פיסקה חמישית: דבר (ט', א'–ז') לשם הכנת המכה החמישית. היא השניה במחזור השני. נצטווה משה כמו שנצטווה לשם הכנת השניה שבמחזור הראשון:

בא אל פרעה, הכנס לתוך היכלו, ודברת אליו שם עוד פעם: כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני. וגם הפעם תודיעהו שטוב לו להסכים ולשלח את בני ישראל,

כי אם מאן אתה לשלח אותם ועודך מחזיק בם, תיענש מדה כנגד מידה, ויד ה' תחזיק בכל אשר לך:

הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וגו'. הפעם לא תיראה רק אצבע אלהים, כמו שאמרו חרטומיך, אלא יד ה' כולה, במלוא כוחה. ובבינוני הויה, הבא בפתיחת ההודעה כוריאציה חדשה (עיין על ז', כ"ז) יש מעין רמז להוראתו המקורית של שם ה', משורש היה־הוה. אחרי הכלל במקנך אשר בשדה בא הפרט: בסוסים בחמורים בגמלים בבקר ובצאן. קביעת הזמן שבו נעשו הגמלים ביתיים שנויה במחלוקת בין חוקרי המקצוע, אבל בימי משה היו כבר גמלים ביתיים במצרים לכל הדעות. פעולת יד ה' תהיה זו, שיפרוץ במקנה מצרים דבר כבד מאד, מגפה נוראה שתמית את הבהמות. וגם הפעם ייבדלו נכסי בני ישראל לטובה:

והפלה ה' (חזרת ביטוי דומה לזה שבח', י"ח, משמשת קשר בין פיסקה זו לבין הפיסקה הקודמת) בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים, ולא ימות מכל לבני ישראל דבר. המלה דבר, המתמיהה לכאורה הואיל ומדובר כאן על בעלי חיים ולא על דברים, הובאה לשם משחק מלים: דִֶּבֶר–דֶָּבָר. מתוך כוונה זו חוזר עליה הכתוב שלוש פעמים, בשלושה פסוקים רצופים, ולא לחינם מביא בפס' א' את הוריאציה ודברת במקום ואמרת שלמעלה (ז', כ"ז).

וישם ה', על ידי משה כמובן, מועד לאמר: מחר יעשה ה' הדבר הזה בארץ, אין הַדְָּבָר אלא הַדֶּבֶר. שוב יש כאן וריאציה: קביעת יום המחרת להתחלת המכה באה בפיסקה הקודמת בתוך דבריו של ה' אל משה, וכן מסופר על קביעה זו מאת ה' כעל מעשה שהיה.

וכפי מה שהוכרז מראש כך היה: ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת וימת כל מקנה מצרים. המלה כל, כדוגמת מה שראינו כבר במקומות אחרים, נאמרה בהפרזה. שהרי במכות שאחר זו ידובר שוב על בהמתם של מצרים. גם ההפליה נתקיימה: וממקנה בני ישראל לא מת אחד (אולי גם כאן הפרזה). על התקבולת של "עבר" ו"עתיד" של פועל אחד (וימת – מת) עיין בפירושי על ס' בראשית, ח"א, מאדם עד נח, עמ' 15.

וישלח פרעה לחקור על מה שקרה בארץ. את בני ישראל לא רצה לשלח אבל כדי לקבל ידיעות על מה שהתרחש שלח את עבדיו. והנה, כך הודיעו לו השוטרים שחקרו בדבר, לא מת ממקנה ישראל עד אחד. בפסוק הקודם נאמר אחד, וכאן עד אחד: השוטרים המצרים מדגישים את העובדה הדגשה יתירה. ובכל זאת, לא נכנע המלך: ויכבד לב פרעה ולא שלח את העם. הסיום דומה לסיום הפיסקה הקודמת, ואולי גם כאן יש סיבה לניסוח זה, והיא הכוונה להבליט את הניגוד שבין שליחות השוטרים ובין הסירוב לשלח את בני ישראל.

פיסקה שישית: שחין (ט', ח'–י"ב) גם לפני המכה השישית, שהיא השלישית במחזור השני, לא באה התראה כשם שלא באה לפני השלישית שבמחזור הראשון. הכתוב מספר לנו מיד: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם פיח כבשן וגו'. מדוע יש להם לקחת פיח כבשן לא נאמר, ולכאורה נראה הדבר מוזר. אבל יש לשים לב לכך, שהכבשן הוא בית החרושת שבו עובדים עבודה באש, ובין השאר שורפים באש את הלבנים. אמנם היו המצרים, לפני התקופה הרומית, משתמשים על הרוב בלבנים מיובשות בחום השמש, אבל גם שריפת הלבנים בכבשן היתה נהוגה אצלם.17 ודווקא בבניינים מימי השושלת התשע עשרה, שאליה שייך רעמסס השני, הוא אותו פרעה ששעבד את ישראל (עיין למעלה, עמוד 4) ומימי השושלת העשרים, נמצאו כמה פעמים לבנים שרופות באש. והנה נאמר למעלה שעשיית הלבנים היתה אחת העבודות הקשות המוטלות על בני ישראל במצרים (א', י"ד), ודווקא עבודתם העיקרית (ה', ז'–י"ט), וכנראה יש קשר בין שני הדברים. עשן הכבשן מתפזר מהרה באויר, והלבנים מובאות במוקדם או במאוחר מחוץ לבית החרושת, אבל הפיח נשאר קיים על כתלי הכבשן, והוא מסמן ומסמל את העבודה הקשה של הפועלים. ולפיכך מן הדין יהיה שפיח זה, שנוצר כאילו מתוך זיעת אפיהם של המשועבדים, יביא עונש על בשרם של המשעבדים.

אין למצוא קושי בדבר, שגם משה וגם אהרן מצווים לקחת מלא חפניהם פיח הכבשן, ואחר כך נאמר רק וזרקו משה השמימה, משה לבדו, לפני פרעה, בלי שום מלה מפורשת על מה שיעשה אהרן במלוא חפניו הוא. כנראה עלינו לתאר לנו את העניין בדרך זו: שניהם באים לתוך הכבשן, ושניהם לוקחים מלוא חפניהם פיח הכבשן, ושמים אותו בתוך כלי, מעין קופסה או כיוצא בה, כדי להביאו לפני פרעה, כי אין לבוא לפני המלך בידים מושחרות בפיח. וכשיהיו לפני פרעה, יזרוק משה השמימה את הפיח שבכלי. ראיה לכך ממה שכתוב בויק' ט"ז, י"ב: ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטרת סמים דקה והביא מבית לפרכת; ברור הדבר שאילו היו שתי ידיו של הכהן מלאות קטורת לא היה אפשר לו לאחוז במחתה, אלא הכוונה היא (השווה משנה יומא ה', א) שיהיה הכהן חופן מלוא חפניו ואחר כך נותן את הקטורת בכף.

כשיזרוק משה את הפיח השמימה, יתפזר הפיח באויר, והיה לאבק על כל ארץ מצרים, והיה, כשינוח אבק זה על האדם ועל הבהמה, לשחין פורח אבעבועות, בכל ארץ מצרים. השחין הוא במצרים מכת מדינה (דבר' כ"ח, כ"ז: שחין מצרים), מחלה מתפשטת על כל הגוף (שם פס' לה: שחין רע… מכף רגלך ועד קדקודך; איוב ב', ז': שחין רע מכף רגלו ועד קדקדו), והיא כנראה המחלה הנקראת היום בשם אבעבועות (small pox באנגלית). השם נגזר מן השורש שחן, שפירושו היות חם, ולפעמים יוכל להורות אף על אבעבועה בודדת הנמצאת רק במקום אחד בגוף (ויק' י"ג, י"ט: במקום השחין; וכיוצא בזה מל"ב כ', ז', וישע' ל"ח כ"א); אבל בפיסקתנו מדובר על שחין פורח, כלומר מתפשט בכל הגוף, בצורת אבעבועות.

משה ואהרן עשו כדבר ה', ויקחו את פיח הכבשן, ויעמדו לפני פרעה, בחוץ, לאחר שיצא מארמונו, ויזרק אתו משה השמימה, וכמו שאמר ה' כך היה, ויהי שחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה. כאן באה וריאציה בניסוח; ופירשו: שחין של אבעבועות שהיה מתפשט בגופות האדם והבהמה.

החרטומים, שהיו מלווים את פרעה, לא רק שלא יכלו להסיר את המחלה מעל ארץ ‏ מצרים, אלא שאפילו על עצמם לא יכלו להגן. גם הם לקו בשחין, והוכרחו לצאת מן המקום: ולא יכלו החרטמים לעמד לפני משה מפני השחין. במה שמסופר על החרטומים ניכרת הדרגה ברורה: בתחילה, כשהובאו על מצרים המכות הראשונות, ניסו החרטומים לעשות מעין אותם המופתים, ואם גם בלי תועלת למצרים; כשאירעה המכה השלישית, מכת הכנים, ראו שכל השתדלותם היתה לשוא והוכרחו להכיר באצבע אלהים; אחרי כן, כשהוטלו על מצרים מכות נוספות, היו מסתכלים ושותקים; עכשיו אפילו לעמוד ולשתוק לא יכלו. משה ואהרן אמנם עמדו (פס' י'), אבל החרטומים לא יכלו לעמוד לפניהם, כי היה השחין בחרטמים, וכן היה בכל מצרים.

ובכל זאת. נשאר לבו של פרעה חזק כבראשונה: ויחזק ה' את לב פרעה ולא שמע אלהם, כאשר דבר ה' אל משה. כאן חוזר הסיום להיות דומה לסיומי הפיסקות של המחזור הראשון.

פיסקה שביעית: ברד (ט', י"ג–ל"ה) כאן מתחיל המחזור השלישי, וכדוגמת מה שנאמר בתחילת שני המחזורים הקודמים גם הפעם נצטווה משה להתייצב לפני פרעה בבוקר: ויאמר ה' אל משה השכם בבוקר והתיצב לפני פרעה. החרטומים לא יכלו לעמוד לפני משה, אבל משה יכול להתייצב בקומה זקופה לפני המלך, ולא רק לחזור עוד על הדרישה בשם ה' ולהגיד: כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני, אלא גם לאיים איום חמור יותר מן הקודמים:

כי בפעם הזאת, במחזור המכות המתחיל עכשיו ובמה שיבוא אחריו כשיא המכות, ‏אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך. אם אינך שולח את עמי, אני שולח בך, מידה כנגד מידה, את כל מגפותי, מגפות קשות ונוראות, שתגענה ישר אל לבך ואל לב עבדיך ועמך (רמז למכה האחרונה, מכת בכורות), בעבור תדע, אתה שאמרת לא ידעתי את ה' (ה', ב'), כי אין כמוני בכל הארץ, כלומר בכל העולם: אין כמוני באלים שלך, ורק אני יכול לפעול פעולות שאין כמוהן בעולם. הקבלה לביטוי זה שבתחילת הפיסקא תבוא בהמשכה פעמיים (פס' י"ח: אשר לא היה כמוהו במצרים וגו'; פס' כ"ד: לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים וגו'); וכיוצא בזה ייאמר עוד להלן (י', י"ד: לפניו לא היה כן ארבה כמהו וגו'; י"א, ו': אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תסף). ואחרי קריעת ים סוף יכריזו בני ישראל בשירתם ויאמרו (ט"ו, י"א): מי כמוכה באלים ה', מי כמוכה נאדר בקדש. נורא תהלות עושה פלא. מכיון שהמחזור השלישי יהיה קשה יותר ומכריע יותר מן הראשונים, יהי תיאור המכות שבו ארוך ומפורט יותר מתיאורי המכות שלפניו. וגם על המכה השלישית שבמחזור, שתבוא בלא התראה, לא יצמצם הכתוב את דבריו במידה שצמצם אותם בעניין המכה השלישית במחזור הראשון ובשני. וכן אף דבריו של משה אל פרעה נמשכים הפעם יותר מאשר לפנים. מקדים הוא בשם ה' דברי הסבר על פעולותיו:

אילו רציתי, כי עתה שלחתי את ידי, הייתי שולח כבר את ידי במלוא גבורתה (שוב פעם הפועל שלח ושוב פעם הזכרת יד ה' כמו בפס' ג'), ואך אותך ואת עמך בדבר, והייתי מכה בדבר גם אותך וגם את עמך, ולא רק את מקניכם בלבד; ואילו כך עשיתי, היית אבוד, אתה ועמך, ותכחד מן הארץ.

ואולם, לא רציתי לעשות כך, לא מפני שקצרה ידי חלילה, ואף לא מפני שלא היה עונש כזה ראוי לכם, אלא רק לשם מטרה אחרת: בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך באפן ברור יותר את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ, כלומר כדי שתלמד לקח מן המכות האחרונות, ויחד אתך ילמדו לקח יתר בני אדם שבארץ. סיומי שלושת הפסוקים הרצופים י"ד־ט"ו־ט"ז (בכל הארץ – מן הארץ – בכל הארץ) מקבילים זה לזה, והראשון והאחרון שבהם, פתיחת השורה וחתימתה, שווים ממש זה לזה. הזכרת מכת הדבר בפס' ט"ו משמשת קשר בין פיסקה זו ובין הפיסקה החמישית, והמלה העמדתיך בפס' ט"ז משמשת קשר בין פיסקה זו ובין הפיסקה השישית (פס' י': ויעמדו; פס' י"א: לעמד).

אחר הסבר זה, כך ימשיך משה בשם ה': עודך גם עכשיו, אחר שבאו עליך כבר כמה מכות, מסתולל בעמי, מתנשא ומתקומם בהם מעלה מעלה (על האות בי"ת השווה מיכה ז', ו': בת קמה באמה. וכאלה), לבלתי שלחם; ולפיכך הנני מוריד עליך, מידה כנגד מידה, עונש מלמעלה למטה:

הנני ממטיר כעת מחר, כלומר מחר בשעה זו, ברד כבד מאד. נקעלה מראש גם השעה, כדי שיהיה ברור ביום המחרת שאין העניין מקרי: והביטוי כבד מאד מקביל לפס' ג': דבר כבד מאד. הברד, תופעה שאינה מצויה במצרים אלא לעתים רחוקות, יהיה כה כבד, אשר לא היה כמוהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה. המלים האחרונות האלה, וכן הסיום של פס' כ"ד (מאז היתה לגוי), דומים לביטויים שהיו שכיחים בלשון המצרית; כתוב, למשל, בתעודה, מימי תחותימס השלישי: יותר מכל הדברים אשר היו במדינה מאז הוסדה. – המלה הוסדה, הבאה כאן בלי מפיק בה"א האחרונה, ולפניה היום בה"א הידיעה, אינה בוודאי מקור. אולי התכוונו המנקדים לצורה נדירה של נפעל "עבר", כשם שבמקור המוחלט, על יד הצורה נקטול, נמצאה גם הצורה הקָטל. בתורת השומרונים. כדי להסיר את הקושי שבצורה הנדירה, כתוב: למיום הוסדה.

ועתה, כמסקנה לכל זאת, ניתנת לפרעה עצה טובה, כדי שלא תפגע המכה בבני אדם ובבהמה שנשארה אחר מכת הדבר: שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה. את בני ישראל אינך רוצה לשלח, אבל לטובתך ולטובת עמך בוודאי תשלח הודעה לעבדיך כדי שיעיזו, כלומר שיניסו ויאספו אל מקומות בטוחים (השורש הוא עוּז عوذ בערבית) את בהמתם ואת הפועלים העובדים את עבודתם בשדה, שהרי כל האדם והבהמה אשר ימצא בשדה יקרה אותם אסון, וירד עלהם הברד ומתו. – בהזכרת האדם והבהמה יש מעין קשר לפיסקה הקודמת (פס' ט' ופס' י').

עד כאן דברי ה', שנמסרו אל פרעה. כמובן, מפי משה. בפסוקים כ'־כ"א מסופר על מה שעשו או לא עשו עבדי פרעה לאחר שנודעו להם דברים אלו. בשני הפסוקים, שלא כסדר הנהוג בסגנון הסיפורי המקראי, מוקדם הנושא לנשוא. כדי להבליט שמה שעשו אלה לא עשו אלה, כדוגמת מה שכתוב בברא' י"ג, י"ב: אברהם ישב בארץ כנען, ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום. חוג מסויים, הירא את דבר ה' מעבדי פרעה, ההוא המיעוט (השווה פס' ל'), הניס את עבדיו (עבדים ממש, עבדיהם של עבדי פרעה) ואת מקנהו אל הבתים; אילו השאר, אשר לא שם לבו אל דבר ה', לא דאג ויעזב את עבדיו ואת מקנהו בשדה.

והנה ביום המחרת נצטוה משה לתת סימן להתחלת המכה. ויאמר ה' אל משה: נטה את ידך על השמים, כלומר אל השמים, כלפי השמים, ויהי ברד בכל ארץ מצרים, על האדם ועל הבהמה של מי שלא שם לבו אל דבר ה', ועל כל עשב השדה בארץ מצרים.

וכך עשה משה, ויט משה את מטהו על השמים (כרגיל, וריאציה לגבי פס' כב; בתרגום השבעים, לפי שיטתו המשווה את הכתובים זה לזה, נזכרת גם כאן היד במקום המטה), וה' נתן קולות וברד וגו'. בסגנון השירי קול ה' הוא הרעם (תהיל' כ"ט, ג': קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים). ובמיוחד שכיח בהוראה זו הביטוי נתן קול (שמ"ב כ"ב, י"ד; תהיל' י"ח, י"ד; מ"ו ז'; ס"ח, ל"ד, ועוד). ביטוי זה בא אל הספרות העברית בירושה מן המסורת הספרותית הכנענית, הידועה לנו גם מכתבי אוגרית המגידים שבעל יתן קול מן השמים, וגם ממכתבי אל־עמראנה הכתובים אכדית (nadânu rigma); יש כאן כנראה אחד משרידי לשונו של שיר העלילה על יציאת מצרים, שקדם לתורה כפי שכבר אמרתי למעלה. – המושא השני. ברד, אף על פי שאין הפועל נתן מתאים אליו במפורט, בא על יד המושא הראשון, קולות, לפי דרך המליצה שהיוונים קראו לה זייגמה.

יחד עם הרעמים והברד, מזכיר עוד הכתוב את הברקים: ותהלך אש ארצה, כדוגמת תהיל' י"ח, י"ד: וירעם בשמים ה', ועליון יתן קולו, ברד וגחלי אש. זהו כנראה תיאור פיוטי ומסורתי של סערה נוראה; ובתיאור זה, וכן בצורה הנדירה של הפועל תהֲלך (השווה תהיל' ע"ג, ט'), במקום הצורה הרגילה תלך, יש לראות עוד את עקבותיו של שיר העלילה האמור. המשך הפסוק, וימטר ה' ברד על ארץ מצרים, אינו מיותר אף לאחר שנאמר כי ה' נתן קולות וברד. בתחילה מדובר על מה שהכין ה' בשמים, כשהשמיע קולות והוציא ברד מאוצרותיו (אוצרות ברד, איוב ל"ח, כ"ב), ואחר כך נאמר שברד זה הומטר דווקא על ארץ מצרים.

ובפס' כ"ד בא השלב השלישי: הברד ואש הברקים מגיעים עד הארץ: ויהי על פני ארץ מצרים ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, והברד היה. כפי מה שהוגד מראש, ‏כבד מאד, אשר לא היה כמוהו בכל ארץ מצרים מאז היתה לגוי (עיין פס' י"ח ופירושי שם). – הצירוף אש מתלקחת נמצא גם ביחז' א', ד', אף שם בתיאור סערה. אש הברק נקראת מתלקחת מפני שאינה הולכת בכיוון ישר, אלא בדרך סכסכית, וכאילו היא לוקחת את עצמה כפעם בפעם לחזור אחור או לפנות הצידה.

אחר תיאור התופעה, בא תיאור תוצאותיה: ויך הברד בכל ארץ מצרים את כל אשר בשדה, מאדם ועד בהמה אשר נעזבו בשדה (פס' כ"א), ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר, כלומר ששיבר את ענפיו. – על תקבולת "עתיד" ו"עבר" של פועל אחד (ויך – הכה) עיין פס ו' ופירושי שם. המלה כל, החוזרת חמש פעמים זו אחר זו (פס' כ"ד־כ"ה) באה גם כאן לשם הפרזה, ולא כפשוטה וכמשמעה; להלן ידובר עוד על עשב השדה ועל פרי העץ (ט', ל"ב; י', ה', י"ב, ט"ו). השם שדה חוזר שלוש פעמים בפס' כ"ה, ובכל פעם בא הצירוף (ו)את כל לפני המלה הקודמת: את כל אשר בשדה מאדם ועד בהמה ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר. בוודאי יש כאן כוונה: אנו שומעים מעין שלוש נקישות אדירות זו אחר זו.

אמנם הביא הברד שואה על ארץ מצרים, אבל מחוז אחד נשאר שקט ובטוח: רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל, לא היה ברד. בתאור מכת הברד ותוצאותיה נזכרת חמש פעמים ארץ מצרים, ופעם אחת באה המלה ארצה, והנה בפעם השביעית באה זכרה של ארץ גשן השקטה והבטוחה, כדוגמת היום השביעי, יום המנוחה. הבא אחר ששת ימי העבודה הקשה המוטלת על בני אדם.

ההודעות על המתרחש בארץ הגיעו להיכלו של פרעה, והבהילו את המלך. וישלח פרעה (הפעם שלח) ויקרא למשה ולאהרן, והתוודה לפניהם כפי הנוסחה הרגילה בוידויים: חטאתי. אבל עדיין עומד הוא בגאוותו, ואינו רוצה להתוודות על חטאיו הקודמים והעיקריים, ולפיכך הוא מוסיף הפעם, כאילו אינו מרגיש במצפונו שחטא חטא אחר, מלבד הסירוב שסירב הפעם הזאת. ועוד הוא מוסיף מלים אחדות לפי הסגנון המשפטי, כאילו להדגיש שאין כאן סוף סוף אלא עניין בין תובע לנתבע, ואין אלא לקבוע מי משניהם צודק ומי אינו צודק: ה' הוא הצדיק: אני מודה עכשיו שהצדק אתו כשהוא דורש את שילוח עמו, ואני ועמי, הממאנים למלאות דרישה זו, הרשעים, הצד שאינו צודק בטענותיו.

על סמך זה הוא מבקש: העתירו אל ה' ורב מהיות קולות אלהים וברד. יש עדיין במלים אלו משהו מן הגאווה: ייפסקו הקולות והברד, כי כבר די לי במה ששמעתי וראיתי מהם. ואינו אומר שהקולות הם קולות ה' אלא רק קולות אלהים; הוא מכיר בהם תופעה אלהית בדרך כלל, ולא פעולה מיוחדת של ה' אלהי ישראל. על כל פנים, הוא מבטיח שאם תחדל הסערה, לא יסרב עוד: ואשלחה אתכם ולא תוסיפון לעמד. בדברי פרעה נשמע מעין הד לנאום האלהי שבתחילת הפיסקה. אף הוא אומר הפעם כשם שנאמר לו בפעם הזאת (פס' י"ד). ואף הוא אומר לעמד כשם שנאמר לו העמדתיך (פס' ט"ז).

תשובתו של משה מצטיינת גם הפעם בטוב טעמה ובאצילות צורתה. כצאתי את העיר, כשאוכל להתבודד ולהפנות את לבי לשמים, אפרש את כפי אל ה' להתפלל אליו כפי בקשתך, ואז הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד (גם כאן צורה עתיקה ופיוטית, יחדלון, ותקבולת פיוטית), וכל זה למען תדע כי לה' הארץ (השווה פס' י"ד) והוא ממטיר את הברד כפי רצונו ומפסיקו כפי רצונו. רק למען תכלית זו, שעדיין לא הושגה, תחדל הסערה:

לא למענך, ואף לא למעננו. שהרי – כך מוסיף משה כדי שלא יחשוב פרעה שהוא מאמין בתמימות להבטחותיו – אני יודע שעדיין לא נכנעת בקרב לבך, וכן לא נכנעו, ברובם המכריע, אף עבדיך: ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון, כי עדיין לא יראתם, מפני ה' אלהים. אמנם יראתם מפני כובד המכה, וגם סתם מפני הכוח האלהי, אבל את ה' אלהים, את האלהים שאנו מכנים אותו בשם ה', עדיין לא הכרתם ולא יראתם.

עד כאן דברי משה. ועכשיו, לפני שיסופר שמשה התפלל וכפי תפלתו חדל הברד לרדת, נאמר מה היה באותו הרגע היקף הנזק שכבר גרם הברד לתבואה. יש בפסוקים אלו כמה מלים וצורות נדירות ופיוטיות, קצב שירי ותקבולת כיאסטית, הכל כנראה בהתאם לניסוח שבשיר העלילה הקדום. על סידור הנושא לפני הנשוא עיין למעלה, על פס' כ'־כ"א. והפשתה, צמח חשוב במצרים לעשיית אריגים, ‏והשעורה, המשמשת להכנת לחם זול בעד העבדים והעניים, נכתה (בניין פֻּעל במקום ההפעל הרגיל (השווה ההפעיל בפס' כ"ה),‏ כי השעורה אביב, הגיעה כבר לשלב של יצירת שבלים טריות, והפשתה גבעול, הוציאה כבר את כפתוריה, אבל החטה והכסמת לא נכו, כי אפילות הנה, מאוחרות הן לצמוח, ועדיין לא הוציאו מחיק האדמה אלא נבטים רכים שמפני קטנותם לא ניזוקו, ואם גם ניזוקו. יכולים הם להתחדש בקלות. מן החטה עושים כידוע את הלחם המובחר, ואף הכוסמת היתה משמשת, גם במצרים וגם בכנען, לעשיית הלחם. במצרים נתגלו בזמננו שרידים של לחם כוסמת; וכתבי אוגרית מעידים שהיו הכנענים רגילים להקריב לחמי כוסמות כמנחות לאלים.

כך היה המצב בזמן השיחה שבין פרעה ומשה. ויצא משה מעם פרעה (הכתוב חוזר על דבריו בוריאציות אחדות כרגיל) ויפרש כפיו אל ה', ויחדלו הקולות והברד, ואף מטר פשוט לא נתך ארצה. השם מטר בא בלי ה"א הידיעה מכיון שלא נזכר לפני כן. הפועל נתך מראה לנו שוב צורה פיוטית.

אבל פרעה לא קיים את דברו. וירא פרעה כי חדל המטר (עכשיו בה"א הידיעה הואיל ונזכר כבר) והברד והקולות (עכשיו בסדר הפוך) ויוסף לחטא אותו החטא שהתוודה עליו לפני שעה קלה באמרו חטאתי (פס' כ"ז). עברה הסכנה, עברה היראה, ומי שהבטיח שבני ישראל לא יוסיפו לעמוד (פס' כ"ח) עכשו הוסיף לחטוא, ויכבד לבו הוא ועבדיו כמו שהיה כבד הברד. והסיום דומה לסיומי הפיסקות הקודמות: ויחזק לב פרעה ולא שלח את בני ישראל כאשר דבר ה' ביד משה. על החזרה ההרמונית של המלים שדה ו־ארץ בתיאור הסערה עמדנו כבר. עכשיו כדאי להוסיף שבכלל הפיסקה באה המלה שדה שבע פעמים, והמלה ברד י"ד פעמים. פעמיים שבע.