, והידוע יפה לישראל וליתר העמים המשועבדים במשך הדורות: כי נרפים הם; על כן, מפני שהם גרפים ואינם רוצים לעבוד, הם צועקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו. משום כך אני גוזר:

תכבד העבודה עוד יותר על האנשים, ויעשו בה, ויהיו עסוקים בה בהתמדה, ואל ישעו בדברי שקר, ומתוך כובד העבודה והתמדתם בה לא יהיה להם פנאי ורצון להאזין לדברי הבאי שמשה ואהרן משמיעים להם. בביטוי דברי שקר הוא מציין בגאוותו מה שהפרשה הקודמת מכנה בשם הדברים אשר דבר ה': ניגוד דומה לזה שאפשר למצוא בין טענתו של פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, ובין התנהגותם של בני ישראל. אשר שמעו והאמינו למה שנאמר להם בשם ה'. בפס' ט' ניכר בבירור משחק מלים: יעשו – ישעו. ואין להעדיף את גירסתם של התרגומים העתיקים ושל תורת השומרונים, המשווים לפי שיטתם את שני חלקי הפסוק והגורסים בשניהם ישעו. במלה יעשו שבסוף פיסקה זו ניכרת גם הקבלה למלה מעשיו שבסוף הפיסקה הקודמת.

פיסקה שלישית: הסבל הנוסף על העם (ה', י'–י"ד) אחר שגזר פרעה את גזירתו, מיד ויצאו נוגשי העם ושוטריו מהיכל המלוכה, להודיע את הגזירה לבני ישראל. ויאמרו אל העם לאמר: כה אמר פרעה וגו'. הנוסחה הרגילה, שבה פותחים המשולחים את הבאת דברי שולחם, חוזרת כאן בהקבלה למה שכתוב בפס' א': כה אמר ה' אלהי ישראל; פקודתו של פרעה, הנחשב במצרים לאלוה, מוכרזת מתוך גאווה בלשון דומה ללשון שבה הכריזו משה ואהרן את דברי ה'.

ופקודתו היא: אינני נותן לכם תבן, ולפיכך9 אתם בעצמכם, לכו קחו לכם תבן. דרישתכם היתה (פס' ג'): נלכה נא; לכו אפוא. כמו שביקשתם, אבל הליכתכם לא תהיה ההליכה אשר אתם רוצים בה; לכו לא לעבוד את אלהיכם ולזבוח לו זבחים, אלא לעבוד את עבודת מלך מצרים. וקחו לכם תבן מאשר תמצאו, כלומר שהדאגה תהיה עליכם; הממשלה אינה דואגת לכך. ותשתדלו היטב בהשגת התבן, כי אין נגרע מעבודתכם דבר: אל תחשבו שתוכלו לעבוד עבודה זו במקום הקודמת או במקום חלק מסויים של הקודמת; כל התפקיד הקודם נשאר בתקפו והתפקיד החדש נוסף עליו.

העבדים האומללים מוכרחים לסבול את הסבל החדש; ויפץ העם בכל ארץ מצרים, אנה ואנה, בנסיון נואש לקושש לכל הפחות קש שיוכל לשמש להם לתבן, במקום התבן הנעדר. חוזרים, בשעה מאוחרת, וחבילה צנועה של קש בידיהם,

והנוגשים המצרים אצים, לוחצים עליהם, לאמר: מהרו, מהרו, כלו מעשיכם דבר יום ביומו, גם היום במידה המוטלת עליכם כמו בכל יום, כאשר היתה המידה בהיות התבן ניתן לכם (כך מוסיפים, לשם פירוש, התרגומים העתיקים ותורתם של השומרונים).

אבל מילוי דרישתם של הנוגשים לא היה בגדר האפשרות. ולפיכך, מאחר שלא נגמרה העבודה לא ביום הראשון ולא ביום השני, נענשו האומללים, ויֻכּו שוטרי בני ישראל, הפועלים המומחים אשר שמו עלהם נגשי10 פרעה לנהל את העבודה ולהיות אחראים עליה, לאמר בגערה אכזרית: מדוע לא כליתם חקכם ללבן כתמול שלשום, גם תמול גם היום? הצירוף תמול שלשום נהוג בעברית בהוראה כללית מושאלת. מעין "לשעבר", ולא כפשוטו וכמשמעו, ולפיכך אין כאן סתירה בינו ובין מה שנאמר מיד אחריו שביום תמול לא נגמרה המלאכה. גם בפיסקה זו בא, סמוך לסופה. שם משורש עשה, מעשיכם (פס' י"ג), בהקבלה למלים נגזרות משורש זה שכבר באו בסוף פיסקה א' ובסוף פיסקה ב'.

פיסקה רביעית: תלונת השוטרים (ה', ט"ו–י"ט) פיסקה זו פותחת במלה ויבאו בניגוד לקודמת, הפותחת במלה ויצאו: ויבאו שוטרי בני ישראל לפני פרעה, להתלונן על המצב, ויצעקו אל פרעה על החמס הנעשה להם. דבריהם מנוסחים אמנם בצורה מנומסת, אבל כוללים תלונה מרה. פותחים הם במלה למה, שבה פתח פרעה כשגער במשה ובאהרן (פס' ד'), אבל המלים הבאות אחריה מביעות רק האשמה מנומסת: למה תעשה כה לעבדיך? אנחנו עבדיך, נאמנים לך ומסורים לשירותך (המלה עבדיך חוזרת שלוש פעמים בדבריהם, כאילו הם מתכוונים להדגישה), ומדוע אתה מתנהג כך כלפי עבדיך הנאמנים?

תבן אין נתן לעבדיך, ובכל זאת: לבנים, אומרים לנו הנוגשים, עשו (סדר המלים מתבאר לנו כשאנו שמים לב לכך, שהכוונה היא להגיד: אשר לתבן, אינו ניתן לעבדיך, ואשר ללבנים, אומרים לנו הנוגשים: עשו אותן כמתכונתן). ‏והנה התוצאה היא זו, כי עבדיך מֻכִּים, אף על פי שלא חטאו, וחטאת עמך. שתי מלים אלו אינם ברורות כל צרכן; אבל כנראה בא הכתוב להגיד שהשוטרים התכוונו לאמור: ואתה החוטא, או וחטאת אתה (בוי"ו לא מהפכת, מעין והאמין בה', ברא' ט"ו, ו', או והחריש יעקב, שם ל"ד, ה'), אלא שמפני כבוד המלך שינו ואמרו שעמו הוא החוטא. והצורה חטאת, צורת נקבה אף על פי שהשם עם נחשב כמעט תמיד כשם זכר (חוץ משופ' י"ח, ז' ומירמ' ח', ה', מפני השפעת השמות הנקביים הסמוכים), ומסתיימת בסיומת ־ות הבאה רק לעתים רחוקות בנסתרת של נחי ל"א במקום הסיומת הרגילה –אה, רומזת אולי לכך, שכוונתם היתה לאמור וחטאת אתה, אלא שמפני הכבוד הפסיקו את המלה הראשונה באמצעה, והמשיכו: עמך.

פרעה חזר על הסיסמה שלו, והדגיש אותה עוד יותר, על ידי הכפלת המלים נרפים, ויאמר: נרפים אתם, נרפים, על כן אתם אומרים נלכה ונזבחה לה'. אחר הקדמה זו הוא מסיק את המסקנה:

ועתה. הואיל וכך, מחובתי לרפאות אתכם ממחלת הרפיון: אתם אומרים נלכה. וכך יהיה: לכו, אבל לא לזבוח לה', אלא לעבוד את העבודה שאני מטיל עליכם: לכו עבדו. ותנאי העבודה יהיו אלה שאמרתי, בלי שום שינוי: ותבן לא ינתן לכם ותכן לבנים תתנו. החזרה על הפועל נתן מבליטה את הניגוד: אני לא אתן את שלי, אבל אתם תתנו את שלכם.

כך היו דברי פרעה. ויראו שוטרי בני ישראל אתם, את עצמם, ברע, במצב רע ומעציב, הואיל והבינו בבירור מה פירוש תשובתו של פרעה: היא באה לאמר, במלים פשוטות: לא תגרעו מלבנכם דבר יום ביומו. במלה רע יש אולי, כפי שכבר הוצע, מעין רמז לשמו של רע, האל הראשי בפנתיאון המצרי,11 כאילו להגיד שני דברים בבת אחת: ראו את עצמכם במצב רע, מכיון שניתנו ביד עובדי האל רע. ואולי הכוונה לפרעה עצמו, שהיה נחשב להתגשמות האל רע בצורת בן אדם.

פיסקה חמישית: הפגישה עם משה ואהרן (ה', כ'–כ"א) המתיחות המורגשת כבר בפיסקות הקודמות הולכת ומחמירה. מקרה קרה, ויפגעו השוטרים את משה ואת אהרן נצבים לקראתם (ככנראה היו משה ואהרן מתכוננים להיראות שוב לפני המלך), בצאתם מאת פרעה אחר הראיון המעציב המתואר למעלה. העצבון המר שבלבם עורר בהם, כמו שכבר קיווה פרעה, רגשי התמרמרות נגד שני האחים שגרמו למה שגרמו. והתרגשותם לא הרשתה להם להתאפק מלפגוע אותם, כלומר לפנות אליהם בזעם ולדבר אתם קשות (לא לחנם כתוב ויפגעו, ולא ויפגשו, שהיה יכול להתבאר אפילו כפגישה ידידותית כמו בד', כ"ז). מה באים אנשים אלו לעשות בסביבת המלך? לרעתנו הם באים, ולא לטובתנו.

ויאמרו אלהם: ירא ה' עליכם וישפט: אתם אמרתם לנו שה' ראה את עניינו, והלואי ויראה באמת מה שנעשה לנו באשמתכם, וידון עליכם כראוי לכם, מפני אשר הבאשתם את ריחנו, כלומר עשיתם אותנו נמאסים ונבזים, כעבדים נרפים וחסרי נאמנות, בעיני פרעה ובעיני עבדיו (כאן בהוראת משרתיו ויועציו). עד לתת חרב בידם להרגנו. הביטוי הבאיש את ריחו של פלוני קיבל כבר בתקופה קדומה הוראה מושאלת ולא היו עוד מרגישים את הוראתו המקורית, עד שאפשר היה לקשור אותו במלה בעיני, אף על פי שאין הריח פוגע בעיניים. יש בדברי השוטרים ממה שמזכיר את דבריהם של משה ואהרן לפני פרעה (פס' ג'). אתם, משה ואהרן, ביקשתם מאת פרעה שישלח אותנו פן יפגענו ה' בדבר או בחרב, אבל למעשה גרמתם לכך, שהחרב של פרעה ועבדיו תהיה נטויה עלינו, ושאנחנו נצטרך לפגוע אתכם בדברי זעם.

פיסקה שישית: תלונת משה ותשובת ה' (ה', כ"ב–ו', א') המתיחות מגיעה לשיאה. גם משה מתאכזב ומתמרמר, לא מפני שמאן פרעה להסכים לדרישתו, כי לכך היה כבר מוכן מראש, אלא מפני ששמע, שראשית פעולתו הביאה שואה נוספת על ראש אחיו המשועבדים. הוא מוותר על הראיון השני שהיה בדעתו לבקש מאת המלך, ופונה אל אלהיו. ובמר נפשו הוא מעז להתלונן לפני ה' תלונה מיואשת.

וישב משה אל ה', התרחק מן העיר ההומיה והתבודד במקום שקט ופנה למעלה, ויאמר: אדני (השם הנהוג בפנייה), למה הרעתה לעם הזה, לעם האומלל והחביב הזה, למה הבאת עליו תוספת רעה? למה זה שלחתני. איזו תועלת הבאת בשליחותי?

והנה, מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע פרעה עוד יותר לעם הזה, ואתה, אף על פי שאמרת לי (ג', ח') וארד להצילו, הצל לא הצלת את עמך, את העם שלך. שאתה קראת לו בשם עמי (ג', ז', ועוד). שאלות נועזות, שרק איש כמשה, לאחר שהתגבר על פקפוקיו והקדיש את כל חייו הקדשה מלאה למילוי תפקידו הנעלה, יכול היה להרשות לעצמו.