Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Bava Metzia Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
א"ר ינאי זהו ריבית שיוצאה בדיינין. בעון קומי ר' יוחנן ריבית מהו שיוצאה בדיינין. א"ל אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום. וזהו דחוי' בעלמא. ומשום דס"ל אין יוצאה בדיינין. ע"ז מסיק ומודה ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו פי' דאע"ג דס"ל אין יוצאה בדיינין לאחר שגבה המלוה הריבית שוב אין מוציאין מידו אבל אם עדיין לא גבה אלא שיש ללוה כנגדו עליו שט"ח והדין הוא דכל אחד עומד בשלו וזוקק שטר אחד לחבירו לקרוע השטר לא אמרינן דהוי כגבוי כבר ולא יכול עוד הלוה לתבוע בשט"ח שלו משום שהשט"ח שביד המלוה נחשב לפירעון לגבי' ולפ"ז הוי הריבית כאלו נגבה דהא ע"י זה בטל השטר של חבירו הלוה ז"א אלא דהלוה גובה בשטרו מה שכנגד הריבית שבשטר השני. דדווקא בשכבר גבה מעות מזומנים וגם קרע השטר חוב אז אין מוציאין מידו אבל כשלא גבה עדיין. אלא הגבוי הוא שנפטר משט"ח שביד חבירו זה לא הוי כגבוי אע"ג דבעלמא חשוב כגבוי זה עומד בשלו וזה בשלו אבל בריבית אינו כן כיון דלא גבה ממש וקרע השט"ח. עדיין ריבית בידו ומוציאין מידו. וכדמסיק דעוד מודה ר"י באם עוד השטר קיים דלא קרע עדיין השט"ח אע"ג שגבה מוציאין מידו דבעינן ב' תנאים דווקא בשגבה מעות מזומנים ונקרע השטר אז אין מוציאין מידו. ולדברינו שפיר מובן הא דמסמיך הברייתא דשטר שיש בו ריבית פלוגתא דר"מ וחכמים. ועי' בבבלי דף ס"ז דנחלקו אמוראים בסלוקי בלא זוזי אי חשיב אפוקי' ממונא או לא כיון דלא מפקע מיני' ממון אלא מנכין לו ממון. וזה ענין אחר:
במה קנה ר"נ בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו פי' דמקשה למה דקאמר ויין אין לו משמע אבל חיטים אפילו אין לו נמי מותר דחל הקנין. ע"ז פריך במה קנאה ר"נ ב"י סבר מימר חייב להעמיד לחבירו. פי' המוכר לחבירו כשיצא השער אע"פ שאין לו מחויב לטרוח ולקנות עבורו. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"ב מה' מכירה ה"ג הפוסק על שער שבשוק וקיבל דמים ולא הי' אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר בו מקבל מש"פ. והמפרשים ז"ל עמלים להביא מקור להרמב"ם ז"ל לדין הזה עי' בפכ"ד שם בנושאי כליו. ובאמת מהירושלמי הזה מוכח כן מפורש דדווקא גבי יין תנא דיין אין לו אבל חיטין אפילו אין לו נמי מותר משום דכיון דאיסורו בא לידו דמה לי הן מה לי דמיהן כיון דיש לו דמים ומצוי לקנות הרי דמי כמי שיש לו ועי' בפירש"י ז"ל דף ס"ג ע"א ד"ה ומאי לקח. ולא עוד אלא שמחויב לכתחלה לטרוח ולקנות עבורו. וזהו לישנא דרנב"י הכא דחייב להעמיד לחבירו ועי' בהה"מ ז"ל דמביא מקור מההיא מימרא דרבא דף ס"ג ע"ב והכ"מ ז"ל תמה ע"ז ואילו הכא בירושלמי מפורש כן:
חד בר נש אישאיל לחברי' דינרין אשרינהו גו ביתי' פי' דהכניסו לתוך ביתו בסתם. א"ל הב לי אגר ביתא א"ל הב לי דנריי אתא עובדא קומי ר' בא בר מינא א"ל נקום לי' ר"ל ינכה לו [והרא"ש ז"ל במס' ב"מ דף ס"ז גורס מפורש ינכה לו] מה דהוי חמי מישרי אע"ג דהכניס סתם בבית והוי אבק ריבית דאינה יוצאה בדיינין מ"מ כשמנכה לו לא חשיב מוציא בדיינין וע"ז מסיק הגמ' הטעם דלמה לא חשיב מוציא בדיינין הוא משום דיש מקום לתלות כיון שהכניס סתם ולא נקצב שכר הדירה ורוצה דמי דירה ביוקר. למשל אם ההלואה היתה ב' דינרין ותחשב דינר ריבית על דמי דירה אבל דמי הדירה הוא ביוקר והוא בב' דינרין וע"כ במקום דיש לתלות לא חשיב כמוציא הריבית. וע"ז מביא הגמ' התוספתא יש דברים שהן כו' הלוני מאה דינרין יש לי חיטים וחזר ולקחן ממנו בעשרים וארבעה סלעים [ומאה דינרין הוא כ"ה סלעים] אין זה ריבית הגם דלכאורה הוא ריבית דהא בתכ"ד מכר לו בכ"ד סלעים ולמה נותן לו מאה דינרין הא אגר נטר הוא משום דא"ל לית את צריך יהב אגר כלים או אגר הכתפין ע"כ אקול ר"ל אנכה וסב דינרך ר"ל סב הכ"ד סלעין לאחר הניכוי שכר כתף ואגר כלים או כדאמר ר' לא שמחשב לו שכר רגלו שהי' צריך לחפש אחר קונה אחר לפיכך כשנזדמן לו על יותר למוכרו בלא שכר כתף ובלא טילטול הרגלים הוזיל הסלע. ונמצא דכיון דיש מקום לתלות תלינן כיון דאינו רבית גמור. וה"נ אמר ר"ז על הדא דידן נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר. ומקדים הגמ' ומביא המימרא דסתמא דגמ' דא"ל לית את צריך יהב אגר כלים וכו' ומימרא דר' לא ומימרא דר"ז על הדא דידן:
המוליך פירות ממקום הזול כו' אבל חמרין המקבלין מבע"ב מעמידין להם פירות במקום היוקר כשער הזול. פי' החמרין מקבלין מעות מבע"ב קודם שנוסעים למקום הזול ואח"כ כשמביאין למקום היוקר מקבלין מהן הבע"ב הפירות כמו שקנאו הם בשער הזול מותר אפילו דהאחריות הוא על החמרין מ"מ לא הוי אגר נטר. ומפרש ר"י בפ"ז הטעם דמיירי שדרכו לילך ולבוא בו ביום פי' שאינו נראה כשכר המלוה כדפי' בשטמ"ק ז"ל עיי"ש אבל ר"ה סבר דמיירי דרך רחוקה לשנים רבים אעפ"כ מותר משום דנעשה שלוחו פי' דמיירי שהחמרים אין מקבלין שום פעולה טובה מהמעות אלא דהמה שלוחים של הבע"ב. ופריך הגמ' מתיבין לר"ה שליח שנאנס חייב באונסין פי' בתמי' הא שליח שנאנס פטור על האונסין. וא"כ כיון דהאחריות דאונסין הוא על החמרין היכי נאמר דהוי שלוחו. ומשני ולא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל בתמי' א"כ ה"נ מתנה ש"ח להיות כשואל וזהו דינו של בעה"ת בשער מ"ו ח"ג סי' כ"ח דאם המקבל מקבל עליו אחריות הבהמה בנכסי צ"ב. ונותן כל הריוח לבעל בהמה בהא ודאי שרי דהא לא מיקרי הלואה אלא שליחותי' קעביד עכ"ל ז"ל. ומובא בשו"ע יור"ד סי' קע"ז ס' א' בהגה עיי"ש. ומוקי הירושלמי דמיירי דאין שום הנאה לחמרין [וכן פי' הגר"א ז"ל בסי' קע"ז ובסי' קע"ג עיי"ש] ע"כ לא איכפית לן מה דהוי באחריותו. ופריך הגמ' והתני ר"ה כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה פי' דמקשה ל"ל הנך אוקימתות דריב"פ ודרב הונא הא בלא"ה ניחא ובפשיטות ניחא דהא קי"ל הפוסק על שער שבשוק [פירש"י ז"ל בדף ס"ג ע"ב שער שבשוק הוא כשהחמרין מביאין תבואה למכור ממקום הזול למקום היוקר] וקיבל דמים ולא הי' אותו המין שפסק עליו ברשות מוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר בו מקבל מש"פ כדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ר"ט א"כ הרי החמרין מחויבין לטרוח ולקנות עבור בעה"ב להעמיד מקחם ועליו מוטל למיטרח ולמייתי לי' וכדאמר רנב"י לעיל בה"ב בדברינו. והחמרין שנוסעים להביא סחורה ממקום הזול הוי אצלם השער שבשוק וכיון שחייבין לטרוח ולקנות ולהעמיד מקחם ולמייתי לי' לבעה"ב הרי כל טרחתם הוא להעמיד מקחם כדי שלא לקבל מי שפרע ואי דהם לא נקטו אלא מקצת מעות ואינן מחויבין לקבל מש"פ או להעמיד מקחם אלא לנגד המקצת מעות. אבל הם נותנים במקח הזול הכל לבעלי בתים ז"א דהא תני ר"ה כשם שחייב בכולה ר"ל כשיקבל דמי כולה כך חייב במקצתה פי' שקיבל מקצת דמים ג"כ חייב למטרח ומייתי' לי' דכנגד כולו הוא קונה. א"כ למה לן הנך אוקימתות דריב"פ ורב הונא וכל עיקר דמביא הא דר' הושעיא הוא דתני ר"ה שמחויב למטרח ומייתי לי'. ור"ה תני הדין לענין מקצת או כולו אבל עכ"פ שמעינן דמחויב לטרח ולייתי' לי' וכמו כן ידעינן דה"ה אפילו נחן לו מקצת דמים. דהא דרך הבע"ב שניתנים רק דמי יד להחמרין דכן דרך התגרין כדגרסינן דף מ"ט ע"א. א"כ יהיב לי' זוזי אכיתנא כו' קמאי דנקיטת זוזי הב להו ואידך דברים הוא כו' וכן בדף מ"ח גבי רחב"י יהבי לי' זוזי אמילחא כו' ערבון הוא דיהיב לי' כו'. ומשני מייתי' תמן ר"ל תמן טרח ומייתי' משלם כשער היוקר ברם הכא משלם כשער הזול. ר"ל דנהי דחייב לשלם ולמטרח ומייתי מקחו אבל המקח היא כשער היוקר שכאן אבל הכא החמרין אפילו נאמר דמטריחין בהליכה ובחזירה בעד עצמם כדי לקיים ולהעמיד מקחם ובשביל זה טרח ומייתי. אבל למה נותנין בשער הזול הא אפילו אי גוף הטירחא היא כדי להעמיד מקחם אבל שכר של הטירחא צריך להיות שייך להם והם יתנו במקח היוקר לבע"ב. ולמה נותנין במקח הזול כמו שקנו במקום הזול וע"כ מוכח דטורחין להעלות שכר אגר נטר לבעלים. וע"כ צריך לההיא אוקימתא דריב"פ דדרכו לבוא ביום א' ודרב הונא דאין להם שום הנאה בהממון והוין אך ש"ח דהתנה להיות כשואל. והירושלמי לא ס"ל הטעם דמגלי תרעי' או דאוזל גבי' הנאמר בבבלי דף ע"ג. אלא דאין להם שום הנאת ריוח מהממון וכדינו דבה"ת ז"ל הנ"ל וכן ביאר הגר"א ז"ל הנ"ל ועיי"ש:
ר' ירמי' בעי תמן את מר נושא שכר חייב על האונסין אסור. וכא את מר נושא שכר חייב על האונסין מותר. פי' דגבי חמרין לעיל בה"ג אמרינן דאפילו דחייב באונסין מ"מ מותר והכא גבי צ"ב אמרינן דכיון דהוי צ"ב דחייב באונסין אסור ומשני לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל ר"ל לכך שם גבי חמרין מותר כיון שאין להם כלל הנאה משא"כ כאן דנוטל שכר ולהנאתו עושה אסור במקבל עליו האחריות. וכן פי' בביאור הגר"א ז"ל בס' קע"ז ס"ק ה' עיי"ש: