Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Avodah Zarah Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה עליהם כו' דבר שהוא מיוחד להם תכשיט להם פי' דבר שמיוחד לעכו"ם פי' שמיוחד אליו בעלמא ולא לתקרובת תכשיט הוא להם כיון שמיוחד לו אעפ"י שאינו דבר נוי כיון דמייחד להם ע"כ תכשיט הוא להם אף עמהם דבר שמיוחד להם תכשיט להם. ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל שהכניסו לפנים מקנקלין אסרו כגון כיסים של מעות פי' אף על פי דכיסים של מעות אינו דבר נוי כדאיתא במתניתין וכדמוקי בבבלי דף נ"א ע"ב מ"מ כיון דמיוחד להם אסור בלפנים מקנקלין ומדקאמר ר' ינאי בלשון כגון ולא אמר בלשון אפילו כיסים של מעות משמע דדוקא כגון כיסים של מעות אבל לא כסות וכלים [ומכל הני דקחשיב במתניתין לא נקט אלא כיסים של מעות אבל כסות וכלים לא נקט עיין במתניתין דף נ"א מצא בראשו מעות כסות וכלים] וכדמדייק בסמוך לחלק בין לשון כגון ללשון אפילו. ומדנקט לשון כגון משמע דוקא כגון כיסים של מעות הגם דגם הוא אינו דבר הקרבה ואינו כעין פנים [כמו מים ומלח דבסמוך והמובא בבבלי שם.] מ"מ הוי דבר המיוחד להם. וע"כ נאסר בלפנים מן הקנקלין וע"ז קאמר אמר ר' יסא סימן הוה לן ר"ל סימן מסור בידינו ומסורת וקבלה בידינו (וזה מצוי בירושלמי) והדא פליגי אר' ינאי ולית היא אלא מסייעה לה ר"ל דקבלה בידינו דלית ר"ה פליג על ר' ינאי אלא מסייעה לה כדמסיק מה עליהן דבר שמיוחד להם תכשיט להם אף עמהם דבר שמיוחד להם תכשיט להם יצא כיסים של מעות פי' דהי' הא"מ דר"ה פליג אר' ינאי כיון דר' ינאי קאמר בלשון כגון כיסים של מעות משמע דכיון דהוי דבר מיוחד להם [דהא אינו תקרובת] לפיכך נאסר לפנים מן הקנקלין ומ"מ בחוץ מותר מוכח ע"כ דאף דבר המיוחד להם אינו תכשיט להם וע"כ פליג אר"ה דס"ל דדבר המיוחד להם תכשיט להם אבל מסורת וקבלה בידינו דלית ר"ה פליג אר' ינאי אלא מסייעה ליה והכי קבלה בידינו דכך אמר ר"ה מה עליהן דבר המיוחד להן תכשיט להם אף עמהם דבר המיוחד להם תכשיט להם יצאו כיסים של מעות כך אמר ר"ה פי' דר"ה מסיק יצאו כיסים של מעות ר"ל כל דבר המיוחד להם תכשיט להם יצאו כיסים של מעות אעפ"י שמיוחד להם אינו תכשיט להם כך הי' מסיק ר"ה. ע"כ מסייעה לההיא דר' ינאי דכיסים של מעות הוי דבר המיוחד להם וע"כ נאסר לפנים מן הקנקלין ומ"מ אינו תכשיט וע"כ מותר בחוץ:
ר' בא בשם רב יהודא אפילו מים ומלח. ור"ב בשם ר"י קאמר בלשון אפילו וע"ז פריך מלח לשוף ומים להדיח ואהן אפילו בתמי' הא מלח ומים הוי כעין פנים כדאיתא בבבלי שם אלא תני הכי כגון מים ומלח ולא תני בלשון אפילו אלא בלשון כגון. ומכאן מוכח כדעת התוס' ז"ל בדף נ"א ע"ב דאיסורא דמים ומלח הוא משום תקרובת ולשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלפנים מן הקנקלין אסור אפילו דבר שאין בו תקרובת הא בכאן משמע דדוקא מים ומלח משום דהוי דבר של תקרובת. וי"ל דאדרבא הרמב"ם ז"ל סמך ע"ז דבש"ס דילן גרסינן אפילו מים ומלח ולא כגון מים ומלח משמע דלאו משום תקרובת וע"כ קאמר אפילו מים ומלח דאע"ג דהוי דבר שאינו של נוי נמי אסור ולא בעינן דווקא מים ומלח. ומכאן יצא להרמב"ם ז"ל דיני' כיון דבירושלמי מדייק בין לשון אפילו ללשון כגון ובבבלי נקטינן לשון אפילו ולא מדייק על לשון אפילו ולא מקשה כמו בירושלמי ע"כ דלא בעינן דוקא כגון מים ומלח דבר תקרובת וע"כ נקט לשון אפילו וע"כ פסק כן להלכה:
רבב"ח אמר אפילו סולת שלו אסור ושל חבירו מותר פי' לא מיבעיא קמח ועשאן סולת דודאי מותר דהואיל ונשתנה [עי' בדף מ"ו ע"ב] אלא אפילו סולת ג"כ שלו אסור ושל חבירו מותר לגבוה ע"ז שאל רג"מ מה ר"ל מהו כוונתו אם כונתו דאימתי נחלקו התנאים ביש נעבד בש"ח היינו דוקא בבע"ח דאז ס"ל לחד מ"ד דאסור אבל באין בו רוח חיים לכ"ע מותר בש"ח זה אתא רבב"ח לאשמועינן וקאי אליבא דמ"ד דאסור. וע"ז קמ"ל דלא אסר אלא בבע"ח אבל באין בו רוח חיים לכו"ע מותר או דקאי רבב"ח אליבא דמ"ד דמותר וקאמר דאימתי מתיר היינו דוקא בסולת [ולא מבעיא קמח אלא אפילו סולת] דאין בו רוח חיים אבל בדבר שיש בו רוח חיים לכ"ע אסור והיכי תימר לפרש דברי רבב"ח קשה בין שתאמר הכי בין שתאמר הכי קשה דהיכי ס"ד למימר דדבר שיש בו רוח חיים חמור מדבר שאין בו רוח חיים וסגנון הלשון כך הוא דגרסינן ב' פעמים מה ר"ל בין שתאמר הכי בין שתאמר הכי. [ובירושלמי בשאלת היכי מיירי גרסינן מה] מה ר"ל אם הכי הוא כמ"ד בין שלו בין ש"ח אסור. ע"ז אמר לא אתפלגין בדבר שאין בו רוח חיים וזה אתא רבב"ח מימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא אבל בדבר שאין בו רוח חיים לא איתפלגין במה ר"ל בין אם הכי הוא דאיפלגין בדבר שאין בו רוח חיים הא דבר שיש בו רוח חיים אסור קשה ודבר שאין בו רוח חיים לא כ"ש מדבר שיש בו רוח חיים דהא למ"ד דיש בו רוח חיים אסור כ"ש הוא על דבר שאין בו רוח חיים והיכי שתימר קשה אם קאמר אפי' למ"ד דאסור בש"ח מודה דבאין בו רוח חיים מותר קשה הא דבר שאין בר"ח ק"ו מיש בו רוח חיים בין שתימר דלמ"ד מותר הוא דוקא בא"ב ר"ח אבל ביש בו רוח חיים אסור קשה הא א"ב רו"ח ק"ו מיש בו רוח חיים הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכותי' דבר שאינו שלך אע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה. ר"ל דזה קמ"ל רבב"ח שלא תימר כההיא דאמר ר' יוסי בשם ר' אילא ד"ה היא דבש"ח לד"ה נאסר לגבוה. אפילו למ"ד דאין אוסר להדיוט בש"ח. ע"ז קאמר רבב"ח דאינו כן אלא למ"ד גבי כלאים דאין אדם אוסר ש"ח כמו כן גבי נעבד לגבוה אין אדם אוסר ש"ח ולא מיבעיא דב"ח אינו אוסר לגבוה אלא אפילו באין בו רוח חיים נמי אינו אוסר לגבוה:
הכל מודין בחיטים שהן אסורות דמר ר"ח בר"י בשם ר"י שורשי חטה כו' לא הבנתי פירוש הפ"מ ז"ל ואולי ט"ס הוא תיבת דמר. והוא מימרא בפני עצמה ולא שייך לנתינת טעם מפני מה הכל מודים בחיטה אלא חיטה פשוט הדבר דעומד לקצור וכקצור דמי הגם שעדיין לא הגיע זמנו לקצור מ"מ אינו דומה להר שאינו עומד כלל לקצור. אלא מימרא בפ"ע הוא וגרסינן זאת המימרא בפ"ט דברכות בגי' נכונה ושייך המימרא לכאן מפני שזהו כל עיקר טעמא דרבנן בנטעו ולבסוף עבדו דלא הוי תפיסת יד אדם הוא כדאיתא בתוס' ז"ל דף מ"ה ע"ב ד"ה והכא וז"ל ז"ל דלרבנן אינו אסור משום תפיסת יד כיון שלא נטעו מתחלה לכך דהשרת הקרקע מבטלת התפיסה עכ"ל ז"ל ע"כ מביא הכא מכחו דהשרשה:
אמר ר"ח זאת אומרת שאין טומאת ע"ז מחוורת דלא כן מקישה לקלים ואינו מקיש לחומרין דלמה מקיש למת בכזית נדמה לשרץ אלא ע"כ דטומאת ע"ז מדרבנן. וע"כ מקשינן לקולא כדאיתא במס' שבת דף פ"ג ע"ב דלפיכך מקשינן לקולא משום דטומאת ע"ז מדרבנן. ע"ז אמר ר"מ מחוורת היא ולמה הוא מקישה למת ולשרץ ללמד ממנה לקלים שבה הדא דאת אמר בע"ז שבורה אבל בע"ז שלימה כ"ש. ר"ל דר"מ ס"ל דבאמת מחוור הוא דמדאורייתא הוא טומאת ע"ז. אך מה דאמרינן דמקשינן לקולא משום דטומאת ע"ז מדרבנן. הוא בע"ז שבורה דאין אסורה אלא מדרבנן ובאופן דאיכא גזירה דרבא בדף מ"ב ע"ב דבעכו"ם שבורה אסורה מדרבנן ע"כ טומאתה אינו אלא מדרבנן. אבל בעכו"ם שלימה בכ"ש כיון דשלימה היא אפילו בכ"ש הוי איסורא מדאורייתא דמר רבי יוסי בי רבי בון ר"ח בר גוריון בשם רב על ראש גויה וכו' אלמא דאפילו בכ"ש אסורה:
מתניתא כמ"ד עכו"ם כנדה כו' הסוגיא הזאת כפולה במס' שבת פ"ט בשינוי גירסא קצת ומתרויהו מחוורת שמעתתא וה"פ ר"ז ר"א בשם ר"י המקדיש את הבית אין מועלין בו כן הגי' במס' ע"ז הנ"ל אר"ז הוויי בה רבנן פליגי מ"ד אסרו מועלין בו ומ"ד אין מועלין בו לא אסרו. כן הוא במס' ע"ז והכא שייך הא דלעיל והא תנינן ג' בתים הן פי' דקשה על ר' יוחנן דלמה לא אסרו הא תנינן ג' בתים הן בית שבנאו לשם עכו"ם אסור. [וכמו דמקשה לקמן בסוף סוגיא למ"ד כשמשתחוה לאילן לא אסרו. והא תנינן שלש אשרות הן אילן שנטעו לשם ע"ז. ומשני תיפתר שנשתחוה לזמורה ואח"כ נטעו] וה"נ משני תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ בנאו פי' דנשתחוה בתלוש ואח"כ בנאו התיב ר"ח קומי ר' יוסי מתניתא פליגא על רב השוקת כו' וההין בית לאו כמו שחיברו ואח"כ חקקו כצ"ל. [ומוכרח כן בל"ס] כו' סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן ואח"כ הוי חקיקה קודם החיבור ולית הדא פליגי על ר' יוחנן בניחותא וכן מצוי כמה פעמים לדוגמא בירושלמי פ"ג דגיטין וכינה דלית הוא פליגא לר"י אבל פליגא דרשב"ל עיי"ש והירושלמי דגיטין מובא ברשב"א ז"ל פ"ק דגיטין ומפרש כן בפי' הירושלמי דהוא בניחותא דר"י אמר עכו"ם שנשתברה אסורה ע"כ אבניו ועציו ועפריו אסור משא"כ לרשב"ל קשיא דס"ל דמותרת וא"כ למה עציו ואבניו ועפריו אסורין הא הוי עכו"ם שנשתברה כיון דלא השתחוה לכל אבן תחלה אלא השתחוה לכל הבית א"כ הוי עכו"ם שנשתברה ולרשב"ל מותרת אבל לית פליגא על ר' יוחנן ופריך לא כן סברינן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר וא"כ קשיא אפילו אליבא דר' יוחנן והא תנינן ג' אבנים הן ומוכח משם דבאינו עתיד להחזירן מותר. ומשני דע"כ תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנאו ולא כדאוקמית מעיקרת שהשתחוה לבית. וע"כ מתוקמא כרב דהמשתחוה לבית אסרו ז"א דא"כ הוי עכו"ם שנשתברה מאילי' אלא על כרחך דמיירי שהשתחוה מתחלה לאבן ואבן ואח"כ בנאו ומסיק הגמ' ואפי' על רשב"ל לית היא פליגי אפילו לפי הקס"ד דסבירא ליה דלא השתחוה לכל אבן אלא לבית מכל מקום אסור אפילו לרשב"ל לא כן סברין מימר אם בשעתיד להחזירן כו' ד"ה אסור ואמר ר' יודן אבוי דר' מתני' אם היו מולחים במקומן כו' ואילו במקומן הן על כרחך אסור אבניו עציו ועפריו אפילו אליבא דרשב"ל ר' בא בשם רבי המשתחוה לבית אסרו לאילן לא אסרו והא תנינן ג' אשירות הן ומשני תיפתר שהשתחוה לזמורה ואח"כ נטעו והוי כמו דפריך לעיל על בית למ"ד לא אסרו והא תנינן ג' בתים הן ומשני ג"כ תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ בנאו ודו"ק:
רב ור"י תריהון אמרין בהכנסתן לארץ היא מתניתא פי' דתנא קאי על הכנסתן לארץ. ופריך ע"ד דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו. בגין כן הוא פתר לה בהכנסתן לארץ פי' דכיון דתני סתם במתניתן בית שבנאו מתחילה לע"ז הר"ז אסור ולא מחלק בין של עכו"ם לשל ישראל והוי כמו בבבא דמציעתא ובבא דסיפא דשם אין נפ"מ בין של ישראל לשל עכו"ם ע"ז קשה הא עכו"ם של ישראל אינה אסורה אלא עד שתיעבד ומה שבנאו מתחילה לע"ז לא מהני עד שתיעבד ואי דעבדו ג"כ א"כ למה לי בנאו מתחילה לע"ז הא רב ס"ל דהמשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי ע"כ מוקי מתניתין דקאי על הכנסתן לארץ דאז א"צ להמתין עד שתיעבד אלא אסור מיד וצריך לגדע מיד דהא גרסינן במס' חלה פ"ב ה"א א"ל ר"ע אי את מודה לי בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות שהן חייבין בחלה ולאו גידולי פטור הן עיי"ש והוא מהטעם דחלה נתחייבו מיד בכניסתן לארץ כדאיתא בכמה מקומות עי' ברש"י ז"ל במס' קדושין דף מ' ע"ב שמביא הספרי דמשונה ביאה זו עיי"ש וכיון שנתחייבו מיד ע"כ קפיד רחמנא דכל הקמחים שתמצא בכניסתך הרי את מחייב בחלה ואסור לאכול בלא חלה אעפ"י שבלא הכנסתו לארץ אין עליהם איסור טבל לחלה אבל מכיון שגזר רחמנא לחייב מיד חייבים בכל הקמחים שמצאו וכן אפילו אותו שגילגלום עכו"ם והוא בעלמא פטור כדאיתא שם מפורש עיי"ש בדברינו גבי מודים חכמים לר"ע בהכנסתן לארץ כו' עיי"ש וא"כ כמו כן בגידוע עכו"ם דקדמה לכיבוש ארץ ישראל כדאיתא בדף מ"ה ע"ב עיי"ש ברש"י ז"ל בכניסתן נצטוו לגדעם מיד. וע"כ כל המזבחות והמציבות ואשירות שמצאום מיד צריך לגדע ואסורות כדכתיב שם גבי כי יביאך וגו' ונתתצתם את מזבחותם וגו' (דברים ז') אעפ"י שבלא הכנסתן לא היו אסורות אלא עד שתיעבד. ע"כ מוקי רב דהמתניתין מיירי בכניסתן לארץ ע"כ לא בעינן השתחויה. אבל לר' יוחנן קשיא כיון דס"ל דהמקדיש הבית אין מועלין בו משום דהוי כמחובר וממילא לא נאסר בהשתחויה. א"כ קשה למה מוקים לה בכניסתן לארץ לאוקמה בשהשתחוה לה גם כן דהא אפילו במשתחוה נמי צריך בנין מתחלה לע"ז דבלא"ה אינו נאסר בהשתחויה ע"ז משני דלפיכך מוקי ר' יוחנן ג"כ בכניסתן לארץ משום דכיון דלא תני ברישא העצה דביטול כמו בבבא מציעתא דליטל מה שחידש או בסיפא והוציא מתוכה. ע"כ מיירי בכניסתן לארץ דלא הי' מהני ביטול כדאיתא בדף נ"ג ע"ב עיי"ש וכן מוכח כדברינו לקמן בה"ח עיי"ש:
ר' בא בשם רב מזו ר"ל מזו המתניתין שמע מינה המיותכים לע"ז נאסר מיד פי' דאפי' למ"ד דאין אסורה אלא משתיעבד היינו בבונה מן התלוש לשם ע"ז אבל בשחוצב במחובר ונתלש עכו"ם שלימה מעשה חשובה כזו לכ"ע נאסר מיד ועי' בתוס' ז"ל דף מ"ז ע"ב ד"ה אבן. שכתבו שם דלפיכך לא בעינן השתחוה ובחצובה לבד נאסרה משום דהוי מעשה חשוב עי"ש. ולפיכך מוקי רב לעיל בה"ז המתניתין דבנין דמיירי בהכנסתן לארץ דאל"ה לא נאסר מיד משא"כ כאן בה"ח סבירא לי' לרב דלא מוקי למתניתין הזה בהכנסתן לארץ דא"כ היינו רישא אלא ע"כ דבמעשה חשובה דחצובה שחוצב מן המחובר לא צריך לאוקי בהכנסתן לארץ אלא בזה לכ"ע נאסר מיד. ר' ירמי' בשם ר"א מזו הנתוך כוס לע"ז נאסר מיד דס"ל דבימוס הוא משמשי עכו"ם ולא עכו"ם עצמה ולא כר"ב בשם רב דס"ל דהוי כו"ם עצמה [והוא פלוגתא לקמן בפ"ד ה"ד ועיי"ש בדברינו]. ר"ה בשם ר"א והוא שהעמיד עלי' ע"ז ר"ל דלא נאסר הבימוס מיד אלא דוקא כשעמד עליה ע"ז וכדמסיק [מחלפי שיטתי' דרב תמן הוא אמר מזו המתיך כוס לעכו"ם נאסר מיד והכא הוא אמר הכין זה לא שייך הכא כלל אלא שייך לקמן בפ"ד ה"ד ושם גרסינן לה ואגב שיטפי' דלקמן מביא כאן כדרך הש"ס הזה לרגילין בה] פתר לה כהדין תנייא דתנינן תמן ע"ז של עכו"ם אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד כלום פליגי לה בע"ז דלמא במשמשיו ר"ל דבמשמשין הכל מודים דעד שתיעבד [כשיטת הבבלי דף נ"א ע"ב] וכיון דבימוס הוי משמשין ע"כ לכ"ע עד שתיעבד ע"כ והוא שהעמיד עליה ע"ז. ע"ז פליג רבי שמעון בשם רבי אלעזר אף במשמשי עכו"ם מחלוקת נמצא דג' מחלוקת בדבר דר"י בשם ר"א סבירא ליה דבמשמשי עכו"ם לכו"ע נאסר מיד ורבי הילא בשם רבי אליעזר סבירא ליה דלכו"ע עד שתיעבד ור' שמעון בשם רבי אלעזר סבירא ליה דלא עדיפא ולא גרע משמשי עכו"ם מעכו"ם עצמה ותרויהו שוין ותלי במחלוקת אם מיד או כשיעבדו ר"א בשם ר"א והוא שהעמיד עליה ע"ז. היא כמו אמר מר ע"ז פריך על דעתיה דר' אלעזר שני אבנים הן והא תנינן שלש ומשני כדלעיל כאן לשהות כאן לשעה:
הרי הקבר אסור בהנאה וצילו מותר הרי היכל אסור בהנאה כו' הוי לית טעמא משום שהוא אסור בהנאה אלא הרחקה בעלמא הוא כצ"ל ותיבת דלא מיותר:
לית הכא פליגא על ר' יוחנן דר"י אמר ע"ז שנשתברה אסורה. לית הדא פליגא מתפרש בניחותא ומצוי הוא בירושלמי כזה וכן פי' הרשב"א ז"ל בפ"ג דמס' גיטין עיי"ש ובדברינו ע"ז פריך לא כן סברין אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין כו' א"כ קשיא גם על ר' יוחנן: