עד כדון דברים הבאים מחמת הביאה חבל בה כו' מיסבר סבר רשב"ל שמעשה ידי' שלה עד שתיבגר ר' יוחנן אמר מבגורה ואילך. פי' דאיתא בתוס' ז"ל בדף מ"ג ע"ב דפלוגתתן הוא אם שייך לאב אפילו מה שנפחתת מנערות ואילך דר' יוחנן סבר דשייך לאב כיון דנעשה לה בעודה ברשות האב אבל הפחת שעד שעת נערות שייך לאבי' לד"ה ותירוץ ב' מסקו בתוס' ז"ל התם דפליגי אפילו בהפחת שעד שעת בוגרת דאם דווקא קידושין שייך לאב אבל לא פחת קידושין עיי"ש ועפ"ז יתבאר הירושלמי דה"פ דר"י סבר לאבי' ורשב"ל סבר לעצמה ומשמע דלרשב"ל לעולם לעצמה ולר"י לעולם לאבי' א"כ לרשב"ל דס"ל לעצמה מיסבר סבר רשב"ל דמעשה ידיה אפילו עד שעת בוגרת לעצמה ולשיטת ר' יוחנן דס"ל לאבי' אפילו מבגורה ואילך לאבי' כיון דנעשה לה בעודה ברשות האב וה"פ דשאיל הגמ' מיסבר סבר רשב"ל שמעשה ידיה שלה עד שתבגור ור"י אומר מבוגרה ואילך וזה שאלת הגמ' אם לשיטת רשב"ל לעולם שייך לעצמה ולשיטת ר"י לעולם שייך לאבי' ע"ז קאמר ר' אבין בשם ר' הילא עד שעת בוגרה פליגין אבל מבוגרה ואילך כו"ע מודיי שהן של עצמה ואפילו ר"י מודה מתניתא מסייעא כו' לדין כפי' הפ"מ ז"ל ודוק:

מה חמית מימר כן תני רשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה הא כיצד כו'. הסוגיא הזאת חמורה מאד ופי' המפרשים ז"ל קשה להולמן וקשה להבין ונראה לפענ"ד בביאור הסוגיא הזאת בע"ה והוא גמ' ערוכה במס' כתובות דף מ"ב ע"ב בטעמא דר"ש דא"ק ונתן לאבי הנערה לא זכי רחמנא אלא משעת נתינה כו' ונתן לחוד יתן לחוד וכתב הרא"ה ז"ל בטעמא דרבנן דגמרי נמי מונתן רק בהא נחלקו דר"ש סבר דבעינן גבי' ורבנן ס"ל דבב"ד כמאן דגבוי דמי ור"ש סבר דבעינן נתינה ממש וגבי מוצש"ר דכתיב ונתנו לאבי הנערה כתבו בתוס' ז"ל ומבואר בשט"מ ז"ל דהתם לכו"ע הוא דסגי בב"ד דהתם מפורש לב"ד מזהיר רחמנא וענשו אותו כו' ונתנו ולא פליגי ר"ש ורבנן רק בונתן לאבי הנערה דלר"ש הוא גבי' ולרבנן הוא בב"ד וכ"כ הרמב"ן ז"ל ולכאורה למה בכ"מ דכתיב ונתן בתורה לא דרשינן על ב"ד כמו גבי אוכל תרומה ונתן לכהן את הקודש דלא בעינן ב"ד אלא ע"כ דהדבר מפורש פשוט דכיון דעיקר החוב הוא לנערה ורק רחמנא גזר שהאב יגבה חיובה של הנערה ונמצא רק דהנתינה לחוד הוא לאביה ולא עיקר החוב אלא דעיקר החוב שלה רק דרחמנא גזר דהחוב שלה ינתן לאב ולא דהתורה נתנה לו החוב ז"א אלא הנתינה לחוד ומה"ט כשלא הספיק לעמוד בדין שייך לעצמה דאל"כ אלא דעיקר החוב הוא לאב א"כ כי לא הספיק לעמוד בדין עד שמת מ"ט שייך לעצמה כי היכי דלא שייך לאחין כן נמי אינו שייך לה א"ו דהעיקר החוב הוא לה רק שגזר רחמנא דהגבי' יגבה האב לפיכך אם לא הספיק האב לעמוד בדין וכו' שייך לה וע"כ הא דכתב רחמנא ונתן לאבי הנערה דהוא רק הנתינה שייך לאבי הנערה א"כ ע"כ דהוא בב"ד שהוא כנתינה לרבנן או לר"ש נתינה ממש משום דאין לו בעיקר החוב אלא זכות הנתינה דלרבנן הוי בב"ד כנתינה ולר"ש נתינה ממש אבל בכ"מ דעיקר החוב שלו לא צריך ב"ד דיהא כנתינה לרבנן דז"א דהא א"צ להנתינה רק כשאין לו אלא זכות הנתינה לבד משא"כ היכא דעיקר החוב שלו ועי"ז יתבאר הסוגיא דידן כעין חומר בע"ה דפריך מה חמית מימר כן דתלי בב"ד ואם לא הספיק לעמוד בב"ד שייך לעצמה תני רשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דצריך ליתן לנערה ונותן לאבי הנערה ע"כ לא זכי אלא בב"ד שהוא כנתינה ולר"ש בנתינה ממש וכיון שכן כשלא הספיק לעמוד בב"ד עד שמת שייך לעצמה ופריך מנן אילין מיליא פי' מנ"ל דאם לא הספיק לעמוד בב"ד עד כו' שייך לעצמה דילמא הבנים במקום אב קיימא והם יעמדו בב"ד ומשני ר"א בשם ר' יוחנן והתנחלתם וכו' אין בנותיכם לבניכם בקנס הכתוב מדבר וכו' ואח"כ מתחיל הסוגיא קנס מאימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר משעה הראשונה ר' יוסי אמר בסוף פי' לר' יונה אדם מוריש קנס לבניו ואע"ג דלא עמד בדין דלא אמרינן דילמא מודי ואיפטר [וכרבא ור"נ במס' ב"ק דף ע"א ע"ב עיין ברמב"ן ז"ל בר"פ נערה שפירש כן ועיי' בתוס' ז"ל ב"ק דף ע"ב] ור' יוסי ס"ל בסוף משעמד בדין משום דילמא מודי ומיפטר מתיב ר' יוסי לר' יונה ע"ד דתימר משעה הראשונה א"כ קשיא מתניתן דידן דתנינן בהדיא עמדה בדין וכו' לא הספיקה וכו' הרי מפורש דלא זכי בקנס להוריש לבניו עד העמדה בדין ומשני ר' יונה מטינת' להא דתני רשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה פי' דצריך ליתן לנערה וגזה"כ הוא דיתן לאבי הנערה כדכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה ע"כ לא זכי אלא בנתינה לרבנן בהעמדה בדין שהוא כנתינה ולר"ש בנתינה ממש אבל בכ"מ הקנס לא תלי בהעמדה בדין והוא שיטת הרא"ה ז"ל והרמב"ן ז"ל בש"ס דילן ומתיב ר' יונה לר' יוסי ע"ד דתימר בסוף דלא זכי בקנס עד שעת העמדה בדין א"כ קשיא משבגרה האיך הוא לעצמה ומשני כדתני ר"ח כו' ומסיק הגמ' דאתיין אילין פלגוותא כהלין פלגויתא פי' הרמב"ן ז"ל דר' חגי ור' יוסי קמיפלגי בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דתנינן תמן גנב משל אביו כו' מתיב ר' חגי לר' יוסי ע"ד דתימר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ניתני גנב משל אביו וטבח ומכר ולא הספיק לעמוד בדין עד שמת אביו משלם תשלומי כפל ואינו משלם ד' וה' [כן גי' הרמב"ן ז"ל] וה"פ דמשלם כפל כשאמרו חייב אתה ליתן לו ואח"כ טבח ומכר אינו משלם תשלומי ד' וה' [א"נ דגרסינן אינו משלם תשלומי כפל] כמו בש"ס דילן דפריך כן דהוי ה' חצאי בקר וא"כ לשיטתך הו"ל לאיפלוגי כן במתני' ולמה מחלק בין שטבח ומכר ואח"כ מת אביו לבין שמת אביו ואח"כ טבח ומכר בשלמא לדידי דאמינא קנס משעה הראשונה שפיר ניחא דאדם מוריש קנס לבניו ואין צריך העמדה בדין אבל לדידך קשיא ממתני' דב"ק ואי דבמתניתן דידן הרי החילוק מפורש דעמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה א"כ אדמתיבנא מהא דמתניתן דב"ק מדוע לא מחלק שם ג"כ כן עמד בדין הרי הד' וה' של אב מת האב הרי הן של אחין לא הספיק לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמו כמו במתניתן דידן דמס' כתובות הא יש אדרבה סייעתא לדברי ר' יוסי במס' כתובות דמפרש התנא בהדיא כן וא"כ למה יקשה על ר"י מדוע לא חילק התנא במס' ב"ק בין עמד בדין ללא עמד הרי אדרבה ראיה וסייעתא גדולה דמפורש במשנה דמס' כתובות כדברי ר' יוסי דמחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין ומשמע דאם היה מפורש כן במתניתן דב"ק היה הדין כר' יוסי וא"כ לפ"ז כיון דבמתניתן דידן מפורש כן דמחלק בין עמדה בדין ללא עמדה א"כ מוכח כר' יוסי מהך מתניתן אבל באמת לשיטת ר' יונה דס"ל הטעם במס' כתובות דלפיכך תלי בעמידה בדין משום דכתיב ונתן ולא זיכתה התורה לאב אלא בנתינה שיזכה מן הנערה בנתינה ע"כ צריך עמידה בדין דכנתינה דמי לרבנן או לר"ש בנתינה ממש א"כ לא שייך להביא ראי' לר' יוסי ממשנה זו א"כ קשה על ר' יוסי אם כדבריו דקנס לא זכי אלא בהעמדה בדין יקשה המשנה דב"ק למה לא מחלק בין עמד בדין ללא הספיק והיינו דמסיק והן דאת אמר בארבעה וחמשה בזה אם יחלוק בין עמד בדין ללא הספיק היה כדבריך ברם הכא במה דמחלק במתניתן דידן אין ראי' לדבריך דכל עמא מודיי שהן לעצמה לא צריכה דלא למי הוא נותן לעצמה נותן לאבי' פי' אע"ג דבמתניתן תנינן הרי הן של אב הרי הן של אחין לאו דעצם החוב של האב דשייך החוב להאב ז"א אלא דהעצם החוב הוא של עצמה רק הנתינה לאב [והוא כדא"ל ר' יונה מטינתה הא דרשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה דצריך ליתן לנערה וגזה"כ שיתן לאבי הנערה] והיינו דמסיק כל עמא מודיי שהן של עצמה לא צורכה דלא [פי' לא צריכה אלא] למי הוא נותן לעצמה נותן לאביה דהנתינה ג"כ לעצמה או דהנתינה לאביה בשעמדה בדין הנתינה לאביה פי' רק הנתינה לאביה אע"פ שהן של עצמה מ"מ זיכתה התורה הנתינה לאביה וכשלא עמד בדין גם הנתינה לעצמה א"כ ממתניתן דידן דמחלק בין עמדה בדין ללא עמידה בדין הוא משום דבמתניתן דידן דזיכתה התורה לאב רק הנתינה א"כ צריך עמודה בדין דכנתינה דמי לרבנן או לר"ש בנתינה ממש משא"כ בכשהיה מחלק בארבעה וחמשה בין עמד בדין ללא עמד אז הי' כדבריך וזהו כל דברי ר' חגי דקאי בשיטת ר' יונה דמתניתן דידן הוא משום דלא זכי רחמנא לאב רק הנתינה דלפיכך צריך עמידה בדין דכנתינה דמי לרבנן ולר"ש בנתינה ממש משום דלא זכי רחמנא לאב רק הנתינה אבל עיקר קנס ובופ"ג הן של עצמה ולאבי' לא זכי אלא הנתינה וכדתני רשב"י ונתן לנערה ונתן לאבי הנערה וכההיא אוקימתא דר' יונה ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דר' חגי ור' יוסי קמיפלגי בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי:

תני רשב"י ונתן וכו' ר"ש אומר במגבה הדבר תלוי ורבי אומר בעמידת ב"ד הדבר תלוי ר"ש עבד לה כמעשה ב"ד ורבנן עבדין לה כמלוה. פי' דבין רבנן ובין ר"ש תרווייהו ס"ל דרשא דר"ש ונתן דאין זכי' לאב בגוף החוב רק הנתינה לחוד ורק ר"ש ס"ל נתינה ממש ורבנן ס"ל דעמידת ב"ד כנתינה הוא ולכאורה לפי מה דקי"ל דקנס דאונס אינו משמט ואם זקף במלוה משמטין ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין כדפרש"י ז"ל במס' גיטין דף י"ח דעמידת ב"ד חשוב כזקיפת מלוה עיי"ש וא"כ כשעמידת ב"ד חשוב כזקיפת מלוה ויצא מכלל קנס ונכנס בשם חדש מלוה בעלמא א"כ באמת קשה על ר"ש נהי דס"ל דצריך נתינה ממש מ"מ אימתי בעינן נתינה ממש היינו בקנס דבתולה דאפי' פסקו הב"ד דשייך הקנס לאב מ"מ גזר רחמנא בקנס דבתולה דלא זכה רק בנתינה משא"כ אם עמידת ב"ד חשוב כזקיפת מלוה והוי כמלוה בעלמא א"כ כיון שפסקו הב"ד הדין דראובן מחויב מלוה לאבי' ממילא הוי ככל מלוה דעלמא ולמה לא ירשו בניו הרי יצא מכלל קנס ונכנס לכלל מלוה א"כ הרי הוא ככל מלוה אבל באמת לר"ש לא חשוב עמידת ב"ד כזקיפת מלוה בעלמא אלא שם הראשון עדיין עליו רק דע"י ב"ד נעשה כמעשה ב"ד והנה עמידת ב"ד ומעשה ב"ד הוי ב' ענינים כדפירש הרא"ש ז"ל במס' שביעית פ"י דכתב שם דקנס אינו משמט וכל מעשה ב"ד אינו משמט א"כ למה בקנס גופיה כשעמדה בב"ד משמט ע"ז מפרש דכל זמן שלא כתבו הפס"ד רק שפסקו בב"ד שחייב לו הרי הוא כמלוה ולא חשוב מעשה ב"ד אבל אם כתבו בכתב פס"ד אז הוי מעשה ב"ד ואינו משמט וכן איתא ברמב"ם ז"ל פ"ט מה' שמיטה דלפיכך מעשה ב"ד אינו משמט דלא חשוב מלוה כיון דכתבו ב"ד בכתב הפס"ד עיי"ש וא"כ ר"ש ס"ל דעמידת ב"ד לא חשוב כזקיפת מלוה אלא עדיין שם הראשון עליו רק דע"י ב"ד הוי מעשה ב"ד דשייך לאב וב"ד מגבין מהשוכב להאב ע"כ קאמר דבזה נ"מ בין ר"ש ורבנן דר"ש עביד לה כמעשה ב"ד ורבנן עבדין לה כמלוה ע"כ כיון דלר"ש ליכא חילוק בין עמידת ב"ד למעשה ב"ד אלא דבר אחד הוא עמודת ב"ד הוא הוא מעשה ב"ד אבל לא עבד מלוה א"כ לפ"ז לר"ש גובה עידית דחשוב מעשה ב"ד ולרבנן גובה בינונית דחשוב מלוה ולר"ש אין השביעית משמטתו משום דלא חשוב מלוה אלא קנס דאונס ופיתוי שאינן משמטין אלא א"כ זקף במלוה וכיון דהעמדה בדין לא חשוב כזקיפת מלוה ע"כ אין משמטין אע"ג דלאו כגבוי דמי מ"מ אינו משמט דהא אינו משמט אלא מלוה ולר"ש לא חשוב מלוה וכיון דנר"ש לא הוי ב' דברים העמדה בדין ומעשה ב"ד אלא העמדה בדין הוא הוא מעשה ב"ד ממש א"כ במעשה ב"ד בכור נוטל פי שנים אבל לרבנן אף דכגבוי דמי מ"מ הוי כמו למ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי ומ"מ אין הבכור נוטל פי שנים ודוק:

ר' יעקב בר אתא בשם ר' יצחק ממוצש"ר למד ר"מ והתני ר"ח זינתה ועודה בבית אביה משבגרה הוציא עליה ש"ר הוא אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע. פי' שמע מיניה דבתר גוביינא אזלינן דהא לא אמרינן הכא שזוכה האב משום שהוציא ש"ר על ימי הנערות וזכה בהם האב ה"נ גבי כתיבה לא זכה האב בכתובה שנכתבה בימי נערותה ולא דמי לקנס דאונס ומפתה דקי"ל במתניתן לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה והכא בכתובה אם גירשה באירוסין ולא הספיקה לעמוד בדין על הכתובה עד שבגרה דזכה האב ז"א דגבי אונס ומפתה הוא גזה"כ דונתן וגו' דלא זכה האב רק הנתינה ממש לר"ש או העמדה בדין שהוא כנתינה לרבנן משא"כ בכתובה דלא תלי בעמידה בדין אבל דמי למוצש"ר דהתם נמי לא תלי בעמידה בדין וחזינן דאזלינן בתר גוביינא דהא לא זכה האב על ש"ר דזנות של נערות וכמו כן לא זכה האב על זה הכתובה שנכתב באירוסין וע"ז פריך ר"מ קומי ר' יוסי הגע עצמך הוציא עליה ש"ר עודה נערה ובגרה דס"ל לר"מ דגם במוציא ש"ר תלי בעמידת ב"ד דקנס הוא בסוף כיון דאילו מודי מיפטר א"כ לא דמי כתובה למוצש"ר דהא בכתובה בגירשה מן האירוסין ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה הרי הוא לאב ואילו במוצש"ר אילו הוציא עליה ש"ר עודה נערה ולא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה לא זכה האב דס"ל לר' מנא דקנס דמוצש"ר ג"כ בסוף ומתמה ע"ז האיך מדמו רבנן כדאיתא בסמוך א"ר ירמיה ותמי' אני האיך רבנן מדמו כתובה לקנס ע"ז השיב לו ר' יוסי דשמענו נותן לאביה פי' דאע"פ שלשיטת ר' יוסי קנס בסוף מ"מ לא קשה על ריב"א בשם ר"י דס"ל דר"מ יליף כתובה ממוצש"ר ז"א דהא שמענו מעוד אמוראים דס"ל נותן לאביה וכל עיקר טעמא דמתניתן דבלא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של עצמה גבי קנס דאונס ומפתה הוא משום ונתן לנערה לאבי הנערה כר' יונה ור' חגי בהלכה א' וגבי מוצש"ר לא שייך זאת כדאיתא בתוס' ז"ל דף ע"ב ט"ב דנתן לחוד ונתנו לחוד ופי' הרמב"ן ז"ל ובשטמ"ק ז"ל דהתם במוציא ש"ר אב"ד קאי והם בעצמם מחייבין ולא צריך עמידה בדין א"כ שמענו מעוד אמוראים דנותן לאביה א"כ דמי כתובה לקנס דמוצש"ר ואין תמי' על אותן רבנן דמדמו כתובה לקנס דמוצש"ר וכן ר' ירמיה מקשה כן כדמסיק א"ר ירמי' ותמי' אני האיך רבנן מדמין כתובה לקנס ולא דמי דו כתובה משעה הראשונה וקנס בסוף ואת אמר אכין פי' דאם לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה הרי הן של אב גבי כתובה ואילו במוצש"ר אם לא הספיק לעמוד בדין עד שבגרה לא זכה האב וכעין קושיא דר"מ ע"ז מתרין לו ר"ז ומי יאמר לך ואפילו קנס משעה הראשונה פי' דקנס דמוצש"ר הוא ג"כ משעה הראשונה ולא תלי בעמידת ב"ד ומסיק ואתיא דר"מ כר' ירמיה ודר' יוסי כר' זעירא א"נ דר' יוסי לטעמיה דס"ל דקנס דמיצש"ר הוא משעה הראשונה כדס"ל לקמן בה"ה וכמו שביארנו שם בע"ה ודוק:

א"ר יוסי בי רבי בון ולא ע"י אלו וע"י אלו לוקה ונותן מאה סלע. כן מגי' הק"ע ז"ל ונכון הוא ודוק:

רבי בון בר חייה בעי כו' הביא האב עדים להזים עדי הבעל הוזמו עדי האב לוקה ונותן מאה סלע בשלשה וכו'. פי' כיון דאם הוזמו משלמין מאה סלע ונסקלין [כדאיתא במס' סנהדרין דף ט' ע"ב דהוי ממון לזה ונפשות לזה עיי"ש] אם אמרינן דחד דינא הוא דקי"ל מוציא ש"ר בכ"ג כרבנן דאמרי בפרק קמא דסנהדרין מוציא ש"ר בכ"ג משום שיש בו דיני נפש וכדמפרש עולא שם בגמ' דחוששין ללעז שמא יבאו עדים שזינתה תחתיו ויהי' דיני נפש ע"כ נפסדת כתובתה ג"כ בעשרים ושלשה ומשמע במקום שיוצא מדין אחד דיני נפש ודיני ממונות הוי בכ"ג וע"כ שאל אם זה דווקא בכ"מ אבל הכא בעידי האב אם הוזמו דצריך להיות כאשר זמם וכמו שזממו לחייב להבעל מלקות ומאה סלע בג' ולהסקיל העדים בכ"ג כמו כן צריך לקיים בהם כאשר זמם וידונו גם המה בדין הזה ממש כאשר זממו לעשות לוקין ונותנין מאה סלע בג' ונסקלין בכ"ג או לא ע"ז השיב לו אילו לא הוזמו עדי האב לא נמצא בעל לוקה ונותן מאה סלע בג' והעדים נסקלים בכ"ג וע"כ ידונו גם המה כאשר זממו ונמצא דר"ז ס"ל הא דקאמרי רבנן בכ"ג גבי מוציא ש"ר מפני שיש בו דיני נפש לא מיירי בעידי הבעל והבעל אלא בנערה מאורסה פליגין דאז סברי רבנן דבכ"ג מפני שיש בו דיני נפש שאיכא בדבר אחד צד נפשות וצד ממון ודינו בכ"ג והיינו דווקא באדם אחד דנידונית הנערה המאורסה על נפשה ועל כתובתה משא"כ כשנידונין שני בני אדם הבעל ועדיו זה נידן בדינו וזה בדינו זה בג' וזה בכ"ג כדמסיק סבר ר"ז שני דינין הוא ר' ירמי' בשם ר' אבוה דין אחד הוא דסבר ר' אבוה הא דקאמרי רבנן בכ"ג הוא בדינו של הבעל ועדיו וכדמסיק דסבר כר"י בר"ב ופריך מהברייתא אל זקני וגו' השערה וכו' ומשני פתר לה כר"מ פי' דהברייתא אתייא כר"מ דפליג על רבנן במוציא ש"ר וס"ל בדינו של הבעל ועדיו בג' [והא דמסיק דרמ"א לוקה ומשלם הוא שיגרת הלשון דלעיל בפ"ג ה"א ומצוי כמה פעמים בירושלמי כזה] תמן תנינן האונס והמפתה כו' ר"מ אמר בנערה מאורסה פליגין דר"מ אמר מפסדת כתובה כו' וחכמים אומרים מקום שנסקלת כו' דהוא באדם אחד אבל במוציא ש"ר כו"ע מודיי מקום שהעדים נסקלין כו' הוא שיגרת הלשון מלקמן וכצ"ל שאין מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מ"ס וכן מגי' בנו"י ז"ל א"נ דצ"ל דלוקה ומשלם מאה סלע בג' והעדים נסקלין בכ"ג ומוכח הוא דכן ע"כ צ"ל דהא ר"מ גופי' ס"ל בסמוך דבמוציא ש"ר הבעל לוקה ונותן מ"ס בג' והעדים נסקלין בכ"ג והאיך יאמר הכא דלכו"ע מקום שהעדים נסקלין שם הבעל לוקה ונותן מאה סלע אפילו לר"מ אלא ע"כ מוכרח דה"ג דבמוציא ש"ר לכו"ע הבעל לוקה ונותן מ"ס בג' והעדים נסקלין בכ"ג דאפילו רבנן נמי מידו א"ל ר"י בר"ב אין דלא תניתא פליגין אלא במוציא ש"ר פליגין כו' ורבנן אמרי מקום שהעדים נסקלין כו' אבל בנערה מאורסה כו"ע מודיי מקום שנסקלת כו' משום שהוא ממון ונפשות לאדם אחד ואתיא ר' מנא כר"ז דס"ל דמוציא ש"ר כיון דהוי ב' בני אדם הבעל לוקה ומשלם מאה סלע בג' והעדים נסקלין בכ"ג ור"י בר"ב כר"א דס"ל דאף במוציא ש"ר ס"ל לרבנן דבמקום דהעדים נסקלין כו' ודין אחד הוא והא דתנינן בברייתא אל זקני וגו' השערה וגו' אתיא כר"מ ואח"כ קאמר סתמא דגמ' לעולם אין הבעל לוקה ולא נותן מאה סלע עד שיסקלו העדים זהו דינא דסתמא דגמ' [וקבע התלמוד הסוגיא תומ"י אחר זה הפלוגתא דר"י ור' יוסי משום דשייך לזה ] קנס אימתי הוא מתחייב ר' יונה אמר בסוף ר"י אומר משעה הראשונה [כההיא דפליגי בר"פ] אם הקנס הוא משעה הראשונה או דחיובו הוי בב"ד מתיב ר' יוסי לר' יונה ע"ד דתימר בסוף לוקה ונותן מאה סלע בג' ועדיו נסקלין בכ"ג דאפילו לרבנן נמי ס"ל דווקא בנערה המאורסה בכ"ג אבל במוציא ש"ר ב' דינים הן הבעל לוקה ונותן מ"ס בג' ועדים נסקלין בכ"ג אמאי הא חד דינא הוא בשלמא לדידי דס"ל דקנס דמוציא ש"ר משעה הראשונה א"כ לא חד דינא הוא דחיובא דקנס לא תלי בב"ד והסקילה מתחיל חיובו משעת העמדה בדין א"כ ע"כ הוי ב' דינין משא"כ לדידך דקנס הוא בסוף ג"כ נמצא דתרוויי' ע"י ב"ד נתחייב למה הוי ב' דינין הא באמת דין אחד הוא אלא ע"כ הא דס"ל לרבנן דב' דינין הן הוא משום דמשפט של הבעל משעה הראשונה ומשפט העדים בב"ד והאיך הוי תרוויי' דין אחד אבל כיון דתימר קנס בסוף א"כ למה הוי ב' דינים וע"ז א"ר מנא ואפילו על דר' יוסי הכי אתיא מקשי' כמאן דמר עדים זוממים צריכין התראה פי' דמקשה מהא דקאמרינן לעיל לעולם אין הבעל לוקה ואינו נותן מאה סלע עד שיסקלו העדים דאם אפילו הוזמו העדים אך דאינם חייבים בדין גם הבעל פטור אלמא דדין אחד הוא אף דהוי ב' בני אדם מ"מ הוי דין אחד ומפרש ואזיל האיך משכח"ל דהבעל יהא פטור ואף כשהוזמו העדים בשלא הוי חיובא בהעדים דמשכח"ל בלא התראה למ"ד דצריכין התראה על מיתה ואפילו הוזמו פטורין ואז הבעל ג"כ פטור א"כ ע"כ דדין אחד הוא דאם ב' דינים הן הי' הבעל חייב אף בלא חיובא דעדים אלמא דתלי חיוב זה בחיוב זה ולשון הכי אתייא מקשיי' כמ"ד ה"פ הגע עצמך כמ"ד עד"ז צריכין התראה למיתה ולא התרה בהם הגע עצמך אם לא פטור אז גם הבעל וקיצור לשון הוא כמו שמצוי בירושלמי כמה וכמה פעמים והכוונה הוא כמו דאמר בסמוך אלו גדולה שלא התרו בה שמא כלום היא אף למ"ס וה"נ הכונה כמ"ד עדים זוממין צריכין התראה ולא התרו בהם שמא כלום הוא אף למ"ס הרי מוכח דדין אחד הוא יקשה ג"כ האיך הבעל לוקה ונותן מאה סלע בג' ועדים בהתראה נסקלין בכ"ג ע"ז אמר ר' אבמרי מאן דמר דו כן פי' אף יאמר שהוא כן דילמא אין ה"נ דלא תלי חיובא דבעל בחיובא דעדים ואם לא התרו העדים ופטורין למ"ד דצריך התראה מ"מ נותן מאה סלע נמצא דלמסקנא לר' אבמרי לא תלי חיובא דבעל רק בהזמה דהעדים אבל לא בדין חיובא דהעדים:

הוא ואשתו ובניו קטנים ניזונין מהם אלמנותו מהו א"ר זעירא איתותבת ולא איתפרשת. ולכאורה קשה מכאן דבבבלי דף מ"ט ע"ב גרסינן שם מתקיף לה ר"ז ואיתימא רשב"נ גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מיבעיא ומשני מהו דתימא התם הוא דליכא דטרח אבל הכא נטרח לדידי' ולדידה קמ"ל וא"כ לר"ז דמקשה ל"ל כלל לתקנת אושא הא ידעינן מהא דשלח רבין באיגרתי' וע"ז משני דסד"א כיון דאיכא בעל דטרח אבל בליכא בעל דטרח פשיטא דניזונית אף בלא ת"א ואילו בירושלמי דמיבעיא לן על אלמנתו קאמר ר"ז דלא איתפרשת והוא פלא גדולה מדוע בבבלי פריך ר"ז דל"ל לת"א וכל עיקר הא דמיבעיא לן כלל לת"א הוא משום דאיכא בעל כדמסיק שם ואילן בירושלמי דמיבעיא לן על האלמנה דליכא בעל דטרח קאמר ר"ז דאיתותבת ולא איתפרשת ועיי' בחיבורי מגדל דוד במערכה למס' כתובות דמתורץ שם בע"ה על נכון עיי"ש ודוק:

רב הונא עביד כתובה מדרש כו' אמרין חזר בו רב הונא אמרין ויאות כתובה מד"ת ומזון הבנות מדבריהן כו' אלא בכסף כתובת אמן פליגין וכו'. הסוגיא הזאת חמורה ולא הבנתי פי' המפרשים ז"ל והסוגיא הזאת כפולה במסכת יבמות פרק ט"ו ועיי' בדברינו שם דמבואר הסוגיא הזאת על נכון בעזה"י עיין שם:

כהדא חדא איתא הוי פורנה עשרין דינר כו'. עד סוף הסוגיא מובא בראשונים ז"ל לענין הלכה ועיי' בחיבורי שו"ת רידב"ז סי' ק"ג שהארכתי בזה בע"ה בטוב טעם ודוק: