במג"א סק"א סי' קע"ד. נ"ב סק"ו.

שם ס"ק ב' רל"ה סעיף ב'. נ"ב ס"ק ו':

שם סק"ג נ"ב עיין ח"ץ סי' קכ"ח שהקשה ג"כ קושית המג"א בהוספת נופך ומסיים ונלאו כל חכמי לב ליישבו ועמ"ש ביאורי הגראו"ו ז"ל. ולפענ"ד דהא בזבחים דף ל"ב דיש ע"כ איתא דבעינן סמיכה לפני ה' בפנים ממש וא"כ צ"ע מאי משני הש"ס כר"י בר"י דמרחק צפון מה בכך אכתי לעייל ידיה כי היכא דלקיים לפני ה'. וע"כ צ"ל דהאי לפני לא הוי מצוה בפני עצמה אלא הכל ככלל תיכף לסמיכה שחיטה ובין שתהיה כפנים אלא שמשהה כ"ב אמה בין סמיכה לשחיטה או בין שתהיה תיכף אלא שאינו בפנים ממש לא מקיים תיכף לסמיכה שחיטה עד שיהיו שניהם תכופין ובפנים וכן משמע מלשון רש"י דף ל"ב דיש ע"ב וע"ש בתוס' סוף ע"א ואתי שפיר הכל דבס"ד הו"א סייעתא לעולא דמדלא עייל ידיה לפנים ומקיים תרווייהו תיכף ולפני ה' ש"מ ביאה במקצת שמה ביאה ואי אפשר להכניס בפנים וניהו דמכל מקום תיכף הוי דהאי משהה דמפיק לקרא לסמוך לא מיקרי שיהה לענין שארי תכיפות מ"מ הכא אין אני קורא בה תיכף לסמיכה שחיטה מדלא הוי בפנים לפני ה'. וזה מדוקדק בלשון הברייתא אין אני קורא בה ר"ל ניהו דתיכף הוה מכל מקום אין אני קורא בה וכו' משום דלא הוי לפני ה' והוה סייעתא לעולא. ודחי הש"ס דלמא לא שמה ביאה וברייתא אתיא כר"י בר"י דמרחק צפון וא"נ מכניס ידו אכתי לא מקיים תיכף משום דמרחיק כ"ב אמות אע"ג דמקיים לפני ה' מכל מקום משהה כ"ב אמות וכיון דהכנסת היד ומדרבנן מיהת אסו' לכ"ע כמ"ש הרמב"ם דמכין אותו מכות מרדות לכ"ע דעדיף טפי להביא הקרבן לחוץ מלהכניס ידו לפנים דבין כך ובין כך לא מקיים תיכף לסמיכה שחיטה ודברי התוס' ברורין בעזהי"ת. ובספר מראה כהן הקשה הא עכ"פ היה צריך כדי השטת ידו לפנים ונמצא חסר ליה כ"ב אמה בציר פשטת יד הסומך, ולפענ"ד גם זה לק"מ דבלא"ה צריכין להבין דניהו דמשער ניקנור עד מזרחו של מזבח הוא כ"ב אמות הארכתי צריך להוליך הבהמה לצפון המזבח ולשוחטה שם. וע"כ צ"ל דאמרינן שם בזבחים דף ל"ב ע"ב הנשחט לפני ה' ואין השוחט לפני ה' ועומד השוחט במזרח המזבח ומושיט ידו לצפון לצואר הבהמ' ושוחט ומשום הכי אם הסומך מושיט ידו לפנים וסומך עדיין צריכין להוליך הבהמה כ"ב אמות דהיינו משם עד מזרחו של מזבח ועוד כדי השטת יד השוחט לצפונו ואתי שפיר ודו"ק בכ"ז: