Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ואין דרך אדם להניחן בר"ה בתמי' וכיון שכן הו"ל לעיוני ומיזל דתלוי זב"ז כיון דיש לו רשות להניח בר"ה ממילא הו"ל לעיוני ומיזל. ע"ז משני רב בממלא את כל ר"ה אבל אם אינה ממלא את כל ר"ה אין דרך אדם כו' בתמי' ומהרא"פ ז"ל גריס דרך ב"א כו' והכל אחד. שמואל אמר או בממלא את כל ר"ה דאז אין לו רשות להניח למלאות או עד שתהא נתונה בקרן זוית כאוקימתא דר"י בבבלי דף כ"ז ע"ב ר"י אמר בקרן זוית וע"ז פליג ר"א וס"ל דבאמת לא איבעיא ליה לעיוני למיזל משום דבאמת אין דרך אדם להניחו ברשות הרבים ומסביר הדבר דאפי' אינו ממלא את כל רשות הרבים ר"ל דאפילו אם ירצה אחד להניח ברשות הרבים לא למלאות אך להניח. ואפילו במונח כבר אם ירצה לטול ממקום זה ולהניח במקום אחר הרי זה עושה בור ואפילו להניח לא בקרן זוית נמי אסור להניח בר"ה. ע"כ ממילא א"צ לעיוני ומיזל. ולא כאוקימתא דרב ושמואל:
היתה ממלא כל רשות הרבים אם יטלנה מכאן וכו' אלא יטול המקל וישברנה כו' פי' דהיא הענין דבבבלי דף כ"ז ע"ב אם עביד אינש דינא לנפשי' כו':
הניח חבית ברה"ר ובא אחר והניח אחרת סמוכה לה פי' דבממלא ר"ה כולה חביות דמעכב הליכתו קפשטינן לעיל דאסור ליטלה מכאן וליתנה לכאן משום שלא יעשה תקלה דבור אלא מותר לו לשוברה. אבל מיבעיא לי' באופן זה דסמך חבירו חביתו לחבית שלו כדי שלא תתגלגל חביתו דחבירו סמכה בחביות שלו כההיא עובדא ממש דתשו' הרא"ש ז"ל בסי' ק"א ה"ג. סמך את חביתו בכלי של חבירו שלא תתגלגל ותשבר אם מותר לו לשמט כלי שלו עיי"ש. וא"כ הרי נקשרה חביתו למקום היזק דאם ישמטנה ממקומה ויוליכנה לביתו תתגלגל חביתו דחבירו ותזיק במקומות אחרים כבור ואולי גם תשבר ע"ז שאל אם בא ליטול חביתו ויתגלגל חביתו דחבירו ממילא אם יטלנה מכאן ויתננה בכאן נעשה בור אלא יטול המקל וישברנה או יעבור עלי'. פי' דמיבעיא לי' אם מותר ליטול חביתו ויתגלגל חביתו דחבירו. ואולי תשבר ע"י הגילגול כשאין לה סמיכה. ואי דיעשה בור ויזיק לאחרים מ"מ מותר כדי שלא יהי' לו היזק ע"כ מותר [כדאיתא בחו"מ סי' שפ"ח ס"ב בהגה. אם רואה נזק שבא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שיגיע עי"ז הנזק לאחר קודם שיגיע אליו הנזק] או דאסור לעשות בור ולגרום היזק דבור לאחר אלא יטול מקל וישברנה. ע"ז פשיט מן הברייתא שור שעלה בחבירו ובא בעל השור ושמטו מתחתיו אם עד שלא עלה שמטו פטור פי' דהיא ברייתא אחריתי ולא אותה דלעיל. וה"פ שור שעלה והיא כמו עולה ועלה הוא בחולם ולא בקמץ דהא מסיק אם עד שלא עלה. והכונה הוא שור שעולה תמיד בחבירו וכשרוצה לעלות על שורו בא בעל השור ושמטו מתחתיו אף על פי שעל ידי זה יגיע הנזק לאחר דהא יעלה על שוורים אחרים מכל מקום מותר וכדמסיק אמר ר' יוסי ראה אמת המים שוטף לתוך שדהו עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו רשאי לפנותן אל מקום אחר. משנכנסו אין רשאי לפנותן למקום אחר. ע"כ כדי שיהא יוכל ליטול את חביתו מותר. אף על פי כשיטול הסמוכה מחבית דחבירו תתגלגל למקום אחר ויטלנה מכאן ויתננה לכאן ותעשה בור ותזיק לאחרים. וזה מותר קודם שהגיע הנזק אלי' ולא דמי לממלא את כל רשות הרבים חביות דהתם כבר נעשה ההיזק דנתעכב דרכו וזה נקרא מקום פסידא כדפירש רש"י ז"ל עיי' במה"פ ז"ל ד"ה היתה משא"כ הכא דהחביות שלו דמסמיך לחבית דחבירו מותר לו ליטלנה ולא איכפית לי' מה שיעשה בור ויהי' נזק לאחריני. משום דכאן הוי קודם שהגיע אליו הנזק כדאיתא בסמ"ע ז"ל סי' שפ"ג ס"ק ז' דהכלי דמסמיך להחביות הוי קודם שהגיע אליו הנזק עיי"ש וע"ז מסיק אהן כריסו ארגירא עד דלא ייתי כו'. ונפשוט האיבעיא דחביות הנ"ל מהאי ברייתא אם שמטו פטור ולא איכפית לן מה שיהי' היזק לשוורים אחרים אבל אם דחפו חייב משום דהי' לי' לשומטו ולא שמטו. וא"כ ה"ה גבי חביות אם אפשר לו להניח דבר אחר לסמוך עלי' ולא הביא פי' ונשברה חייב משום דהי' לי' לשומטו בד"א ולא שומטו אבל אם אי אפשר להביא דבר אחר לסמוך מותר לו לשומטו ואף על פי שיתגלגל למקום אחר ונמצא דעושה הוא בור להזיק לאחרים וגם תשבר מכל מקום מותר משום דמותר להציל עצמו אף על פי שעל ידי זה יגיע הנזק לאחר קודם שבא הנזק אליו:
ר"ל אמר בשעת נפילה נחלקו כפי' הקדמונים ז"ל דלא הי' בידו לסלקה סמוך לנפילתו אבל לאחר נפילה דהי' בידו לסלקה כו"ע מודי שחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכולי עלמא חייב. אמר ר' יוחנן בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה הוא המחלוקת דלר' יהודא דסבירא ליה נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס על כן פטור אף על פי שהי' בידו לסלקה משום דאיהו לא קעביד הבור דהא אנוס הוא בנפילה ואי דלא מסלקו הא אינו מחויב לסלק כיון שאינו שלו ותלוי זב"ז אליבא דר' יוחנן דלהת"ק נתקל פושע ע"כ חייב מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. אבל לר' יהודא נתקל לאו פושע היא ע"כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכ"כ התוס' ז"ל דף כ"ט ע"א ד"ה פליגי. מתיב ר"י לר"ל אם בשעת נפילה פטור אינו ק"ו לאחר נפילה ולמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו ברה"ר פי' דלמה ס"ל לר"י דנתקל לאו פושע הוא ולא כהת"ק דס"ל דהוי פושע דצריך ליזהר שלא יכשל ויזיק משום שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה וע"כ בשעת האונס אינו שלו ע"כ אינו מחויב לשמור על האונס כיון דבשעת האונס אינו שלו ואין מוטל עליו השמירה על דבר שאינו שלו וא"כ כיון דפטור בשעת נפילה הוא נובע ממה שמפקיר נזקיו בר"ה כדי שלא יתחייב. א"כ היכי תימר דבשעת נפילה פטור ולאחר נפילה חייב הא הא דפטור כל עיקר בשעת נפילה הוא. אך מטעם שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה כדי שלא יתחייב בנזקין [כדכתב הנמו"י ז"ל דבסתמא מפקיר להו אם לא במתכוין לזכות בחרסי' אע"ג דבעלמא דבנשבר כליו של אדם אינו מפקיר להו. אך בר"ה מפקיר נזקיו כדי שלא יתחייב בנזקיו] דר"י מפרש להמתניתין במתכוין חייב באינו מתכוין פטור דאף דקאי על תרווייהו על שעת נפילה ולאחר נפילה [כדכתב הנומ"י ז"ל דלמ"ד דבתרתי פליגי ע"כ דהא דקאמר ר"י במתכוין חייב באינו מתכוין פטור קאי על תרוויהו] מ"מ מפרש דהפירוש מתכוין הוא מתכוין אך לזכות בחרסי' כדאית' בסמוך והוא משום דזהו עיקר הפטור של שעת נפילה משום דאינו מתכוין לזכות בחרסי'. וע"ז קאמר מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין דתני מודין חכמים כו' כו' ובא אחר ונתקל בהם פטור שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא אם לא הנחיל כו' ע"מ כן חייב. פי' דמביא רישא דהתוספתא ומדלג באמצע ומביא עוד תוספתא בפרק הזה ומרישא הוא מסייעא לדין ומסיפא מסייעא לדין. וכן דרך הירושלמי דמזכיר רק ראשי פרקים מן הרישא דהתוספתא או מהסיפ' ודבר מצוי הוא. דברישא תני מודין חכמים לר"י במניח קנקנו כו' ונפלו ונשברו פטור מפני שאין שמירתן עליו דהא לכו"ע הוי נפילת אונס ופטור מפני שאין שמירתן עליו דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור הרי מכאן ראי' לר"י דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ומסיפא דתוספתא ראי' לר"א דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב דהי' לו לסלקו דתני הי' קופה של תבן ובה קוצים בר"ה ובא אחר והוזק בהם ר"י פוטר שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ר"ל דהנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מהנזקין ולא משום דכל הוציא ברשות פטור לר"י מן נזקין ז"א אלא דס"ל לר"י דע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מנזקין אבל כל מוציא ברשות ס"ל לר"י ג"כ דחייב בנזקין [ועיין בנמו"י ז"ל בסוגיא דידן דכתב מפורש דאפילו עושה ברשות חייב בנזקין אפילו לר"י] ומדייק מזה טעמא משום דע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא לא"ה הי' חייב הא הקוצים שנמצא בהתבן הוא באונס דהא הי' מכוסה והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. אלא ע"כ דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב אפילו לר"י. ע"ז מסיק ע"ד דר"י במתכוין לחרסין ע"ד דר"א במתכוין להזיק פי' דלר"י הוא רק מתכוין לחרסין על אחר נפילה ולר"א מתכוין על שעת נפילה. וע"ז מסיק ר"ז ור' לא תריהון אמרין מודה ר"י לחכמים במבקיר שור שנגח בר"ה דחייב לא דומה נזק עומד לנזק מהלך פי' דאע"ג דס"ל לר' יהודא דנתקל לאו פושע הוא דלא הי' עליו להזהר מן התקלה שלא יבוא לידי תקלה דהא הת"ק ס"ל דנסקל פושע הוא אע"ג דהתקלה גופי' אונס הוא אך הי' לו להזהר שלא יבוא לידי מכשול ואונס כדפי' הנמו"י ז"ל ור"י ס"ל דלא הי' לו להזהר מן המכשול משום דאין מוטל עליו לשומרו כשהוא ברשותו על כשיוצא מרשותו דהא בשעת האונס לאו שלו הוא כדאמר ר"י בסוגיא דידן דלמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו בר"ה. אבל בשור שנגח בר"ה והפקירו בשעת נגיחה חייב משום דהוי נזק מהלך וחייב בשמירתו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה אע"ג דבשעת נגיחה הוי שאינו שלו דהפקר הוא. אבל חייב קודם הנגיחה לשומרו שלא יבוא לידי נגיחה. ואע"ג דקי"ל בנגיחה דנגח ואח"כ הקדיש ואח"כ הפקיר פטור הנ"מ שנגח ואח"כ הפקיר משום דבעידנא דנגח הי' לו בעלים וגזה"כ הוא דבעינן שיהא היזק לתשלומין שוין כאחד וכדאיתא בשטמ"ק ז"ל דבנזקין לכו"ע בעינן שיהא היזק והעמדה בדין שוין כאחד. והעיקר גזה"כ הוא שיהא שוין כאחד עד שמכח דיקדוק הזה מדקדק רש"י ז"ל דאפילו מכרו בינתים פטור משום דהקפדת הכתוב שיהא שוין כאחד הנזקין והעמדה בדין. ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דהעיקר הקפדה שיהי' לו בעלים מ"מ בעינן שוין כאחד העמדה בדין עם שעת ההיזק. וע"כ כשהי' לו בעלים בשעת נגיחה ואין לו בעלים בשעת העמדה בדין פטור משום דאינו שוה העמדה בדין עם שעת הנגיחה. משא"כ כשהפקיר בשעת נגיחה ממש וחיובו הוא דהוי לו לשומרו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה והוי החיוב דשור רעהו דהי' לו להבעלים לשמור שורו שלא יבוא לידי נגיחה. וע"ז אנו מעמידין לי' להבעלים לדין שישלם מפני שלא שמר שורו שלא יגח כיון דעד שעת נגיחה ממש הי' שלו. ואבל בשעת נגיחה לא הי' שלו וע"כ שוין כאחד הנגיחה והעמדה בדין. משא"כ כשבשעת נגיחה ממש הי' שלו ואח"כ הפקירו קודם שעמד בדין ונמצא דאין המיתה או הנזקין והעמדה בדין שוין כאחד:
בן סורר ומורה מהו שיהא חייב בגניבה הראשונה משום דהוי התריית מיתה כשתצרף עם עוד גניבה. ופשיט מן הגונב כיס בשבת דחייב משום דקנה בהגבהה והא הגבהה הוא להתריית הוצאה דיהא חייב דהא המוציא אינו חייב אלא א"כ נטל להוציא ע"ז קאמר דר"ה כדעתיה ע"ז מביא הברייתא הסיפא דמגרר ויוצא לדינא דידן ואח"כ מביא הא דקשיא מהאי מתניתן לר"י ולרשב"ל דלר"י מתיבין מהרישא דלמה אמרו אינו מן השם דאינו חייב אלא בהנחה כדאיתא בש"ס הזה ברפ"ק דמס' שבת. ורשב"ל קשיא דלמה חייב על שבת ויוה"כ כדאיתא בתוס' ז"ל במס' יבמות דף ל"ד ובכ"מ הא לרשב"ל אין איסור חל בב"א ומשני דר"מ ס"ל כר"ע ומגזה"כ חייב על שבת ויוה"כ ואיידי דממתניתין הזה מפלפל טובא מביא הגמ' הכא הכל מה שפלפלו בזה דמהאי מתניתין מפלפל אם קני כיס בהגבהה או בגרירה והתריית מיתה ונטילה לצורך הוצאה ואיסור בב"א הכל מפלפלין ממשנה הזאת:
אם עד שלא עמד בדין השביח כו' א"ר לא כיני מתניתא השביח המזיק כו' פי' דבברייתא מסיק גם האי בבא דהשביח המזיק כו' כמובא בבבלי ולא דר' לא מחדש זאת אך ר' לא מחדש דהתיבות הללו אם עד שלא עמד בדין קאי על הסיפא על הבבא דהשביח המזיק:
מ"ט דר"מ א"ק ומכרו את השור החי וגו' ומה מקיים ר"מ כצ"ל וגם את המת יחצון מכאן שזה מפסיד ח"נ וכו'. דהוא כדאיתא בבבלי זה פחת שפחתו מיתה מחצין בחי ומכאן ידעינן כל עיקר שתשלומין שלו הוא ח"נ דאי מקרא ומכרו את השור החי לא ידעינן שיעור תשלומין שלו:
ר' יודן בעי הדין עמדת ב"ד מהו. פי' אם התביעה דמודה לו המזיק הי' ע"י העמדת ב"ד דהי' ידוע לעדים שאחד מן השורים נגחו וא"י איזהו. ונמצא מה שמודה המזיק נזקו הוא ע"י ב"ד [כדאיתא במס' יבמות דף כ"ד דב"ד בעדים הוא דמפקעי'] ואך המזיק אינו מודה הגדול אם באופן זה אם לא הביא הניזק ראי' נוטל מן הקטן ולא הוי טענו בחיטים והודה בשעורים. אע"ג דהניזק תובע הגדול [ובמתניתין דאמרינן ראוי לטול ואין לו משום דהוי טב"ח והב"ש כדאוקימתא בש"ס דילן. משום דמיירי דאינו ידוע כלל מהנגיחה ואין הודעה מהמזיק ע"י ב"ד אך בהודאתו שמודה מעצמו שהקטן הזיקו וכמ"ד פלגא נזקא ממונו כדכתבו הראשונים ז"ל עי' בנושאי כלים של הרמב"ם ז"ל וטוש"ע ונושאי כליו אבל מה שמודה המזיק נזקו ע"י ב"ד האיך הדין] וע"ז פשוט נישמעיני' מן הדא שנים שזרקו שני צרורות ושברו ב' כדין אחת של יין ואחת של שמן זה אומר של יין שברתי וזה אומר של שמן שברתי כן גי' התוספתא שניהן משלמין של יין ולמה לא הוי טב"ח והב"ש הא הניזק טוען ברי. וע"כ משום דהתוספתא מיירי בשהי' ידוע שנזרקו ונשברו ע"י ב' אנשים הללו ב' הכדין. כדאיתא ברישא דהתוספתא ואם הי' ידוע שזה היזיקו עיי"ש. וע"כ כיון שהיין הוא ע"י העמדת ב"ד לא הוי כטב"ח והב"ש. ע"כ מזה ראי' גדולה להך שיטה דמבואר בשו"ע חו"מ סי' ת' דנובע מה"מ ז"ל דאם יש עדים שחייב לו ואינו ידוע אם חיטים אם שעורים והתובע אומר חיטים והנתבע אומר שעורים חייב ליתן לו שעורין והרי מוכח כן מהירושלמי והתוספתא:
סליק פירקא בס"ד: