Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Bava Kamma Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א"ר ינאי בא עליו ר"מ משני צדדין מנפ"ש שלך הוא תניהו לי אינו שלך תניהו לי שאגבנו פי' דניזק האחרון אומר לניזק הראשון [שהשור עתה ת"י כפי' הפ"מ ז"ל מדקאמר תניהו לי משמע שהשור ת"י] ממנפ"ש אם שלך הא דתורי דשותפא הוא תניהו ג"כ לי גם אנכי שותף כעת ואם אינו שלך דבע"ח הוא ואלא תפסת אותו לגביה תניהו לי שאגבנו ר"ל גם אנכי ופי' אגבנו הוא כדאיתא במס' ב"מ דף ס"ו ע"ב אמר ר"פ אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותקאי הוי למגבי' מניה ומסיק שם קם לגוביינא. ופירש"י שם דכגגד מעותיו גבי ואם בא לפרוע המעות לאחר זמן לא יקבלם. עכ"ל ז"ל. וה"נ ה"פ תן לי שאגבנו הגם שאני בע"ח אבל כשתחנו לי אגבה ממנו שלא יסלק לי במעות דהתורה שיעבד את התם לנזקיו באם שלא יפרע לו מעות יהי' השור משועבד לי' והברירה ביד הבעלים לסלקו במעות קודם שיתפסנו הניזק אבל כשלא פרעו הבעלים ותפסו הניזק לגוביינא קני הניזק ואין בידו לסלקו במעות דהא יש לו לניזק קנין לגוביינא בגוף השור אם לא יפרענו בדמים [והא דגרסינן במס' ב"מ דף ס"ב ע"ב שם א"ל מר זוטרי ברי' דרב מרי לרבינא מאי א"ל קני לגוביינא מי קני סוף סוף אסמכתא הוא היינו משום דכל זאת אסמכתא ואסמכתא לא קני והתם הוא דשייך אסמכתא דהא הוא לבד התנה אם לא אפרע לך קני לגוביינא ואסמכתא לא קני אבל הכא התורה שיעבדה התם על קנין גוביינא ולא שייך אסמכתא] וע"כ כשאין אתה פורע לי דמים תנהו לי ואגבנו אני כמו אתה כשלא פרע לך הבעלים ונתפס השור לגוביינא וע"כ תניהו לי ואגבנו אני ואמר ר"א שמירת נזקין כשמירת קנין פי' דלעיל בפ"ק ה"ב קאמר ר"א דבעושה מעשה שקונה אותו בעלמא באותו מעשה נתחייב לשמירה אע"פ דלא נתכוין לקנות באותו מעשה אך כיון דעושה מעשה שיכול לקנות נתחייב בשמירה כדברינו לעיל עיי"ש. וה"נ אע"פ שתטעון שלא נתכונת לגבי' אבל כיון דע"י מעשה התפיסה קונה בעלמא לגבי' נמצא מתחייב אתה בשמירה. ור' ינאי היא דמסיק להסביר טעמא דר"מ. ולא כן אמר ר"א שמירת נזקין כשמירת קנין וזהו טעם דר"מ ע"ז השיב ר' יודן הוא ר' יהודא התנא בר פלוגתי' דר"מ והכא קרי לי' ר' יודן כמו בסמוך תומ"י קרי הגמ' מפורש לר' יהודא בר פלוגתא דר"מ ר' יודן ומסרו לו לנזקין ואינו אלא כמשכון בידו פי' דר"י לא סבירא ליה כר"מ דקני לגוביינא בתפיסתו ז"א אלא כמשכון בידו ומלוה על המשכון הוי ש"ש והיינו דקאמר. ומסרו לו לנזקיו בתמי' הכי נמסרו לו שיהא שלו בעד נזקיו ז"א דאינו אלא כמשכון בידו [ואינו בואו הוי כמו דאינו בדלית בכמה מקומות בירושלמי] וע"ז שאל הגמ' ומה ביניהון בין ר"מ ור"י הא לתרווייהו חייב הניזק הראשון בשמירתו. ע"ז גרסינן ר"י אמר ר"ל דר' יוחנן אמר על הדא דר' ינאי דהקדש ביניהון ר"ל בין ר"מ ור' יהודא. על דעתא דר' יהודא מקדיש הראשון ר"ל המזיק ע"ד דר"מ שניהן מקדישין אותו דלר"א כיון שתפס הניזק הוא דנמסרו לו לגוביינא על נזקיו וקני לגוביינא וא"י לסלקו שוב במעות א"כ שניהן מקדישין המזיק והניזק כל אחד מקדיש חלקו. אבל לר"י דלא הוי בידו התפיסה אך למשכן בעלמא ע"כ הראשון לבד הוא מקדיש ולא השני וכן הוקיר וכן עשה שכר וכן השביח לר"י שייך להראשון ולר"מ שייך לשניהם. כ"ז אמר ר' יוחנן אליבא דתני ר' ינאי בפלוגתא דר"מ ור"י [ולפיכך גרסינן ר' יוחנן אמר ולא אמר ר"י דאמר ר"י הוא מימרא לעצמו ור' יוחנן אמר הוא על הענין האמור לעיל] אבל ר' יוחנן פליג על ר' ינאי וס"ל דר"י ס"ל דשותף הוא וקני חלקו ומדייק מלשון המשנה דלעיל דר"י דקאמר זה נוטל חצי החי וחצי המת מדקאמר זה נוטל חצי החי משמע דזכה בגוף השור [ועיי' בתוס' ז"ל דף ל"ה ע"א ד"ה זה שכתבו האי לישנא לאו דווקא דר"ל לאו שנוטל בגוף השור דלאו שותפא הוא עיי"ש] ור' יוחנן מדייק מלישנא דר"י דסבירא ליה דשותף הוא ע"כ קאמר כמה דר' יהודא אמר קנה דקאמר נוטל חצי החי כן ר' שמעון אמר קנה ר' שמעון הוא דמתניתין דידן אלא שר' יודן [ר"ל ר' יהודא כנ"ל] אמר קנה לחי וקנה למת ור"ש אמר לא קנה אלא לחי בלבד כצ"ל [ופשוט היא] דהא לא מצינו בקנין המת ששום תנא יסבור כן אלא ר' יודן לבד:
תמן תנינן וכן שלשה שהטילו לכיס כו' אמר רבי בון נראין דברים שנטלו מרגליות כו' פי' בשטמ"ק ז"ל במס' כתובות דף י"ג דמדייק ממתניתן דמיירי באסתרי דצנייתא אבל בלא"ה השכר לאמצע נראין דברים בשנטלו מרגליות דהוי כשור לחרישה עיי"ש והגירסא דכאן ומסכת כתובות שינוי גרסאות קצת:
תני ג' שהטילו לכיס ונגנבו כך הן חולקין. ופריך והתני באלו אבנים ונגנבו מחצה לזה ומחצה לזה התוספת' הזה מובא במס' ב"מ פרק הבית והעלי' הרי קשה אלו הברייתות אהדדי דהברייתא דמס' כתובות ס"ל דחולקין כל אחד לפי חלקו בגניבה והברייתא דמס' בבא מציעא ס"ל דיחלוקו בגניבה במחצה עמ"ח. ומשני אמר ר"ש סלעים גסות צ"ל אבנים גסות כו' ופשיט. ופריך הגמ' מה חמית מימר בגניבה אנן קיימין פי' דמה חמית מימר הוא מתפרש בירושלמי כמה פעמים להוראת מנ"ל למימר הכי בגניבה אנן קיימין ר"ל מנ"ל לקום לדין על הגניבה ואנן קיימין למידן על הגניבה דהוי לן ספק ממי גנב משל זה או משל זה והוי ממון המוטל בספק וחולקין או אינן קיימינן אלא במשתייר ר"ל דהוי לן למידן על המשתייר דבמקום הזה מוחזק לן ב' חלקים משל זה וחלק אחד משל זה או ג' חלקים משל זה וחלק אחד משל זה. ואנו דנין על המקום הזה שמונח בו האבנים שנשתיירו וצריך להיות האבנים הללו שיש בכאן שייך ג' חלקים לזה וחלק ד' לזה. ומה חמית לדון אחר הגניבה די"ל דגנב חלק של זה לגמרי או חלק של זה לגמרי. וע"כ ההפסד על שניהן שוה בשוה. אדרבה אנן קיימין על מקום שנשתייר. ונקום למידן דנמצא בכאן ג' חלקים של זה וחלק רביעי של זה. ע"ז אמר ר"י בר"ב ואפי' תימר בגניבה אנן קיימין ג"כ נמצא מדה"ד לוקה ר"ל אפילו כי תדין בתר הגניבה נמי מדה"ד לוקה במה דפסקינן דחולקין ההפסד. הגע עצמך דהוי לדין חמשין ולדין מאה וחמשין [ותפס מספר גדול ולא לזה מאה ולזה חמישים] והוי שלשה פעמים רובא באחד לגבי חלק חבירו וקי"ל בכל מקום הולכין אחר הרוב וכל דפריש מרובא פריש אשתכח דהדין דחמשיתה דלא מפסיד כלום. ר"ל כיון שיש רוב גדול כ"כ באחד לגבי חבירו הו"ל להיות דלא יפסיד הדין דחמישים שלו כלום דהא כשדנין על הגניבה [דפריש מרובא] אשתכח לפ"ז דלא הפסיד כלום. אלא משום דאנו דנין על המשתייר והפסיד לכל הפחות לפי חלקו. וע"כ ממנפ"ש קשה חדא קשה לן מאי חזית דאתה מפסיד לבעל חלק הקטן דאתה דן את הגניבה וקמחייבת לי' חצי כמו חלק הגדול אדרבה תדין את המשתייר ולא יפסיד אלא לפי חלקו. ועוד אדרבה כשתדין את הגניבה מה"ד לוקה יותר למה קמפסיד כלל הא אדרבה אשתכח דאינו צריך להפסיד בעל החמשים כלום. וע"כ כל עיקר דמפסיד הוא משום דאתה דן את המשתייר ולכל הפחות מפסיד לפי חלקו ונשאר בקושיא:
כיני מתניתא שור של חרש כו' והא תנינן. שור שנגחו הוא כפי' גליון הש"ס דמביא ראי' דפי' שור חרש הוא שור של חרש:
עד כדון כשהועדו לפני אפוטרופין ומסרום לבעלים. פי' אז ס"ל לר"מ דרשות משנה הועדו לפני הבעלים ומסרום לאפוטרופין מהו אם גם בזה ס"ל לר"מ דרשות משנה ופשוט נשמעיני' מן הדא שאלו בחזקת שהוא תם ונמצא מועד הבעלים משלמין ח"נ והשואל ח"נ וס"ל להגמ' דלאו דמיירי דהשאיל לו והתנה עמו שהוא תם ז"א אלא דמיירי דלא התנה עמו כלום אלא השאיל לו סתם וסתם שוורים בחזקת שימור קיימי בחזקת תמין שאינן נגחנין ונמצא שהוא מועד. וע"כ משלם השואל מחצה והבעלים מחצה משום דרשות משנה וצריך השואל לשלם רק ח"נ. אך משום דכל מקום שהולך שם בעליו עליו ע"כ לא הוי רשות משנה כדאיתא בדף ע' ע"ב וכיון שכן דהחיוב דח"נ השני הוא משום הבעלים אפילו לאחר שבא ליד השומר הוי ג"כ החיוב דח"נ השני משום הבעלים ע"כ משלם השואל חצי והבעלים חצי ואך כשמסר לו מועד בפירוש הרי קבל עליו תשלומי מועד בפירוש יהי' איך שיהי' אבל במסר לו סתם בודאי קבל עליו לשלם בעד נגיחותיו ואפילו אם הוא מועד אך החוב שנעשה ברשותו שבעד עצמו אבל לא הח"נ שבעד הבעלים הא לא קבל עליו לשלם תשלומי מועד בפירוש. א"כ מוכח מכאן דהועד בבעלים ומסרו לשואל דמשלם נ"ש משום דכ"מ שהולך שם בעליו עליו. ע"ז מדחה ר"א דז"א דמהברייתא הזאת אין מוכח כלל. דהברייתא ר"י הוא דלא ס"ל רשות משנה וע"כ משלמין נ"ש. ופריך א"כ דר"י הוא וישלם השואל הכל דהא אין הח"נ השני משום הבעלים. ומשני דמיירי הברייתא ששאלו בפירוש בחזקת שהוא תם והתנה עמו בפירוש שהוא תם ע"כ בעד חצי השני משלם בעה"ב דלא קבל עליו השואל בפירוש אך משום תם. ופריך א"כ כיון דהתנה עמו בפירוש שהוא תם לא ישלם כלל דהא תורא שאלו אריא לא שאלו כדפריך בבבלי משום דסתם תם בחזקת שאינו נוגח וס"ל להירושלמי אי לא התנה בפירוש שהוא תם ע"כ קיבל עליו השומר על כל אופנים. אבל אם התנה בפירוש שהוא תם שאינו נוגח לא ישלם כלל. ומשני דידע שהוא נגחן כדאיתא בבבלי עיי"ש. אך דבבבלי לא מחלק בזה בין שאל סתם בין התנה בפירוש ועל כל אופנים פריך ולימא תורא שאילי אריא לא שאילי. אך בהכיר בו שהוא נגחן. אבל הירושלמי מחלק בזה באם שאל סתם ולא יכול לטעון לא ידענא דנגחן הוא. אלא בהתנה בפירוש שהוא תם. ע"ז משני דידע דנגחן הוא:
אמר אבא בר רב הונא הדא אמרה. המכיש בהמת חבירו והלכה והזיקה חייב בנזקיה. כפי' הפ"מ ז"ל דמוכח משור איצטדין דווקא במיתה דפטור מגזה"כ אבל לענין נזקין חייב בעל השור:
עד דהיא מקשה על דר"א יקשה על דידי'. כדאיתא בבבלי. כיון דר"ע דרש בעהש"נ לדמי עבד. ונימא ר"ע לנפשי' הביאוהו לב"ד וישלם לך. א"ר מיישא תיפתר בשעבר ושחטו. וכן משני בבבלי. ואית דבעי מימר מן דילפה מן דר"א ר"ל לאחר שלמד תירוצא דר"א דרש ג"כ לנקי מדמי עבד כדמסיק מה מקיים ר"ע ובעהש"נ לדמי עבד כו' א"ר יוסא מילה שמעית מר"ש בר"י כו' מתחלה אינו מדבר אלא בתם החזיר ר"ל הפרשה החזיר על מועד בכופר ולהוציא התם ואח"כ החזיר שניהן לנזקין ע"כ יכול כשם שהחזירו לנזקין כך החזירו לדמי עבד. ר"ל דהא"מ דכיון דפרט מועד אך לענין כופר א"כ ממילא הא"מ כשם שהחזיר שניהם לנזקין כן החזיר לדמי עבד וישתלם דמי עבד מהעלי' ע"כ צריך קרא לאשמעינן נקי מדמי עבד ולא צריך לאפטורה הא דר"ע בשעבר ושחטו. א"נ בתר דילפי מן דר"א באוקימתי' דנתכוין כו' אלא משום דהא"מ דלדמי עבד החזיר הכתוב והא"מ דישתלם דמי עבד מהעלי' ור' לא משני תירוצא אחריני דלפיכך הא"מ דמשלם דמי עבד מהעלי' כדמסיק א"ר לא בכל אתר את מחמיר בעבד יותר מב"ח שאפילו מו"ש נותן שלשים כדאיתא בבבלי דמשום זה הא"מ דמשלם דמי עבד מהעלי'. ומסיק דכן הייתי אומר אף באביו ואמו כן ר"ל דהא דתני במתניתין וכן בבן וכן בבת כדפרש"י ז"ל דאם נגח בן קטן ותינוקת קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים עכ"ל ז"ל ע"כ הא"מ דכיון דמשלם כופר על בן ובת קטנים ומשלם דמי ניזק על קטן כגדול אימא נמי כיון דהחמירה תורה בקטן. ע"כ בבן ובת הייתי אומר דמשלם לאביו ולאמו בתם ג"כ כופר מהעלי' ע"כ צריך קרא בעה"ש נקי על תרווייהו על דמי עבד ועל בן ובת. וע"ז מסיק ת"ל ובעה"ש נקי. ותו לא מידי. ולא מסיק נקי מדמי עבד כדמסיק לעיל משום דכאן קאי אתרווייהו על דמי עבד ועל בן ובת. ואח"כ מתחיל דרשא אחריתי נקי מדמי ולדות. וע"ז פריך בכל אתר את מחמיר במועד יותר מן התם והכא את מחמיר בתם יותר מבמועד דהא כיון דאפילו מועד פטור מדמי ולדות מדכתיב כי ינצו אנשים ולא שורים א"כ ל"ל למעוטי תם. והאיך הא"מ דתם חמור יותר ממועד. ע"ז מתרץ אנשים שאינן מתכונים חייבין שוורין כו' הא מתכונין יהא חייבין. ת"ל ובעה"ש נקי נקי מדמי ולדות וזהו כאוקימתא דרב אדא בר אהבה בבבלי דף נ"ב תני' חורן תני ר"ל תניא אידך ובעה"ש נקי נקי מדמי עבד [ולחנם הגי' המפרשים ז"ל וולדות אלא הגי' כמו שהוא] ולית כתיב וכי ינצו אנשים אנשים ולא שורים. כן הוא סיום לישנא דברייתא. והפי' פשוט דלפיכך ממעטינן נקי מדמי עבד ולא דרשינן על דמי וולדות משום דזה ממעטינן כבר מוכי ינצו אנשים ולא שוורים וע"ז אמר ר"ח כיני מתניתא [ר"ל כן הוא מתניתא כלישנא דירושלמי בכ"מ ובבבלי דף מ"ב גרסינן כי אתא רב חגי מדרומא אתא ואייתי מתניתי' בידי' כר"א ב"א דהי' לו לר"ח ברייתא בגירסא הזאת אנשים כי נתכונו כו' ולא שוורים אע"ג דכי נתכונו כו' עיי"ש והי' לו לר"ח ברייתא בגירסא הזאת] דמבאר האיך שינוי' הברייתא בידו אנשים שאין מתכונים חייבים שוורים שאין מתכונין פטורין הי' אם הי' מתכונין חייבין ת"ל בעה"ש נקי נקי מדמי עבד. דהברייתא גופה מסיק דיש מקום לומר דנקי מדמי וולדות ור"מ מסיק הברייתא ת"ל נקי מדמי עבד [ויש בבבלי ג"כ כן במס' קידושין דף ד' ע"ב ותנא מייתי לה מהכא כי יקח אין קיחה אלא בכסף והלא דין הוא כו' יבמה תוכיח כו' מה ליבמה כו' ת"ל כי יקח. כן הוא לישנא דברייתא ופריך הגמ' הא ל"ל קרא הא אתיא לה אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא. וכן מביא הגמ' אח"כ הברייתא דובעלה דהברייתא גופי' דן ק"ו ומסיק ת"ל ובעלה ופריך הגמ' על הברייתא ומשני משום דק"ו פריכא הוא. וה"פ דברייתא דהברייתא מביא הק"ו ומסיק עכ"ז ת"ל הקרא ומובן מאליו דיש לפרוך הק"ו והגמ' מפרש בתר הכי דאמאי יש למיפרך הק"ו. וה"נ דכוותי' דהברייתא דרש נקי מדמי עבד. ומסיק הברייתא ואע"פ דיש לדון הקרא על דמי וולדות מ"מ ת"ל נקי על דמי עבד ולא על דמי וולדות ואתא הגמ' בתר הכי ומבאר למה אין אנו דנין על דמי וולדות ומבאר הגמ' ולית כתוב כי ינצו אנשים כי יריבון והלא היא מצה ומריבה אי מה להלן במתכוין כו' מה כאן שאין מתכוין כו' א"כ ליכא למימר דאנשים כי נתכונו פטורין דהא אפילו נתכונו חייבין א"כ לא צריך למעט בעה"ש נקי מדמי וולדות. וע"כ דרשינן ת"ל בעה"ש נקי נקי מדמי עבד. מיי כדון ר"נ מאי טעמא צריך למעט מדמי עבד דמהכ"ת נימא דמשלם דמי עבד הא הביאוהו לב"ד הוא כיי דמר ר"ש בר"י בתחלה אינו מדבר אלא בתם כו' ר"ל כו' כמו דמסיק לעיל דיכול כשם שהחזירו לנזקין כך החזירו לדמי עבד. וכן מה דמסיק ר' לא משום דבכל אתר את מחמיר בעבד יותר מב"ח כו' ובתיבת כו' הבונה כל מה שמבואר לעיל בזה:
אית תניי תני נפש מזיק אית תניי תני נפש ניזק מ"ד נפש ניזק כו' יתפרש עפ"מ שכתב ר"ת ז"ל מובא ברשב"א ז"ל במס' ב"ק דף כ"ז גבי בא שור וקיבלו בקרניו דמפרש שם למ"ד דמי ניזק חייב בעה"ש בכופר שהרי שורו הרג. אבל למאן דאמר דמי מזיק פי' המזיק חייב מפני שלא שמר שורו וכאילו הוא הרג ורחמנא חס עלה לשלם כופר לפי שלא עשה מעשה בידים. והכא אפילו היא בעצמו כה"ג לא הי' מתחייב דהא רבנן דפליגי אריב"ב פטרי לי'. וכ"ש שורו. עכ"ל ז"ל. וע"כ ע"ז קאמר מ"ד נפש ניזק ר"ל דלא תלי זה הדין דכופר בדין דאדם שהרג לחבירו ולא דיינינן לי' דינא כאילו האדם בעצמו הרג להאדם אלא דינא אחריתי הוא דינא דכופר ולא דיינינן לי' דינא כל נפש דבעינן שיהרוג כל הנפש אלא אפילו מקצת נפש וע"כ החיוב מוטל על שניהם הראשון כלומר בעל השור הראשון שהכהו שור כדי להמית. ובעל השור השני ששורו בילבלו. תלי בזה אין תימר יש נזקין בכולו ר"ל אם שייך דין נזקין בשהרג את כל האדם אם תימר דשייך בזה ג"כ דין נזקין. וא"כ שניהן חייבין הראשון נותן נזקו דהא אפילו בהרג כולו מ"מ שייך דין נזקין. וע"כ משלם דין נזקין והשני משלם כופר דהא לענין כופר לא שייך הדין דכל נפש. אבל אין תאמר אין אנו דנין דין נזקין בשהרג כולו א"כ לפ"ז הראשון שהכהו כדי להמית הוי תשלומיו לא בתורת נזקין אלא בתורת כופר וממילא ב' כופרין לא מצינו בתורה. וע"כ ממילא השני פטור דהא הראשון הרגו אפילו בלא השני א"כ פשיטא דחיובא דכופר הוא על הראשון. אבל למ"ד נפשו של מזיק. א"כ צריך אתה לדון דינא דאדם שהרג את הנפש א"כ ממילא שניהן פטורין מכופר דהא הכופר הוא דחס רחמנא עליו אבל החיובא הוא מכח דדמי כאילו הוא הרג מכיון דזה כל חיובו הוא א"כ ממילא שניהן פטורין. אך א"ת דדיינינן דינא דנזקין בהרג כולו נהי דפטור מכופר אבל חיוב דנזקין חל על הראשון והרי זה כופרו ר"ל דפטור מכופר ע"כ הראשון נותן כופרו ר"ל דבדמי הנזקין כבר ניתן כופר. ובדפוס אמשטרדם גרסינן ניתן כופרו ביוד ולא בואו. והשני פטור א"ת אין נזקין בכולו שניהם פטורין: