Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Nazir Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ראה עכו"ם עובר אמר ראו מה אמר העכו"ם הזה הר"ז נזיר. פי' הסוגיא הזאת הוא כך ע"פ פירוש התוספות ז"ל דאמרה פרה הריני נזירה פי' דהאדם אמר בלשון הריני נזירה במפיק ה"א לומר דהוא נזיר מבשרה ותולה המחשבה בהפרה עי"ש וע"כ אם אמר הריני נזיר ותלה על אחר שאחר אומר הריני נזיר אם האחר אמר באמת הלשון הזה והוא אומר ראו מה פלוני אומר לשון הזה הריני נזיר יש להסתפק. אם הוא מקבל ג"כ על עצמו נזירות. או שרק מספר דברי פלוני ואם הי' הפלוני עכו"ם דאין אמירתו כלום וכמאן דלא אמר דמי והוי הוא תולה אמירתו בפלוני וכמו דתולה אמירתו בהפרה ובאמת אומר הוא הריני נזיר וע"כ אם תולה בעכו"ם האמירה אעפ"י שהעכו"ם אמר הוי כלא אמר והוי דבריו רק שתולה אמירתו על העכו"ם ובאמת הוא מקבל על עצמו וכמו דתולה על הפרה ופשיטא דאם העכו"ם לא אמר ג"כ הוי ממש כמו בהפרה שלא הגידה וע"כ הגדתו הוא הגדה על עצמו ורק תולה על הפרה אלא אפילו הגיד העכו"ם כיון דאמירתו הריני נזיר לאו כלום הוא הוי כאילו לא אמר והוי רק תולה אמירתו על העכו"ם כמו בתולה על הפרה אבל אם אומר פלוני ישראל אומר הריני נזיר אז אם הפלוני לא אמר אז הוי הוא האומר ורק תולה בשם פלוני כמו באומר אמרה פרה הוי הוא האומר ותולה בשם פרה אבל אם הפלוני ישראל הגיד הר"ז נזיר והוא אומר בשם פלוני בזה יש להסתפק אם בזה ג"כ הוי תולה בשם פלוני כמו באמרה פרה או מאחר שהישראל הגיד באמת והוי אמירתו אמירה וע"כ לא חשוב תולה בשם פלוני אלא שונה דברי פלוני והוי רק מספר דברי פלוני ועי"ז יש להבין בנקל הסוגיא הזאת ושיעור הענין הוא כך ראה עכו"ם עובר אמר ראו מה אמר העכו"ם הזה כלומר הריני נזיר ותיבות הריני נזיר לא מסיק הגמ' דהא קאי על אמירת הריני נזיר ועל האמירה הזאת סובב כל הסוגיא בזה פסק הגמ' דהר"ז נזיר ושאל הוה דמר אם היה העכו"ם אמר ע"ז קאמר הגמ' מאחר שאין עכו"ם נוזרין נזיר לא אמר פי' נחשב שלא אמר ובאומר בשם פלוני ופלוני ולא אמר נחשב כתולה רק אמירתו בפלוני והוי נזיר ושמעינן זאת ממתני' דידן וכדמסיק דזה נשמעיני' מן הדא אמר אמרה פרה זו כלום אומרת אלא משום שהוציא נזירות מפיו וכא שהוציא נזירות מתוך פיו אבל ראה ישראל עובר אמר ראה מה אמר ישראל זה כלומר הריני נזיר ותיבות הריני נזיר לא מסיק הגמ' כנ"ל ופסק הגמ' הר"ז נזיר אימתי בלא אמר מאחר שישראל נוזרין נזיר ע"כ דווקא בלא אמר פשיטא לן דהר"ז נזיר דע"כ חשוב רק תולה אמירתו בפלוני ושאל הוה דמר ר"ל באם היה אמר הפלוני ישראל הריני נזיר אפילו כן הוי נזיר דחשוב דהוא מקבל הנזירות ורק תולה אמירתו בפלוני או מאחר שבאמת אמר הפלוני ע"כ אינו נודר אלא כשונה דבריו של פלוני בזה יש להסתפק ומסיק הגמ' דזה הוי כשונה דברי פלוני דאל"כ הי' קורא בתורה וכו' דהוי כמדבר דברי פלוני ודוק:
איש מהו להתפיס לו נזירות בלשון אשה. משום דממתני' דידן לא מוכח בלשון אמרה פרה הריני נזירה דאעפ"י דלשון הריני נזירה קאי על האדם והאדם אומר ותולה האמירה בהפרה כנ"ל ונקט לשון נקיבה הריני נזירה משום די"ל כפי' התוס' ז"ל דהוא בלשון מפיק ה"א וכאומר הריני נזיר ממנה או י"ל כפשטות המשנה דאומר בלשון נקיבה הריני נזירה הוי כאומר הריני נזיר ופשיט תמן קורין לנזיר העובר הא נזירה איעבר הרי דבלשון נקיבה נמי הוי נזיר וכן מסיק דבלשון זכר הוי נזירות באשה ודוק:
עד שתעמוד הפרה כו'. פי' דשאל הא הוא נודר בנזיר אם לא תעמוד ולמה נקט לשון אם עומדת אם נפתח ומסיק דנשמעיני' מן הדא ב"ש אומרים כולן נזירין כו' מי שלא נתקיימו דבריו וכיני מתני' מי שנתקיימו דבריו לשון הפך הוא מלה דלא קברת ברה הוא לשון מהופך כפי' הפ"מ ז"ל הרי דשם לשון הפך אף אלו גבי דלת ופרה [ולשון אפילו הוא מלה מורכבת מב' תיבות אף אלו וכן איתא בירושלמי במס' שבת פ"ו ובמסכת ביצה פ"א בלשון הירושלמי במקום שצריך לומר אף אלו נקט לשון אפילו עי"ש] ואף אלו פרה ודלת לא עמדה פרה לא נפתח הדלת ב"ש אומרים נדור ונזור כדאיתא בש"ס דילן וב"ה אומרים אינו נדור ונזור ודוק:
מתניתא בשאינו יכול. פי' דאינו יכול לשתות ע"כ אמרינן דקיבל עליו נזירות לגמרי מן היין אבל אם יכול לשתות והוא בעצם שיכור ע"כ דאין הכונה שיהא נזיר לגמרי מן היין אלא כונתו על כוס זה שיהא עליו קרבן דאי הי' רוצה להזיר א"ע מיין לגמרי מ"ש דקאמר גבי מזגו לו את הכוס זה משא"כ באינו יכול ולא שותה מעולם ע"כ לא קיבל עליו בפעם אחרת נזירות מן היין כיון דבלא"ה אינו שותה רק כעת שמזגו לו את הכוס והוא אינו רוצה ע"כ הזיר עצמו מן היין אבל אם הוא שיכור ושותה תמיד אם היה. כונתו להזיר עצמו מן היין היה לו להזיר את עצמו בפעם אחרת מ"ש דמזיר א"ע גבי כוס זה דמזגו לו אלא ע"כ דמקפיד דווקא על כוס זה ע"כ תני בסיפא מעשה באשה אחת שכורה מזגו לה את הכוס ואמרה הריני נזירה ממנו אמרו חכמים לא נתכונה זו אלא כלומר הרי הוא עלי כקרבן ולא סותר הסיפא להרישא ודוק:
מתניתא דר"מ. דבעינן תנאי כפול וכיון דלא כפלי' לתנאי התנאי בטל ומעשה קיום תמן ד"ה היא ר"ל תמן אמרי בבבל ד"ה הוא אמור לו שמור ושמעת פי' דאיתא בירושלמי ובספרי לענין העושה מצוה ועובר בזה על ד"ת אמרינן לי' שמור ושמעת ר"ל שמור לעשות המצוה אבל ושמעת מה שצותה התורה אם הוא ע"פ דין או לא וכזה איתא בבבלי במס' מנחות דף פ"א ע"ב ג"כ באומר הרי עלי תודה בלא לחם אמרין לו שמור ושמעת שמור המצוה והבא תודה ושמעת מה שצותה התורה וה"נ מחויב א"ל בנזירות אבל לא תעבור על ד"ת ולא תשתה יין וקרי הירושלמי מתנה על מה שכתוב בתורה שמור ושמעת וכאוקימתא דרבינא בבבלי בדף י"א ע"א עי"ש ואבל ריב"ל [בבבלי שם] פליג וס"ל דלא שייך מעמשב"ת משום דהוי חוץ כדפירשו התוס' ז"ל דהא הוי שיור בגוף הנזירות וע"כ צריך להיות המעשה בטל אבל זה תלי בטעמא דמעמשב"ת דתנאו בטל אי משום דילפינן מב"ג וב"ר או משום דהוי תנאי דאי איפשר לקיימו דאי איפשר לעבור על ד"ת כדאיתא בתוס' ז"ל במס' ב"מ דף צ"ד ע"א עי"ש ולהאי טעמא משום דילפינן מב"ג וב"ר יש לומר דבע"מ בשיור בגוף המעשה לא הוי ע"מ אלא חוץ ובטל המעשה משא"כ אי הטעם הוא משום דריב"ת דאי איפשר לקיימו והוי כמפליגה בדברים כדפרש"י ז"ל במס' ב"מ צ"ד ע"א דאין בלבו לשום תנאי ואינו אלא מפליגה בדברים א"כ אין כאן שיור כלל והמעשה קיים ע"כ קאמר הגמ' דבאמת מתנה על מה שכתוב בתורה ד"ה הוא אך מתני' דידן דהוי שיור בגוף הנזירות למה המעשה קיים והתנאי בטל הוא משום דמתני' דר"מ וריב"ת דס"ל לר"מ בשיטת הירושלמי במס' קידושין פ"א ה"ב הא דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הוא משום דריב"ת והוי מפליג בדברים ואין בלבו שום שיור כלל ועי' בתוס' הרי"ד ותבין היטב ותמצא טעם בע"ה:
אהן ואני מה את עביד לי' כו' תני דבית רבי ואני על חצי דיבורו. כצ"ל כגי' הק"ע ז"ל וכן מוכח ודוק:
מה אנן קיימין אם באומר כל חצי ראש כל עמא מודיי שהוא מגלח נזיר שלם אם באומר חצי חובה כ"ע מודיי שהוא מגלח חצי נזיר אלא כן אנן קיימין באומר חצי ר"מ אומר כאומר חצי ראש ורבנן אמרי כאומר חצי חובה א"ר יודן אשכח אמר קלת וחומרת ע"ד דר"מ דו אמר חצי ראש מביא קרבן אחד שכן הנזיר מגלח עליו קרבן שלם ע"ד דרבנן דאינון אמרין חצי חובה מביא קרבן ומחצה חצי חובת יחיד ע"כ. פי' הפ"מ ז"ל לא הבנתי ופי' הק"ע ז"ל דהקולא שאמרו חכמים היא חומרא לר"מ דאמר כאומר חצי ראש ומגלח נזיר שלם א"צ להביא אלא קרבן אחד דהא תנן לקמן אם גילח על אחת משלשתן יצא ולרבנן דאמרי חצי חובה הנה חובו של הנזיר הוא ג' קרבנות צריך להביא קרבן ומחצה עכ"ל ז"ל ופירושו הוא מובן אבל הק' בש"ק דהא לשון הזה משמע קולא וחומרא לזה ולזה ונשאר בקושיא והנו"י ז"ל מגי' ולאחר כל הפירושים צ"ב מה דגרסינן ע"ד דר"מ דו אמר חצי ראש מביא קרבן אחד שכן הנזיר מגלח עליו קרבן שלם מאי פירוש הוא קרבן אחד וקרבן שלם והול"ל שכן הנזיר מגלח עליו קרבן אחד ומאי האי דקאמר מעיקרא קרבן אחד ומסיים קרבן שלם וכן צ"ב במה דמסיק ע"ד דרבנן מביא קרבן ומחצה חצי חובת יחיד מאי פירוש הוא חובת יחיד. ונראה לפענ"ד שזהו גמ' מפורשת במס' זבחים דף קי"ז דגרסינן שם ת"ר כל נידר ונידב הי' קרב בבמה שאין נידר ונידב אין קרב בבמה מנחה ונזירות קריבין בבמה דברי ר"מ וחכ"א לא קרבו יחיד אלא עולות ושלמים בלבד פי' דקרבן יחיד דנזירות לא קרבו בבמה דלא קרבו חובת יחיד בבמה אלא נידר ונידב דהוא עולה ושלמים בלבד אבל נזירות הוי חובת יחיד ולא הוי נידר ונידב אעפ"י שגוף הנזירות בא ע"י נדר ונדבה אבל לאחר שקיבל הנזירות הוי הקרבנות שלו חובה וגרסינן שם אמר שמואל מחלוקת בחטאת ואשם אבל עולות ושלמים ד"ה ישרות נינהו וקרבי פי' נדבות נינהו מתיב רבה חזה ושוק כו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר שמואל מחלוקת בעולה ושלמים אבל בחטאת ואשם חובות נינהו ולא קרבי עי"ש ונמצא ב' לשונות בפלוגתא דר"מ ורבנן באם קרבן נזירות מקרי חובת יחיד או נדבת יחיד לחד לישנא בחטאת לכו"ע הוי חובה אך רבנן ס"ל דאף עולה ושלמים הוי חובה ולחד לישנא בעולה ושלמים הוי לכו"ע נדבה אך רבנן ס"ל דחטאת של נזיר הוי קרבן חובת יחיד וכן בירושלמי בפ"ב דמס' פסחים הוי ג"כ פלוגתא הזאת עי"ש וא"כ לפ"ז נ"מ בין הני תרי לישני דלחד לישנא הוי ר"מ לקולא ורבנן לחומרא ולחד לישנא הוי ר"מ לחומרא ורבנן לקולא דלהך לישנא דרבנן ס"ל דאף עולה ושלמים הוי חובת יחיד א"כ בשצריך להבית חצי חובה א"כ מביא חצי מג' קרבנות וצריך להביא קרבן ומחצה ולר"מ דס"ל דכונתו על גילוח חצי הראש וכיון דאינו יכול לגלח אפילו שער אחד עד שיביא קרבן אחד ואם גילח על אחת משלשתן יצא א"כ א"צ להביא רק קרבן אחד ולרבנן צריך להביא קרבן ומחצה ונמצא דר"מ לקולא ורבנן לחומרא אבל להך לישנא דבעולה ושלמים לכו"ע נדבה ורק רבנן ס"ל דחטאת הוי חובת יחיד ולא קרב בבמה א"כ לרבנן דס"ל דהוי כמו דאמר חצי חובה וא"כ א"צ להביא רק חצי חובת יחיד דהוא חצי חטאת משא"כ לר"מ דס"ל דהוי כאומר חצי גילוח הראש וכיון דאינו יכול לגלח אפילו שער אחד עד שיביא קרבן אחד שלם א"כ לר"מ הוי לחומרא דצריך להביא קרבן שלם ולרבנן חצי קרבן ורבנן לקולא ונמצא קולא וחומרא על דר"מ וקולא וחומרא על דרבנן לחד לישנא מביא לר"מ קרבן אחד ולרבנן קרבן וחצי קרבן ולחד לישנא לר"מ מביא קרבן שלם ולרבנן חצי קרבן והנה הא דגרסינן ע"ד דרבנן מביא קרבן ומחצה הוא לשון או או או קרבן ומחצה או חצי חובת יחיד וע"כ או דמביא קרבן ומחצה דכולהו שלשה. קרבנות הוי חובת יחיד או דרק חצי קרבן מביא חצי חובת יחיד ותלי בהפלוגתא מהו חובת יחיד דנזירות ונקט לשון חובת יחיד לרמז הפלוגתא דמהו חובה דנזירות ושם לענין במה הפלוגתא אם נקרא חובת יחיד ונמצא לר"מ דתלי בגילוח הראש ממ"נ אינו מביא יותר מקרבן אחד דהא הנזיר מגלח רק על קרבן אחד ואינו מביא פחות מן קרבן שלם דהא לא מצי לגלח אפילו שער אחד עד שיביא קרבן אבל לרבנן דתלי בחצי חובה או דמביא חצי קרבן או דמביא קרבן ומחצה דהא ע"כ קיבל עליו רק קרבנות חובה דמעכב בנזירות לשתות יין ולמ"ד דכולן חובה אסור לשתות יין עד שיביא כולן ולמ"ד דעולה ושלמים נדרים ונדבות מותר לשתות יין אחר החטאת וכן איתא בירושלמי במס' פסחים פ"ב הנ"ל ואולי גרסינן בוא"ו וחצי חובת יחיד דהוא או או כמו בעל ועשה מאמר:
בת ולא כלום טומטום ואנדרוגינוס צריכה. פי' הק"ע ז"ל צריכה אולי דהוי נזיר והא דגרסינן בה"ח גבי הפילה אשתו אינו נזיר וחש לומר שמא בן קיימא הוא א"ר יוחנן דר"י היא דר"י אמר ספק נזירות להקל ולא פריך על הרישא דטומטום וחש לומר שמא בן זכר הוא משום די"ל דהא דתני אינו נזיר הוא משום בת דבת לאו כלום ותני לאפוקי מרישא דתני נולד לו בן ה"ז נזיר ע"ז נקט בסיפא גבי בת וטומטום דאינו נזיר כלומר דאינו נזיר כמו ברישא והא דלא תני ה"ז ספק נזיר משום בת דבת באמת לאו כלום והיינו דגרסינן בת לאו כלום טומטום ואנדרוגינוס צריכה דבת לאו כלום היא אבל טומטום ואנדרוגינוס צריכה פי' דהוי ספק והא דתני בלשון אינו נזיר משום בת הוא דאינה כלום ודו"ק:
לא אמר רבי יהודה אלא לבסוף כו'. המפרשים זכרונם לברכה מגיהים אלא לכתחילה אבל לבסוף אוף ר"י מודה וכן האמת ומוכרח הוא ודו"ק:
רבי יוסי בעי אמר הריני נזיר לשלשים יום אילו ולשלשים יום אילו. פי' דמיבעיא ליה לענין הפסקת נזירות דהא פשיטא באומר הריני נזיר מהיום ונזיר לאחר עשרים יום דצריך למנות תחלה שלשים הראשונים ואח"כ של אחר העשרים ואם מנה לאחר עשרים לשם נזירות השנייה פשיטא דמניח נזירות השנייה ומשלים את של ראשונה כיון דהנזירות הראשונה חלה עליו מתחלה צריך להשלימה תחלה ולגלח ולהביא קרבן ואין לו להפסיק בנזירות אחרת אבל כי קמבעיא לן בקיבל עליו נזירות ראשונה על ל' יום ונזירות שניה על אותן ל' יום גופייהו דקי"ל יש נדר בתוך נדר אפילו אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום עיין במס' נדרים דף י"ז ע"ש וצריך למנות ב' פעמים נזירות ולגלח בסוף נזירות ראשונה ולהביא קרבן ואח"כ ימנה לשם שנייה אם מנה תחלה לשם שניה אם כשמנה עשרה ימים צריך להפסיק ולהניח את נזירות שניה ולמנות לשם ראשונה ואח"כ ישלים את השניה או לא כין דקבלת נזירות השניה היה ג"כ על הימים הללו רק משום דיש נדר בתוך נדר צריך למנות ב' פעמים ע"כ אם מנה ימים הללו לשם שניה נמי שפיר דמי וע"כ אין צריך להניח את השניה אלא ישלים זמן ל' יום ויביא קרבן ויחזור למנות לשם ראשונה ולהביא קרבן ולא איכפת לן אם יגמור המנין לשם שניה ואימתי צריך להפסיק במנין הנ"מ כשהנזירות השני' לא היתה על אותן הימים ממש רק הריני נזיר היום הריני נזיר למחר או הריני נזיר היום ונזיר לאחר כ' ימים אבל הכא דהוא על אותן הימים גופייהו יש לומר דבמנה לשם שניה עשרה ימים א"צ להניח ולהתחיל לשם ראשונה ולהביא קרבן ולהשלים אח"כ כיון דתרווייהו כהדדי נינהו לא שייך בזה דין הפסקת נזירות אלא מונה ב' פעמים שלשים ומביא בנתיים קרבן ע"ז אר"ז קומי ר"מ ולא מתניתא היא מניח את שלו ומונה את של בנו ולא אפילו אשתו יושבת על המשבר וגרסינן לא אפילו כלשון הירושלמי בכ"מ עיין במס' גיטין פ"ז ה"א [והכוונה אחת אפילו כדגרסינן אלא אפילו] פי' דבמתני' דקתני הריני נזיר כשיהיה לי בן ונזיר והתחיל מונה שלו ואח"כ נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ משלים את שלו וה"ה אפילו כשאשתו יושבת על המשבר ונולד באותו יום נמי הוא הדין דכשהתחיל למנות שלו מניח את שלו ומונה את של בנו ואח"כ מונה את שלו ואם מנה איזה ימים שלו משלים אח"כ אלמא דבקבל ב' נזירות על אותן הימים גופייהו כשמנה בכוונת נזירות שניה צריך להניחה ולמנות לשם ראשונה ולהשלים אח"כ על השניה ע"ז א"ל נזירותו לנזירות בנו לא דמיא אלא לאמר הריני נזיר מכבר ונזיר לאחר עשרים יום פי' דבכ"מ בשקבל ב' נזירות רצופים על אותן הימים גופייהו צריך למנות ב' פעמים ואין כאן הפסקת נזירות והנ"מ בשב' הנזירות הוא בעד עצמו אבל אם אחד הוא בעדו וב' בעד בנו אז נזירות אחריתי היא ואם מנה נזירותו קודם נזירות בנו צריך להפסיק נזירותו בשביל נזירות אחריתי דבנו ונזירותו ונזירות בנו דמי' לב' נזירות דמחולקין בזמן דזה מכבר וזה לאחר עשרים דאז אם מנה לאחר עשרים לשם שניה צריך להפסיק ולהניח השנייה ולמנות להראשונה ואח"כ משלים להשניה דכיון דהנזירות השניה מחולק בזמן אחר אז צריך להניח השניה ולמנות הראשונה ודוק כי זהו פי' הנכון בע"ה והנה הק"ע ז"ל מגיה ופי' הפ"מ ז"ל אינו מובן לי ובנו"י ז"ל מגיה ג"כ דר"ז למד מרישא דמתני' ולדברינו אתי שפיר נכון בע"ה ודו"ק:
אפילו אשתו יושבת על המשבר. מכאן מוכח דלא כפי' התוס' ז"ל דף י"ג ע"ב ד"ה הריני דכתבו ז"ל אם נולד בו ביום א"צ למנות ב' פעמים ומכאן מוכח בפירוש דצריך למנות ב' פעמים ודו"ק:
ר"א וריב"ח תריהון אמרין השלים נזירותו לעולם אין נזירות בנו חלה עליו עד שיביא קרבן ומגלח נזיר שנטמא. פי' דמפרש אימתי בעינן עד שיביא קרבן ויגלח הוא גבי נזיר שנטמא אין חלה עליו נזירות דבנו עד שיביא ויגלת אז חלה עליו נזירות בנו אבל לא קודם דיום השביעי אינו עולה מן המנין ע"ז פריך מחלפה שיטתי' דריב"ח תמן הוא אומר טמא מת שנזר שביעי שלו עולה מן המניין כו' פי' וה"נ הנזירות בא אחר הטומאה וכא לא כטמא מת שנזר הוא בתמי' ע"ז משני ולא ר"ל הכי לא טמא מת שנזר שביעי שלו עולה מן המנין פי' שאינו זקוק להביא קרבן טומאה ולא נזיר שניטמא אין שביעי שלו עולה מן המניין שהוא זקוק להביא קרבן טומאה פי' האם לא היינו טעמא דמחולקין זמ"ז ע"כ הכ"נ הואיל והוא זקוק להביא קרבן טומאה אין השביעי שלו עולה מן המנין אעפ"י שבא אח"כ והגירסא כמו"ש ממש וכא הואיל והוא זקוק להביא קרבן טומאה דמיירי בנזיר שנטמא ונולד לו בן וע"ז קאי השקלא וטריא ומתורץ קושית הש"ק ז"ל לקמן בה"י ד"ה השלים שהקשה מהאי סוגיא והניח בצ"ע ולפי דברינו ניחא בע"ה ודוק:
נולד ביום שמונים סותר עשרה נולד ביום תשעים סותר עשרים השלים נזירותו עד סוף הסוגיא. הסוגיא הזאת חמורה מאד הק"ע ז"ל מגי' הניח נזירותו ועכ"ז קשה להבין הפירוש וגם פי' הפ"מ ז"ל קשה להבין והנו"י ז"ל מחלף השורות ועכ"ז קשה להבין ונראה לפענ"ד דמתפרש בפשיטות ותבין ג"כ מה דגרסינן למה לי למימר סותר לשלשים יום ויסתור הכל תיבות למה לי למימר אין להם ביאור ולפי דברי המפרשים ז"ל הול"ל אמאי סותר לשלשים ויסתור הכל ותיבות ולמה לי למימר כונה אחרת היא ונראה לפענ"ד ע"פ שיטת הרמב"ם ז"ל והתוס' ז"ל דהרמב"ם ז"ל מפרש להמתני' בפירוש אחר והתוס' ז"ל מפרשין בפירוש אחר והנה בדין דמניח את נזירותו ומונה את של בנו ואח"כ משלים שלו נחלקו בזה הראשונים ז"ל דשיטת התוס' ז"ל דמונה אח"כ שלו ועולה לו הימים שמנה תחלה עבור שלו לפי שאינו צריך תגלחת אחר השלמת נזירות בנו בנזירות מועטת דאי הי' צריך תגלחת אז לא היה עולה לחשבון הימים שמנה קודם עבור נזירותו והי' צריך עוד שלשים ימים אחרים חדשים עבורו מפני שאין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים יום וע"כ בנזירות מרובה דנשאר עדיין ל' יום אחר נזירות בנו מגלח אחר נזירות בנו ושיטת הרמב"ם ז"ל דאין חילוק בין נזירות מרובה לנזירות מועטת ואפילו בנזירות מועטת מגלח בנתים לבתר השלמת נזירות בנו ומונה אח"כ שלשים יום שלמים עי' בתוס' יו"ט ז"ל וגם בפירוש המשנה דה"י דלאחר שבעים סותר פי' הרמב"ם ז"ל דאם נולד עד שבעים ונשאר עוד שלשים ימים על השלמת נזירות אינו מפסיד כלום ומונה של בנו ומגלח ואח"כ מונה השלשים שלו אבל כשנולד הבן לאחר שבעים כגון דנולד לפ' דאז לא נשאר בעד נזירותו רק כ' יום אז כשצריך למנות לאחר התגלחת מהשלמת הבן שלשים יום כי אין בין תגלחת לתגלחת פחות משלשים יום אז מפסיד עשרה ימים ראשונים שמנה אחר שבעים ואם נולד לצ' אז מפסיד כ' ימים שמנה תחלה בכדי כי צריך לאחר התגלחת מהשלמת הבן למנות עוד שלשים יום אבל התוס' ז"ל מפרשין דעד שבעים כיון דנשאר עוד ל' להשלמת נזירותו עולה הל' עבור שניהן אבל כשנולד לאחר שבעים דאז אינו מובלע השלשים של בן בתוך השלשים שלו אז מפסיד מה שצריך למנות עבור בנו בפני עצמו ל' וה"פ דמתני' לאחר שבעים סותר פי' מפסיד ולמה תלי בשבעים שאין תגלחת פחות מל' יום ע"כ מפסיד מה שצריך למנות שלשים ימים אחרים עבור בנו והנה לפי' הרמב"ם ז"ל מתפרש הירושלמי בפשיטות נולד ביום שמונים סותר עשרה פי' דמפסיד העשרה ימים שמנה לאחר שבעים עבור עצמו כיון דצריך לאחר התגלחת דהשלמת בנו למנות שלשים עבור נזירותו א"כ הפסיד העשרה ימים ונולד לצ' הפסיד עשרים יום שמנה תחלה אבל לשיטת התוס' ז"ל דס"ל גבי נזירות מרובה דכיון דנבלע הנזירות בנו בנזירותו עולה לשניהן אבל כשאינו נבלע הפסיד וצריך למנות ב' פעמים א"כ ליכא לפרש האי דבירושלמי נולד לשמונים סותר עשרה וכו' כפי' הרמב"ם ז"ל ז"א דהא לדידהו אינו מפסיד הימים שמנה ומצטרפין לחשבון אח"כ להשלים ולעולם אינו מפסיד רק שלשים דהא עולין הם לחשבון דהא א"צ גילוח לאחר השלמת נזירות הבן לשיטתם ז"ל ע"ז פירשו בתוס' ז"ל דף י"ג ע"ב ד"ה הגה דכונת הירושלמי הוא דסבירא ליה דאף בנולד לאחר שבעים כגון בנולד בפ' או בצ' הימים שעד ק' עולה לשניהן רק מה שיותר מק' הוא מונה בעד בנו וע"כ בנולד בפ' הפסיד עשרה מה שמונה עשרה ימים לאחר ק' בעד בנו וכשנולד בצ' מפסיד עשרים העשרים שמונה אחר ק' בעד בנו ואינו מונה לשתיהן רק עשרה ימים וכשנולד בפ' מונה לשתיהן עשרים יום עיי"ש עיי' באו"מ ז"ל בדף י"ג ע"ב דמבאר כן בכונת התוס' ז"ל וכן כונתי מעצמי ת"ל [ונראה בטעמו של הירושלמי דהא דמונה הימים לשניהן אפילו בנולד לאחר שבעים הגם דאינו נבלע הימים ממש דאינו נמשך הימים שוה בשוה והוי כמו נזירות מועטת דאינו עולה הימים לשניהן כמבואר בתוס' ז"ל דווקא בנזירות מרובה דנכלל הל' של הבן בהק' של עצמו אבל בנזירות מועטת דנמשך הל' של בן לאחר ל' של עצמו אינו עולה לשניהן רק בשנולד הבן ביום הראשון שהתחיל בנזירות עצמו אז עולה אפילו בנזירות מועטת לשניהן כיון דנמשך הימים בשוה מ"מ שיטת הירושלמי אינו כן אלא הטעם דבנזירות מועטת כיון דאין סתם נזירות פחותה מל' יום א"כ אם יעלה לשניהן לא מנה בנזירות עצמו שלשים יום וכן בעד הבן ל' יום משא"כ בנזירות מרובה לכל הפחות מנה בעד עצמו שלשים יום ע"כ עולה לשניהן ולשיטת הירושלמי לא תלי במשיכת זמן הנזירות שוה בשוה דהא הירושלמי ס"ל בנולד הבן ביום הראשון בנזירות מועטת אפילו דמשיכת הימים שוה הוא נמי אינו עולה לשניהן דהא בה"ט גרסינן מניח את שלו ומונה את של בנו אפילו אשתו יושבת על המשבר אלמא דאין הטעם משום דנמשך הימים בשוה אלא הטעם הוא דחלוק בין נזירות מרובה לנזירות מועטת דבנזירות מרובה לכל הפחות איכא ל' בעד בנו ול' בעד עצמו משא"כ בנזירות מועטת דליכא ל' לכל חד לא]. ועכשיו שנתבאר כל אלה בע"ה יתפרש הירושלמי כעין חומר דגרסינן השלים נזירותו ובא להשלים נזירות בנו פי' כשנולד בצ' דעולה עד ק' עבור שניהן ומונה עוד עשרים עבור בנו ומשלים בשלשים יום את שניהן העשרה ימים הראשונים משלים גם בעד עצמו ובכ' ימים האחרונים משלים בעד בנו וע"ז קאמר השלים נזירותו ובא להשלים נזירות בנו נטמא בתוך עשרה ימים הראשונים סותר את הכל דהא הי' ימים הראשונים הן בעד עצמו ג"כ ע"כ סותר את הכל כדין בתוך כ' ימים האחרונים ר' בא בשם רב ור' יוחנן תריהון אמרין סותר שלשים כדין נטמא לאחר מלאת ביום הבאת הקרבן [ואולי ס"ל דנטמא ביום גידול שער נמי מותר עיי' במס' נזיר דף י"ג ע"ב כשמואל וברמב"ם ז"ל פ"ד] ר' שמואל אמר אינו סותר אלא שבע שמואל בר בא בעי קומי ר' יוסי מיסבר סבר ר' יוחנן סתירת תער כסתירת ממש פי' דאיתא לקמן השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן מגלח תגלחת אחת לשניהן הפריש קרבנותיו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן מגלח תגלחת אחת לשתיהן ר' יוחנן אמר מגלח וחוזר ומגלח ומוכח בסוגיא שם דס"ל דר' יוחנן פליג אפילו ברישא אפילו שלא הפריש קרבנותיו דמגלח וחוזר ומגלח והפריש קרבנותיו הוא לרבותא דרבנן [עי"ש בסוף הסוגיא ובדברינו שם] וא"כ אם דס"ל לר' יוחנן בנזירות מועטת דאפילו בנולד הבן ביום הבאת קרבן דאינו מעכב רק הגילוח של נזירות עצמו דהא קיבל עליו נזירות הבן תחלה נמי סותר כל הנזירות דהא ס"ל דמגלח וחוזר ומגלח וכיון דנתגלח ע"כ צריך למנות עוד שלשים ימים אחרים דהא אין בין תגלחת לתגלחת פחות מל' יום ע"ז בעי שמואל בר בא קומי ר' יוסי אם מסבר סבר ר' יוחנן סתירת תער רק הסתירת גילוח כסתירת ממש אם אפילו בשנולד הבן ביום הבאת הקרבן דאינו מעכב רק הגילוח של עצמו דאינו יכול לגלח לנזירותו משום שחל עליו נזירות בנו ואפילו דאינו מעכב רק הגילוח לבד נמי סותר ומגלח ב' פעמים או דילמא דאינו סותר רק בשנולד ביום קודם הבאת קרבן ומעכב יום אחד וסותר יום אחד מנזירות עצמו דלא חל עליו נזירות עצמו באותו יום כיון שנולד הבן וחל עליו נזירות דבן ובנזירות מועטת אינו עולה היום הזה לשניהן א"נ והוא עיקר דשאל אם ר"י פליג דווקא בשהפריש קרבנותיו או דילמא דס"ל דסתירת תער לחודי' נמי הוי כסתירה ממש ופליג אפילו על הרישא את זה שאל שמואל בר בא קומי ר' יוסי בהא דר' יוחנן דלקמן אם ס"ל דסתירת תער הוי כסתירה בנזירות ממש ביום הנזירות וע"ז אמר ר' זעירא אין יסבור ר' יוחנן סתירת תער כסתירת ממש א"כ קשיא מההיא דר' יוחנן דידן דהא לפ"ז בדינא דמתני' דידן דנולד הבן לאחר שבעים אפילו דאינו סותר הימים דהא מפ' או מצ' עד ק' עולה לשניהן מ"מ ביום ק"א סותר הגילוח תער בעד עצמו דהא חל עליו נזירות דבנו ואליבא דר"י צריך לגלח וחוזר ומגלח א"כ ע"כ דצריך למנות מחדש בעד עצמו שלשים יום וא"כ ע"כ דהפסיד שלשים אליבא דר' יוחנן ולדידיה המשנה כפשוטה דלאחר שבעים סותר לעולם שלשים וכשנולד בצ' מפסיד כ' הוא אותן הימים שכבר מנה ולא דמפסיד כ' דצריך למנות אחר ק' ז"א דהא מפסיד לעולם שלשים א"כ לדידי' מפסיד לעולם שלשים לפי פשוטו של המשנה א"כ למה קאמרינן בנטמא בתוך כ' ימים האחרונים דמפסיד שלשים למה לן למימר. הדין הזה בנטמא דסותר שלשים איזה דין מחדש לן בנטמא דאם סותר שלשים פשיטא דבלא"ה סותר שלשים אם לא דיחדש לן דסותר הכל והיינו דגרסינן אין יסבור ר' יוחנן סתירת תער כסתירת ממש למה לי למימר סותר לשלשים יום דזה פשיטא דבלא"ה סותר שלשים יום אלא דיסתור הכל ע"ד א"ר אבין ברב חיי' קומי ר"ז תיפתר בשנולד הבן ביום שאינו ראוי להביא קרבן פי' דהא קי"ל ביולדת אם ילדה לפני מלאת א"צ אלא קרבן אחד על שתיהן אבל אם ילדה לאחר מלאת צריכה ב' קרבנות לפי שיצא בשעה שהיה ראוי להביא קרבן וכיון דהיה עליה החיוב של הבאת קרבן צריך להביא על כל אחד קרבן בפני עצמו והילכך התם גבי שלמה נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן ונולד הבן ביום שראוי להביא קרבן ע"כ ס"ל לר' יוחנן דמגלח וחוזר ומגלח ואינו נפטר בקרבן ובגילוח אחד דהא כבר נתחייב בגילוח ובקרבן על נזירות הזה משא"כ כשנולד ביום שאינו ראוי להביא קרבן ומעולם לא נתחייב עדיין קרבן על נזירות הראשון עד שנגמר הנזירות של בנו ובא החיוב של גילוח וקרבן בב"א אז הוי כמו בילדה לפני מלאת דאז אינו חייב אלא קרבן אחד כיון שלא יצא בשעה שראוי להביא קרבן כדאיתא במשנה במס' כריתות דף ז' וע"כ בזה גם ר' יוחנן מודה דמגלח תגלחת אחת אחר השלמת נזירות בנו [וע"כ דוקא נטמא סותר שלשים] וע"ז שאל אם נולד בלילה בליל ק"א אם חשבינן ניה שאינו ראוי להביא קרבן כמו דמפלפל במתני' דמס' כריתות הנ"ל במפלת לאור ליום שמונים מפלפלין שם גם כן אם נולד בשבת וכמו כן מפלפל הסוגיא הכא בזה ונמצא מסוגיא זו לר' יוחנן דבב' נזירות מגלח שתים כיון דיצאה שעה שראוי להביא קרבן אבל בנולד הבן משכחת לה שיהא חייב שנים כגון שנולד ביום מלאת ומשכחת לה דאינו חייב אלא אחת כגון שנולד לפני מלאת ובהא סוגיא תבין היטב מה שמפלפל הש"ק ז"ל בה"ט ד"ה ואח"כ דאם ילפינן זאת תורת הנזיר כמו דאמרינן גבי יולדת זאת תורת היולדת שמביאה קרבן אחד על וולדות הרבה ורבינן מתורת ומזאת ממעטינן לאחר מלאת א"כ בנזיר נמי כן דכתיב זאת תורת הנזיר או מיבעיא לדרשא אחריתי ובאמת מבואר הוא בהסוגיא דלפני מלאת לכו"ע סגי באחד ולאחר מלאת נחלקו רבנן דתמן עם ר' יוחנן ועיי' לקמן בפ"ג בה"ב בדברינו שם ויאיר עינינו מהאי סוגיא דהכא לסוגיא דהתם לאמש"ת בע"ה והא דפסק הרמב"ם דאפילו בנזירות מרובה אין עולה לכאן ולכאן אף שבירושלמי מוכח בפירוש דגבי נזירות מרובה עולה לכאן ולכאן דאל"ה מאי נ"מ בין עשרה ימים הראשונים לכ' ימים האחרונים מ"מ הרמב"ם ז"ל פסק דאינו עולה לשניהן משום דכן מוכח בבבלי דף י"ד דגרסינן שם נטמא בימי בנו ר"י אומר סותר רשב"ל אומר אינו סותר ואי ס"ד דעולה לשניהן האיך פליגי ר"י ורשב"ל סתם הא בעשרה הראשונים לכו"ע צריך להיות חייב דהא לכו"ע דשייך לנזירות דידיה והאיך קאמרינן סתם נטמא בימי בנו דנחלקו ר"י ורשב"ל אלא ודאי ברור דאינו עולה לשניהן אפילו בנזירות מרובה דהא דין דסותר בטומאה לא שייך להרמב"ם ז"ל רק בנזירות מרובה ועכ"ז חולק רשב"ל אפילו בי' ימים הראשונים אלא ש"מ דאינו עולה לשניהן ודוק:
סותר לשלשים יום. הק' המראה הפנים ז"ל הא גרסינן לעיל בה"ט נשמי נזירות בנו והתרו בו משום נזירותו לוקה עיי"ש ולפענ"ד נראה אדרבה כיון דאינו סותר א"כ עומד הוא עדיין בהנזירות שלו ע"כ מהני התראה על נזירותו ודוק:
השלים נזירותו ולא הספיק לגלח עד שנולד הבן. מיירי בנזירות מועטת הפריש קרבנותיו וכו' ר' יוחנן אמר מגלח וחוזר ומגלח פי' דר' יוחנן פליג אתרוויהו ובהרישא ג"כ ס"ל דמגלח וחוזר ומגלח והפריש קרבנותיו הוא לרבותא דרבנן וע"כ פריך מתניתא פליגא על ר"י שאלו תלמידיו כו' אבל אם היה נזיר ונזיר מגלח תגלחת אחת לשתיהן אפילו כשנולד הבן ביום שאינו ראוי להביא קרבן כיון דאין חילוק בין זה לזה ומשני מה עביד לה ר"י פתר לה חלוקים הן על רשב"י וע"כ ע"ז סמך הרמב"ם ז"ל ופסק כר"י דאפילו בנזירות מועטת נמי מגלח לאחר השלמת נזירות דבן ומונה עוד שלשים ומגלח ודוק: