Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Gittin Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הגע עצמך דהוה שמי' ראובן ואפיק שמי' שמעון אלא אני פלוני וכל שום שיש לי ע"כ. הר"נ ז"ל הביא פירוש מקצת מרבוותא ז"ל ובשיטת הרי"ף ז"ל משמע דלא מפרש כפירושם ז"ל אלא מפרש דהירושלמי מוקי בראשונה משנה שמו במקומו ולזה הי' תקנת ר"ג דבלאו בכל שום אינה מגורשת ובכל שום מועיל. ואילו בגמ' דילן לא חששו לאפיק שמו כלל ואדרבה אם כתבו לא מהני וכל שום עיי"ש דכתב כן. ונראה לפענ"ד בביאור זאת הסוגיא החמורה מאוד. דה"פ דהי' משנה שמו ושמה כשהי' לו שם עריסיה והי' משנה שמו בשם אחר וכן שם אשתו ושינה שמה לאחרת משום רמאות שרוצה לגרש שרה אשת שמעון באיזה מקום. וע"כ שינה שמו ושם אשתו לשמעון ושרה ואינו יודעין שיש לו ולאשתו שם אחר והירושלמי חושש להפוך שמו כנ"ל. ע"כ התקין ר"ג הזקן שיהא כותב כל שום שיש לו וע"כ לא יכול עוד לגרש את שרה אשת שמעון דהא לשמעון אין לו עוד שם. ובדרך זה נבין בע"ה כל הסוגיא הבא בסמוך תמן תנינן כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו וכו' ובלבד שיהא מכירם א"ר אבא צריך שיהא מכיר את שניהן פי' שאין כותבין לאיש שאין מכירין אותו ואת אשתו דילמא רוצה לגרש אשת חבירו ואין כותבין אלא א"כ מכירין וס"ל לר' אבא דצריך שיהא מכיר את שניהם שזה שמו וזו אשתו וזה שמה א"ר לא צריך שיהא מכיר לאיש בגט ולאשה בשוברה אבל לא בעינן בגט רק שמו ולהכיר אותו. ע"ז פריך ר' אבון בר"ח קומי ר' הגע עצמך שהביא אשה אחרת וגירש בה כיון שאין אנו מכירין שזהו שם אשתו. ומשני לכשיבאו עדים ויעידו פי' דאין לה היתר להנשא אלא א"כ יעידו העדים של בעלה של זו חתמו על הגט. ופריך מעדים החתומין על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ומשני תמן באומר לא חתמנו כל עיקר ברם הכא באומר בזה חתמנו ולא חתמנו על זה וצריכה להביא עדים שחתמו על הגט בשביל בעלה ופריך ממתניתין דרישא על ר' אבא דהנה נפ"מ בין ר' אבא ור"א הוא באופן ההכרה לר' אבא צריך ע"כ להכיר שזה שמו. ולר"א א"צ להכיר שזה שמו כי מאי מהני בשיודעין שמו כיון שאין מכירין שם אשתו. וכל עיקר ההכרה עליו היא הכרת פנים שלו כדי שידעו להעיד שלזו חתמנו ולזו לא חתמנו וא"כ קשה על ר' אבא מרישא דמתני' דבראשונה היה משנה שמו ושמה. כיצד היה יכול לשנות שמו כיון דאין כותבין אלא א"כ מכירין אותו והאיך ישנה שמו בשלמא לר"א כותבין אע"פ שאין מכירין אותו אפילו דהוא אורח שבא היום ממדינה אחרת מ"מ כותבין גט עבורו ובלבד שיהי' העדים מכירין אותו. כההיא דאמרינן בירושלמי במס' ר"ה פ"ב ובסוטה פ"ט. ב"ד שראו את ההורג אמרו אם רואין אנו אותו אנו מכירין אותו פי' לא שהיו מכירין אותו מעולם אלא מהיום והלאה יהיו מכירין את צורתו כדי שיוכלו לומר ע"ז חתמנו ולא חתמנו ע"ז. אבל לר' אבא דע"כ צריכין להיות מכירין אותו מכבר מי הוא. וכיון דיודעין שיש לו שם מעריסה א"כ האיך ישנה את שמו לשם אחר כיון דבאיש שהוא ממקום זה ומכירין אותו ויודעין את שמו רק והוא רוצה לשנות את שמו והאיך משכח"ל באיש שיגיד לפני מכיריו שהם יודעין אותו ומכירין אותו והוא ממקום הזה שישנה א"ע בשנוי השם ולמה צריך לשנות שמו כדי לגרש אשת חבירו האיך תעלה על דעתו שישמעו לו והאיך יגיד שם אחר לפני מכיריו. ומשני אית בר נש דחכמון לחבריהון באפין ולא ידעין שמהתהון ע"כ רוצה לשנות את שמו. כמה אנשים דחכימין לי' ולא ידעו שמו ע"כ רוצה לשנות אף לפני מכיריו כי אולי אינם יודעים כדי לגרש את אשת חבירו. וע"כ בדאתחזיק בב' שמות שיש לו שם אחר מעריסה ע"כ צריך לכתוב מתקנת ר"ג הזקן כל שם שיש לי ואז לא יוכל לגרש בשמו דפקע השתא שמעון את אשת שמעון כיון דנכתב כל שם שיש לו הרי מוכח שיש לו שם אחר מעריסה או שכותבין בפירוש דמתקרי על שם ראובן וע"כ א"י לגרש בשינוי שמו את אשת שמעון. וקאמרינן מתניתא פליגא על ר' אילא התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שם שיש לו ואילו כר' אילא למה לן התקנה ומאי איכפית לן אם ישנה את שמו ואינו רוצה לגרש את אשתו הרי בזה לא יוכל לגרש אשת שמעון דהא אינה יכולה להנשא עד שיבאו העדים ויעידו שע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ולמה לא יכתבו לו. בשלמא לר' אבא דס"ל דיכולה להנשא בגט שיצא מת"י על שמה ושם בעלה א"כ שפיר צריך לתקנת ר"ג הזקן משא"כ לר' אילא קשיא. ומשני מתניתא במגרש בע"כ מה דאמר ר' אילא במגרש ברצונו פי' דלעולם לא חיישינן הא דשינה שמו למען לגרש את אשת שמעון ז"א דהא לכשיבאו העדים ויעידו. אך באותן שכופין אותן להוציא והוא אינו רוצה לגרש וב"ד כופין אותו ע"כ משנה שמו כדי שלא יועיל הגט. אבל במגרש ברצונו כל עיקר שמשנה שמי משום שרוצה לגרש אשת שמעון בזה לא חיישינן. ואית דאמרי במגרש במקומות אחרים בזה ס"ל לר' אילי לכשיבאו העדים ויעידו משום דבמגרש במקומות אחרים ס"ל ג"כ כר' אבא דצריך להכיר שם האשה גם כן. משא"כ במגרש במקומה יכולין לכתוב אף על פי שאין מכירין את האשה כי במקומה יקראו ב"ד להעדים ויעידו אם חתמו על זה או לא. ודע דלר' אבא תקנת ר"ג הזקן וההיא מתניתין ובלבד שיכירם הוא הכל אחד דמתניתן ובלבד שיכירם היא לאפוקי מאיש שאין אנו מכירין אותו כלל אין כותבין לו כלל ותקנת ר"ג הזקן הוא באיש שאנו מכירין אותו ומשנה שמו על זה מהני שיכתוב וכל שום שיש לי ודוק:
רב הונא אמר מפני מה התקינו זמן בגט מפני מעשה כו' בת אחותו כו' פי' דתנן ג' גיטין פסולין כו' כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו'. ופי' בתוס' ז"ל דף ג' ע"ב ד"ה כתב טעמא דפסול משום שיכול לכתוב הזמן כמה שירצה והוי כאין בו זמן כו' עיי"ש ולפיכך הכא במתניתין דתנינן והעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ע"ז קאמר רב הונא דהא דבעינן עדים משום זמן וזמן גופי' היא משום שמא יחפה כו' ודוק:
ר' אבוה בשם חזקי' בדין הי' שאפילו לשם עבד לא ישתעבד הכ"פ דע"כ הא דחזקי' שלא יהא כל אי"א מפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וע"כ ישתעבד לראשון לשיטת רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל דאל"כ יפקיע עצמו מן רבו כדי שתמות נפשי עם פלשתים. וע"כ אמרו דישתעבד לראשון. וצ"ב מנין לו. להעבד שישראל אחר יפדוהו ויחזור לשיעבוד להראשון ואלא ע"כ משום דישראל מצווין על מצות פדיון שבוין וכשם שמצות פדיון שבוין על ישראל ב"ח כן נמי מצות פדיון שבוין לפדות עבדים וע"כ לא יפיל עצמו שוב לגייסות דהא ישראלים יפדוהו משום חיוב מצות פדיון שבוין אבל אי אין מצוה לפדות עבדים מי יאמר לו שיפדוהו ישראל לשם עבד או לשם ב"ח ובפרט לשם ב"ח מי יפדוהו. וע"כ הא דחזקי' נמי משום כשם שמצוה כו'. והא דפליגי רבנן ורשב"ג בממנעי ולא פרקי ליה ולרשב"ג ס"ל כשם כו'. לאו דמצוה לפדותו כדי לעשותו ב"ח ז"א דלא מצינו מצוה כזו לעשות מעבד ב"ח והרי אדרבה לעולם בהם תעבודו כתיב אלא דת"ק ס"ל דלא נצטוו ישראל על מצות פדיון שבוין העבדים וע"כ חיישינן דילמא לא פרקי ליה דבשלמא לשם עבד כי פריק ליה הרי לא יפסיד דנוטל דמיו מרבו ראשון אבל לשם ב"ח דאינו נוטל דמיו בודאי מימנע ולא פריק ליה. ורשב"ג ס"ל דמצווין ישראל על מצות פדיון שבוים אפילו בעבדים דהנה במסקנא דפריך הגמ' לרבא דאמר לרבו שני. רבו שני ממאן קני' משבאי שבאי גופי' מי קני ליה ומשני אין קני לו למעשי ידיו כדמסיק אבל הם קונין זא"ז למע"י. והנה לפי מה דקי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך ג"ש ונמצא דקנין איסור עדיין ברשות הרבו הראשון ולקנין מעשי ידים הרי הוא ברשות רבו שני א"כ כיון דלא קני ליה רק למעשי ידים אין בכחו להוציאו לחירות בג"ש ורק רבו הראשון יכול ליתן לו ג"ש אבל כיון שיתן לו ג"ש הרי היא ישראל ב"ח גמור וע"כ יצא מרשות רבו הראשון דלא מצינו ישראל קונה לישראל במע"י של עב"כ ואפילו ע"ע לא יהי' ולא צריך לצאת אף בש"ש ע"כ דרבו הראשון כשיתן לו ג"ש וצריך ליתן דמיו לרבו השני. והנה רש"י ז"ל והרב אלפס ז"ל פי' דלחזקי' משתעבד לראשון משום שלא יפיל עצמו לגייסות לקיים תמות נפשי עם פלשתים ע"כ משתעבד לראשון. ושיטת התוס' ז"ל דאינו כן אלא משתעבד לשני כמו לרבנן לשם עבד משתעבד לשני כן נמי לרשב"ג. ורשב"ג לא פליג עם רבנן אם לראשון או לשני אלא בנפ"מ בין לשם עבדות בין לשם חירות עיי"ש וע"כ דלפירושם ז"ל אין לפרש דיפיל עצמו לגייסות משום תמות נפשי עם פלשתים ז"א דא"כ מאי מהני התקנה שישתעבד לשני. אלא הפי' של שלא יהא כאו"א מפיל עצמו לגייסות הוא כפי' התוס' רי"ד ז"ל שמא ירצה שהאדון יתייאש מאתו ואח"כ יברח מן הגייסות עיי"ש. אבל השתא דדינא כשם שמצוה לפדות ב"ח כך מצוה לפדות את העבדים א"כ לא יפיל עצמו לגייסות דהא ודאי דישראלים יפדנו טרם שיברח ויצטרך לשעבד. ועפ"ז יתבאר היטב שיטת התלמודים והפוסקי' ז"ל דה"פ בירושלמי ר"א בשם חזקי' בדין הי' אפילו לשם עבד לא ישתעבד פי' לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו ראשון לא משום דהוי לאחר יאוש. לרבו שני לא דלא קנאו שבאי [כפרכת הש"ס דילן על רבא] ולמה אמרו ישתעבד פי' לרבו שני שלא יהא העבד מבריח עצמו מן השבוין. כפי' התוס' רי"ד ז"ל דהעבד יפיל עצמו לגייסות כדי שיתייאש ממנו רבו ואח"כ יבריח עצמו מן שבוין ע"כ אמרו שלשם עבד ישתעבד לשני ומצוה על ישראל לפדות ב"ח וע"כ לא יפיל עצמו לגייסות כי בודאי טרם שיברח יפדוהו ישראל וישתעבד לו. אר"ז מתניתא אמרה כן רבו נותן דמיו ומשחררו הוא התוספתא הנ"ל המובא בהר"נ ז"ל הנ"ל ומפרש דרבו נותן דמיו לשני ומשחררו דהא ע"כ רבו הראשון משחררו כדמפרש לא אמר אלא רבו הא אחר לא דאחר אינו יכול לשחררו דלא קני' לי'. והירושלמי לא מחלק בחידוש החדש דמחדש בבבלי בקנינו דאע"פ שקנה אותו לא קנה אלא למע"י. ז"א דאי קני קני לי' לגמרי ואי לא קנה לא קנה כלל. והילכך כיון דמדינא לא ישתעבד לשני דשבאי לא קני' ליה ורק רבנן תיקנו שישתעבד משום דחזקי' והילכך לא קני אותו קנין איסור. אלא השיעבוד כדי שלא יפיל לגייסות והילכך רבו הראשון משחררו ונותן את דמיו לשני דהא מפסידו מהקנין השיעבוד שיש לו. והילכך ע"כ איירי לאחר יאוש ובדין היא שלא ישתעבד בו השני כלל ורק רבנן אמרו מפני חזקי' שישתעבד לשני הילכך משחררו הראשון ונותן דמיו לשני. ר"א בשם ר' יוסי בדין היא אפילו לשם ב"ח ישתעבד בו לפני יאוש ולמה אמרו לא ישתעבד כדי שלא להוציא לוזה על ב"ח כההיא דאיתא בדף ט' בבבלי שהרי יצא עליו שם ב"ח [וכאוקימתא דאביי בבבלי אך לא מטעמי' משום ממנעי ולא פרקי אלא מטעם שלא להוציא לוזה על ב"ח] וע"ז א"ר יוסי בניחותא כפי' הרמב"ן ז"ל בס' הזכות רשב"ג אומר כשם שמצוה כו' אהן תנינא קדמיא סבר מימר מצווין הן לפדות ב"ח ואין מצווין לפדות עבדים. א"כ ע"כ כאוקימתא דר' אילא דליכא למימר כאוקימתא דחזקי' שלא יהא העבד מבריח עצמו מן שבוין משום דישראל יפדוהו הא רבנן לא ס"ל דמצוה על ישראל לפדות עבדים [וכבר כתבנו דתלי חזקי' בכשם כנ"ל] א"כ ע"כ דמתניתין כאוקימתא דר' אילא ודוק:
רבנן דקיסרין בשם ר' ביסא אתיא דרשב"ג כר"מ כמה דר"מ קונס בדברים כו' פי' הא דרשב"ג סבר אלא משחרר דס"ל המזיק שיעבודו ש"ח חייב. כדאיתא בש"ס דילן. וע"כ דאין דינא דגרמי ועי' בתוס' ז"ל דף מ"א ובדברינו בפ"ז דכלאים דמאן דדאין דד"ג היא דס"ל דהמזיק שיעבוד וש"ח חייב בשיטת הירושלמי והירושלמי קרי לדד"ג קונס בדברים בפ"ז דכלאים שם עיי"ש בדלא עביד מעשה אלא דיבורא הוי דד"ג ומנ"ל דר"מ דאין דינא דגרמי היא משטר שיש בו רבית דקונסינן אותו ואע"פ דהוא רק דיבורא דמשעת כתיבה עביד לי' שומא אע"ג דלבסוף אינו נועל בידים ואינו עובר על לא תקח מאתו וגו' מ"מ הוי עביד איסור בשעת הלואה וקונסין אותו וע"כ דדאין דד"ג וע"כ אתיא דרשב"ג כר"מ ועי' בדברינו לקמן בפ"ה ה"ה ודוק:
מצא מציאה ביום כו'. קידש אשה ביום של רבו כו' ביום של עצמו כו' עי' בחיבורי מגדל דוד במערכה א' במס' גיטין דמבואר שם כל הסוגיא הזאת והנפ"מ בין בבלי וירושלמי ועיי"ש היטב ודוק: