משה עשה כאשר ציוהו ה' (זה מובן מאליו, ולפי הסגנון של הפרוזה הסיפורית המקראית אין מן הצורך לספר במפורש על ביצוע פקודה מעין זו, כשמוכיח המשך הסיפור על ביצועה), ובא אל פרעה, והגיד לו את דברי ה'. פרעה עמד בסירובו, ומשה ואהרן יצאו מלפניו (על כך מעיד בבירור פס' ד' בפרק ח': ויקרא פרעה למשה ולאהרן). אז היה שוב דבר ה' אל משה. וציוהו לעשות מה שכבר הכריז לפני פרעה (בתחילת פרק ח' בא המשך העניין, ולא הכפלתו כמו שחשבו חוקרים רבים): ויאמר ה' אל משה: אמור אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרות על היאורים ועל האגמים (הקבלה לפיסקה הקודמת, ז' י"ט), והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים. גם הפעם, כמו במכה הראשונה, ההודעה שניתנה מראש תבוצע לא רק במילואה, אלא במידה רבה עוד יותר: לא רק מן הנילוס עצמו תעלינה הצפרדעים, אלא גם מכל אפיקיו ומכל תעלותיו ומכל מקווי המים. וכך עשה אהרן,

ויט אהרן את ידו במטהו על מימי מצרים בכיוונים שונים, ותעל הצפרדע ותכס את ארץ מצרים. ביטוי מופרז זה כולל את הכל, ואין מן הצורך לחזור על הפרטים שנרשמו בפס' כ"ח–כ"ט של פרק ז'. כמובן, אין הכוונה שהכל נעשה בן־רגע. לפי אגדת חז"ל נמשכה גם מכה זו שבעה ימים כראשונה. ואולי כך היתה מספרת גם המסורת הקדומה. לאט לאט, כפר אחר כפר, עיר אחר עיר, רחוב אחר רחוב, בית אחר בית, חדר אחר חדר, הכל נתמלא צפרדעים במשך ימים אחדים. אז התחיל פרעה לפחוד, וקרא לחרטומים כדי שיעשו דבר מה.

והם עשו דבר מה. אבל פעולתם לא היתה רפואה למכה. ויעשו כן החרטמם בלטיהם, כדוגמת מה שנעשה אחר הכרזתו של משה, ויעלו את הצפרדעים, עוד צפרדעים נוספות, על ארץ מצרים. אולי התפארו ואמרו לפרעה: הנה, גם אנחנו יכולים לעשות מה שעשו אנשים זרים אלו. אבל בוודאי לא היה פרעה מרוצה בחרטומיו: לא תוספת מכה על מכה היה מבקש, אלא רפואה למכה. ודבר זה לא היה ביכלתם.

אז הוכרח פרעה לפנות אל משה ואל אהרן. המלך הגאה הוכרח להזמין אליו את האנשים שכבר גירש מפניו במלים הקשות: לכו לסבלותיכם (ה', ד') ולבקש מהם שיתפללו בעדו: ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמר: העתירו אל ה' (כך אומר עכשיו מי שכבר אמר מתוך חוצפה: לא ידעתי את ה' [ה', ב']), ויסר הצפרדעים ממני ומעמי, ואז אסכים לבקשתכם ואשלחה את העם ויזבחו לה'. הוא פותח את דבריו בשם ה', ומסיים אותם בשם ה'. עכשיו הוא נכנע, או נדמה כאילו נכנע. משה משיב תשובה מנוסחת מתוך כבוד עצמי ומתוך בטחון מלא באלהיו. הוא יודע שיד ה' פתוחה לקבל שבים, ואם פרעה נכנע באמת כמו שנראה מדבריו, בוודאי יתרצה ה' אליו, ואם לא יהיה תוכו כברו, בוודאי יוכיח לו ה' שהוא כל יכול.

לפיכך ויאמר משה לפרעה: התפאר עלי; כל כך אני בטוח באלהי שאפשר לי להניח בידך את התפארת של בחירת הזמן (לפירוש הביטוי התפאר עלי השווה שופ' ז', ב', וישע' י', ט"ו; וגם פירושים אחרים אפשריים, כגון זה של טור־סיני: הפל גורלות)15: למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית את הצפרדעים ממך ומבתיך, עד כי רק ביאור תשארנה? אמנם לא קיבל משה הוראות מראש על כך, ולפיכך הוא נזהר בדבריו, ואינו שואל מתי תוסרנה הצפרדעים, אלא למתי אתפלל שתוסרנה. פרעה ממהר להשיב ולקבוע את הזמן הקצר ביותר:

ויאמר מיד: למחר; ויאמר משה מיד: כדברך כן יהיה, למען תדע כי אין כה' אלהינו.

והוא מוסיף ומפרט: וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה (החזרה מדגישה שכך יהיה ממש כמו שהבטיח לבקש מאת ה').

אחר הבטחה חגיגית זו ויצא משה ואהרן מעם פרעה להתבודד ולהתפלל. ויצעק משה אל ה', לשון נהוגה ביחוד להורות על תפילה להצלה מסכנה (השווה. למשל, י"ד, ט"ו; י"ז, ד'), ואז היתה סכנה צפויה לשליחותו של משה אם לא נתקבלה תפילתו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, כלומר, לפי הפירוש הרגיל, על עניין הצפרדעים אשר הכה ה' בהן את פרעה. או אולי: על זמן הסרת הצפרדעים אשר קבע משה לפרעה. תפילתו נתקבלה:

ויעש ה' כדבר משה (כדאי לשים לב אל החזרה המשולשת על המלה דבר: משה אומר לפרעה: כדברך; הוא מתפלל על דבר הצפרדעים; וה' עושה כדבר משה). וימותו הצפרדעים (מקרה נוסף של שימוש שם זה כלשון זכר) וייעלמו קודם מן הבתים, המקומות האחרונים שאליהם נכנסו, אחר כך מן החצרות, ולבסוף אף מן השדות ורק ביאור נשארו.

ויצברו המצרים אתם (שוב פעם לשון זכר), כלומר את גופות הצפרדעים המתות, חמרים חמרים (ביטויים דומים לזה נמצאים בשופ' ט"ו, ט"ז, ובלוח האוגריתיּ AB *I, א, שו' 19, ובכל המקומות האלה מדובר על פגרים מתים), ותבאש הארץ כשם שבאש היאור מפני הדגה המתה (ז', י"ח, כ"א). לא הבאישו משה ואהרן את ריחם של בני ישראל, כמו שהאשימו אותם השוטרים (ה', כ"א), אלא רק את מימיהם ואת ארצם של המצרים.

ואולם, כניעתו של פרעה לא היתה אלא למראית עין, לשם הצלה מן הרעה. כשהוסרו הצפרדעים, וירא פרעה כי היתה הרוחה, כלומר הארגעה מן הצרה, מיד והכבד את לבו וכפר בדבריו ולא שמע אלהם, אל משה ואל אהרן, כאשר דבר ה': סיום שווה למה שכתוב בסוף הפיסקות הקודמות.

פיסקה שלישית: כנים (ח', י"ב–ט"ו) המכה השלישית באה, כאמור. בלי התראה. וראוי חיה פרעה לכך, מכיון שבשעת המכה הקודמת הבטיח הבטחה לא נאמנה ולא קיים את דברו.

הואיל ואין כאן התראה לפרעה. ניתן מיד למשה הציווי לפנות אל אַהרן: אמור אל אהרן נטה את מטך וגו'. כאן מודגש משחק המלים בין הפועל נטה ובין השם מטה הנגזר ממנו; ואילו בפס' י"ג בא המשפט המלא: ויט אהרן את ידו במטהו, וכן במקומות אחרים. הכתוב אוהב וריאציות כאלה, ואין לשנות מן הנוסח ולעשותו דומה לזה שבפס' י"ג על סמך תרגום השבעים ותורת השומרונים, מכיון שאלה רגילים לפי שיטתם לשוות את הכתובים זה לזה. הפעם מצוּוה אהרן להכות את עפר הארץ: והך את עפר הארץ והיה העפר לכנים בכל ארץ מצרים. מה הם הכנים, לא ברור בדיוק: בוודאי הם חרקים, אבל כנראה לא אלה שאנו קוראים היום בשם זה. מכיון שהם יוצאים מעפר הארץ, והעפר מביא אותם על האדם ועל הבהמה, נראה שהם מעופפים, בעלי כנפיים. אולי הכוונה לאיזה מין של זבוביס או יתושים, אף הם מכת מדינה במצרים (אולי המין שהיו המצרים קוראים בשם ח'נמס).

ויעשו כן משה ואהרן, כלומר שמשה דיבר אל אהרן, ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ ותהי הכנם (צורה מתחלפת עם הצורה כנים, בהוראה קיבוצית. ולפיכך קשורה בפועל נקבי כמו בערבית) באדם ובבהמה. והפסוק מסתיים בתיאור כללי מופרז: כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים.

המשפט ויעשו כן החרטמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכלו קשה לכאורה: אם עשו, יכלו, ואם לא יכלו, לא עשו. הוצעו כמה פירושים דחוקים, ואינם מתקבלים על הדעת. אולי נוכל לפתור את החידה אם נשים לב אל הסיפור שבברא' מ' על חלומות שר המשקים ושר האופים. לאחר שאמר יוסף אל שר המשקים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך, מתחיל הוא להגיד אל שר האופים: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך… ולכאורה אנו מבינים (וכך היה עלול להבין שר האופים המסכן) שפירוש דברים אלו הוא כפירוש הדברים השווים שאמר אל שר המשקים, אבל הוא ממשיך ואומר:…מעליך, ומתוך מלה זו יוצא למפרע שפירושן של המלים הראשונות היה שונה ממה שנראה בתחילה. וכך הדבר כאן. בשתי הפיסקות הקודמות נאמר על החרטומים: ויעשו כן, כלומר שהשיגו הישגים דומים לאלה של משה ואהרן, וכשאנו קוראים בפסוקנו אותן המלים עצמן, סוברים אנו לכאורה שזוהי כוונת הכתוב גם כאן, ושגם החרטומים הצליחו להוציא את הכנים מעפר הארץ; אבל כשאנו ממשיכים וקוראים ולא יכלו, למדים אנו למפרע שפירוש המלים ויעשו כן והמלה להוציא שונים ממה שעלה על דעתנו בתחילה. וכך הוא פירושן: ויעשו כן, כמו שעשו משה ואהרן שהשתדלו לעשות את מלאכתם באמונה, כך גם החרטומים השתדלו לעשות את מלאכתם באמונה כביכול, על ידי לטיהם, כדי להוציא את הכנים, לבער את הכנים מן העולם, ולא יכלו. ולפי זה ברורה משמעותו של המשך הכתוב: ותהי הכנם באדם ובבהמה, כמו שהיתה כך נשארה גם אחר כל נסיונותם של החרטומים.

אז עמדו החרטומים נבוכים, ויאמרו החרטמים אל פרעה: אצבע אלהים היא. מודים הם שיש כאן כוח למעלה מכוחותם, ושאין משה ואהרן פועלים בכוח עצמם, כמו שהם, החרטומים, פועלים בכוח עצמם, אלא שהם שליחי כוח עליון שאין בן אדם יכול להתנגד לו. אבל הודאתם אינה אלא הודאה במקצת. אינם אומרים אצבע ה', אלא רק אצבע אלהים; אינם מודים עדיין באלהותו של ה', אלא רק מכירים שיש כאן סתם כוח אלהי. ואף יד אלהים אינם אומרים, אלא רק אצבע אלהים, כלומר שאינם מודים בפעולה ממש של האלהות, כדוגמת הפעולה שעושה האדם בידו. אלא רק ברמז או בעזרה צדדית כדוגמת מה שאדם יכול לתת באחת מאצבעותיו. לפני זמן מה חשבו חוקרים אחדים שבמכתב אכדי שנמצא בתענך אפשר למצוא ביטוי שפירושו אצבע אשרת, ולהבין ביטוי זה במשמעות פעולת האלה אשרה, אבל עכשיו הוברר שיש לקרוא ולהבין את הטכסט באופן אחר.16 אף על פי שהחרטומים הודו במקצת, לא שינה פרעה את עמדתו, ויחזק לב פרעה. ואף פיסקה זו מסתיימת כקודמותיה ולא שמע אלהם כאשר דבר ה'.

פיסקה רביעית: ערוב (ח', ט"ז–כ"ח) כאן מתחיל המחזור השני של מכות מצרים, והפקודה הניתנת למשה דומה לזו שניתנה לו בעבור המכה הראשונה של המחזור הראשון: ויאמר ה' אל משה: השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה, הנה יוצא המימה; ואמרת אליו עוד פעם:

כה אמר ה': שלח עמי ויעבדוני. ומלבד מסירת הדרישה המחודשת בשמי, תגיד לו שטוב לו למלא את הדרישה, כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך ובע־דיך ובעמך ובבתיך את הערוב (משחק מלים: שלח–משלח–משליח). אין לקבוע בוודאות מהו הערוב. על הרוב מפרשים מלה זו מלשון עירוב (פירושו של רשב"ם מלשון זאבי ערב אינו מתקבל על הדעת), כלומר מינים שונים של בעלי חיים מעורבים אלו באלו: חיות טורפות לפי פירוש אחד, טפילים זעירים לפי פירוש אחר. מכיון שנאמר אחר כך שיישלח הערוב בבני אדם ובבתים, ויהיו הבתים מלאים ערוב, נראה יותר הפירוש השני. ופירוש זה, הרואה בערוב טפילים כדוגמת הכנים של המכה הקודמת, משלים יפה את חלוקת עשר המכות לזוגות זוגות, שכבר עמדנו עליה בדברי ההקדמה לפרשה זו (פרשה שישית: המכות). הביטוי תשחת הארץ (פס' כ') מתבאר בקלות אפילו כשייך לחרקים, בדרך הפרזה, ומכל שכן מתבארת לשון אכילה שבתהיל' ע"ח, מ"ה: ישלח בהם ערוב ויאכלם. הערוב יישלח להמוניו, ומלאו לא רק בתי מצרים את הערוב, אלא גם האדמה אשר הם עליה: הם, לא הבתים כמו שרגילים לפרש, אלא המצרים, שהרי בא הכתוב להבליט, על ידי חזרת המלה עליה, את ההפליה אשר יפלה ה' בין האדמה אשר הם עליה ובין האדמה אשר בני ישראל עליה:

והפליתי ביום ההוא, ביום השלחת הערוב, את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה הפליה לטובה, לבלתי היות שם ערוב. והפליה זו תועיל למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, וכי בכל הארץ כולה הכל נעשה לפי רצוני,

ושמתי על ידי כך פדות, כלומר הבדל, בין עמי ובין עמך. הדבר לא יאחר: למחר יהיה האות הזה, הפלא הזה.

גם כאן, כמו בפיסקה השניה, אין הכתוב מספר במפורש מה שמובן מאליו. כלומר שמשה עשה מה שנצטווה לעשות, ושפרעה לא שינה את עמדתו. אבל כל זה ברור מתוך מה שנאמר אחר כך על ביאת המכה בהתאם להודעה. בתחילה בא הכלל: ויעש ה' כן, כאשר אמר משה לפרעה; ואחר הכלל ניתנים הפרטים: ויבא ערוב כבד ביתה פרעה ובית עבדיו (בוריאציות אחדות מן הניסוח שבפס' י"ז, לפי השיטה הרגילה), ובכל ארץ מצרים תשחת הארץ מפני הערוב. – הפועל תשחת הוא "עתיד" סיפורי, כלומר שהוראתו הוראת עבר: הלשון הקדומה לא היתה מבחינה, ביחוד בסגנון השירי, בין ה"זמנים" כדרך שאנו מבחינים ביניהם היום. ואולי יש כאן אחד הסימנים לשימוש שהשתמשה התורה בשיר העלילה הקדום.

כשראה פרעה שהמכה הכבדה היתה משחיתה את ארצו ניסה להינצל ממנה. אבל, הואיל ונוכח כבר שלא היה כוח בידי חרטומיו, ואף לא בידי אלהיו, לשים קץ למכות, הרגיש שמן הצורך היה לפנות אל משולחי ה'. ויקרא פרעה אל משה ולאהרן, ויאמר: לכו זבחו לאלהיכם…, ומתוך מלים ראשונות אלו נדמה היה כאילו הוא מסכים לדרישתם; ואולם הוסיף עוד מלה אחת,… בארץ, ומלה זו צמצמה את הוראת הראשונות ושמה כמעט לאין את הסכמחו. משה השיב מיד תשובה עזה וברורה:

לא נכון לעשות כן (אפשר להכיר כאן מעין משחק מלים בין נכון ובין כן), כי תועבת מצרים נזבח לה' אלהינו, כלומר שהבהמות שאנחנו מקריבים נחשבות בעיני מצרים כבהמות מקודשות, מעין סמלי האלים. הביטוי תועבת מצרים ניתן להתפרש בשתי דרכים: א) שהקרבת הבהמות המקודשות תיראה בעיני המצרים כדבר תועבה; ב) שהמלה תועבה תוכל להיות שם גנאי בהוראת אלילים: את אלילי מצרים אנחנו זובחים. והואיל וכך – ממשיך משה – הן, הנה, תתאר לך, אנחנו נזבח את תועבת מצרים לעיניהם, כאן בארץ לפי דבריך, ולא יסקלונו, הלוא בוודאי יסקלונו? אבל אנחנו עומדים בדרישתנו לצאת מכאן:

דרך שלשת ימים נלך במדבר, וזבחנו שם לה' אלהינו כאשר יאמר אלינו הוא בעצמו ובכבודו, ולא כאשר אתה אומר אלינו.

אז הוכרח פרעה. כדי להשיג את מבוקשו. להרחיב את תחומי הסכמתו. אבל עדיין הוא חס על כבודו, ומנסה להגן עליו בניסוח דבריו ובתוספת הסתייגות מסויימת. הוא אומר: אנכי (הכינוי, שהיה מיותר לפני הפועל. בא להבליט את אישיותו של המלך ולהדגיש שהכל תלוי בו) אשלח אתכם וזבחתם לה' אלהיכם במדבר, אבל הוא עובר בשתיקה על העניין של דרך שלושת ימים, ומוסיף הגבלה: רק הרחק לא תרחיקו ללכת, כאלו להוכיח שעדיין הוא הוא הקובע. בתמורה להסכמה זו הוא מבקש בסיום דבריו: העתירו בעדי, התפללו לאלהיכם שיסיר מעלי את הערוב. משה מסכים לדרישת התפילה. אבל אף הוא אינו מוחל על כבודו. ופותח:

הנה אנכי יוצא מעמך (אם אתה אומר אנכי, אף אני אומר אנכי), והעתרתי אל ה', וסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו מחר. הוא קובע מראש שזמן הסרת הערוב יהיה קרוב מאד, אבל כדי שלא ייראה כאילו הוא מרכין את ראשו לפני אמרותיו של המלך וכאילו הוא סומך על ההבטחה שניתנה לו בשעה זו, מוסיף אף הוא הסתייגות מסויימת. אתה אמרת רק, וגם אני אומר רק: רק אל יוסף פרעה התל אחר הסרת המכה, לבלתי שלח את העם לזבת לה'. הוא מדבר עכשיו בגוף שלישי, ולא ב"אתה" כמו שהתחיל, כדי שלא לפגוע בדרך ארץ בדברי הסתייגותו לפני המלך, וכדי לתת לדבר מעין חשיבות יתירה.

וכך עשה, ויצא משה מעם פרעה ויעתר אל ה'; וגם הפעם נעתר לו ה',

ויעש ה' כדבר משה אשר אמר לפרעה (השווה למעלה, על פס' ט'). ואחר הכלל בא הפרט: ויסר הערוב מפרעה מעבדיו ומעמו, לא נשאר אחד.

ואולם, אף על פי שנתמלאה בקשתו, לא עמד פרעה בהבטחתו, ויכבד פרעה את לבו גם בפעם הזאת, ואף על פי שאמר אנכי אשלח אתכם, לא שלח את העם. הסיום דומה לסיומי שלושת הפיסקות הקודמות, אבל שונה הוא בזה, שלא נאמר בו ולא שמע אליהם, הואיל ויש כאן רבותה: הוא בעצמו אמר אשלח, אבל למעשה לא שלח.

גם בפיסקה זו ניכר שימוש מעניין במספר שבע: המלה העיקרית, ערוב, חוזרת בה שבע פעמים.