Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Shabbat Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מה מקיימין רבנן טעמא דר' עקיבא כו' הגירסא במס' ע"ז באופן אחר עיי"ש:
מתניתין כמ"ד עכו"ם כנדה ומשמשי' כנדה. ותנינן. אבניו עציו ועפריו כו' כנדה פי' והתם הוי משמשין תיפתר שהשתחוה לבית דאמר ר"ז ר"פ בשם רב. השתחוה לבית אמרו. כן הגי' במס' ע"ז פ"ג [והגי' דהכא והא תנינן ג' בתים הן שייך לקמן כאשר מוכרח מאד בסוף הסוגיא בל"ס]:
ר"ז ר"א בשם ר"י המקדיש את הבית אין מועלין בו. כן הגי' במס' ע"ז הנ"ל אר"ז הוויי בה רבנן פליגי מ"ד אסרו מועלין בו. ומ"ד אין מועלין בו לא אסרו. כן הוא במס' ע"ז. והכא שייך הא דלעיל והא תנינן ג' בתים הן פי' דקשה על ר' יוחנן דלמה לא אסרו הא תנינן ג' בתים הן בית שבנאו לשם עכו"ם אסור [וכמו דמקשה לקמן בסוף סוגיא למ"ד כשמשתחוה לאילן לא אסרו. והא תנינן ג' אשרות הן אילן שנטעו לשם ע"ז. ומשני תיפתר שנשתחוה לזמורה ואח"כ נטעו] וה"נ משני תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ בנאו פי' דנשתחוה בתלוש ואח"כ בנאו התיב ר"ח קומי ר' יוסי מתניתא פליגא על רב השוקת כו' וההין בית לאו כמו שחיברו ואח"כ חקקו כצ"ל [ומוכרח כן בל"ס] כו' סיתותן של אבנים היא גמר מלאכתן וא"כ הוי חקיקה קודם החיבור. ולית הדא פליגי על ר' יוחנן בניחותא וכן מצוי כמה פעמים לדוגמא בירושלמי פ"ג דגיטין וכוונה דלית הוא פליגא לר"י אבל פליגי דרשב"ל עיי"ש והירושלמי דגיטין מובא ברשב"א ז"ל פ"ק דגיטין ומפרש כן בפי' הירושלמי דהוא בניחותא דר"י אמר עכו"ם שנשתברה אסורה ע"כ אבניו ועציו ועפריו אסור משא"כ לרשב"ל קשיא דס"ל דמותרת וא"כ למה עציו ואבניו ועפריו אסורין הא הוי עכו"ם שנשתברה כיון דלא השתחוה לכל אבן תחלה אלא השתחוה לכל הבית א"כ הוי עכו"ם שנשתברה ולרשב"ל מותרת אבל לית פליגא על ר' יוחנן ופריך לא כן סברינן מימר אם בשאינו עתיד להחזירן לכליין ד"ה מותר וא"כ קשיא אפילו אליבא דר' יוחנן והא תנינן ג' אבנים הן. ומוכח משם דבאינו עתיד להחזירן מותר. ומשני דע"כ תיפתר שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנאו. ולא כדאוקמית מעיקרא שהשתחוה לבית. וע"כ מתוקמא כריש דהמשתחוה לבית אסרו ז"א דאם כן הוי עכו"ם שנשתברה מאילי' אלא על כרחך דמיירי שהשתחוה מתחלה לאבן ואבן. ואחר כך בנאו. ומסיק הגמ' ואפילו על רשב"ל לית היא פליגי אפילו לפי הקס"ד דסבירא ליה דלא השתחוה לכל אבן אלא לבית מכל מקום אסור אפילו לרשב"ל לא כן סברין מימר אם בשעתיד להחזירן כו' ד"ה אסור ואמר ר' יודן אבוי דר' מתני' אם היו מונחין במקימן כו' ואילו במקומן הן על כרחך אסור אבניו עציו ועפריו אפילו אליבא דרשב"ל:
ר' בא בשם רבי המשתחוה לבית אפרו לאילן לא אסרו והא תנינן ג' אשירות הן. ומשני תיפתר שהשתחוה לזמורה. ואח"כ נטעו. והוי כמו דפריך לעיל על בית למ"ד לא אסרו והא תנינן. ג' בתים הן. ומשני ג"כ תיפתר שהשתחוה לבית ואח"כ בנאו. ודו"ק:
תני אף ריח רע כ"ש. אמר ר"א אף ר"ש מודה בה מודה ר"ש באיסורי הנאה פי' דמרכב אלו ב' דברים בהדדי ריח רע ואיסור הנאה. ע"ז קמ"ל ר"א דדווקא במת פוטר ר"ש אבל בעלמא בריח רע ואיסור הנאה בעלמא חייב. וטעמא דמילתא דלא הוי מלאכה שאצל"ג אלא דווקא במוצא את המת דהוי ההוצאה לסלק הנזק מעליו כמו שכ' הרמב"ן ז"ל דף צ"ד בפי' מלאכה שאצל"ג כגון מוצא המת לקוברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה הטומאה שמונע ממנו וכן צורת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאצל"ג שאינו אלא מניעת ההיזק כו' עכ"ל ז"ל עיי"ש ולפיכך י"ל דדוקא במת וכן בנחש דעיקר הוצאתו הוא לסלק הנזק במת שלא יטמאנו. ובנחש שלא ישכנו. אבל בכל איסורי הנאה דעלמא דאינו מסלק הנזק בהוצאתו לא נקרא מלאכה שאצל"ג וכן ריח רע ראוי לחולה לעשן בהם כדפי' רש"י ז"ל וכן איסורי הנאה דעלמא דלא שייך למימר דברצונו לא בא וברצונו שלא היה בעולם כדפי' רש"י ז"ל במתניתין דף צ"ג ע"ב ובתוס' ז"ל דף צ"ד ע"א עיי"ש לא נקראת מלאכה שאצל"ג דאימת מלאכה נקראת שאצל"ג היינו דווקא שמסלק מעליו איזה דבר אשר ברצונו היא שלא היה בעולם כדפי' רש"י ז"ל וז"ל דכל מלאכה שאינה צריכה אלא לסלק מעליו הוי משאצל"ג עכ"ל ז"ל ובתוס' ז"ל דף צ"ד ד"ה ר"ש מביאין פי' רש"י ז"ל וז"ל גבי כיבוי דאצל"ג משום דא"צ לכיבוי זה ואם לא הובערה מעולם הוי ניחא לי' כו' טפי הוי ניחא לי' בה עכ"ל ז"ל. אלמא דלא הוי מלאכה שאצל"ג אלא דבר דהיה ניחא ליה טפי אלו לא היה בעולם ועיקר המלאכה לסלק מעליו הנזק. משא"כ בכל איסורי הנאה בעלמא דלא שייך דניחא לי' טפי או לא היה כלל בעולם ולא שייך בי' סילוק נזק ע"כ לא הוי מלאכה שאצל"ג:
עפ"י דברינו יתורץ מה שהק' בגליון ז"ל על הרמב"ן ז"ל בדף צ' דכתב דר"ש פליג בהא ג"כ ולא העיר מדברי הירושלמי הזה. ולפענ"ד נראה דז"א וגם הרמב"ן ז"ל ס"ל כן דז"ל ז"ל שם. גבי המוציא עצי אשירה כ"ש. אלא דר"י לטעמי' דאמר משאצל"ג חייב ולר"ש אפילו במקק ספרים נמי פטור וכולה סתמא דלא כר"ש דודאי לר' שמעון פטור דהו"ל כמוציא מת לקברו. דפטר ר' שמעון עכ"ל ז"ל עיי"ש והנה במתניתין ברישא גרסינן מעפר המזבח מאבני המזבח ממקק ספרים ממקק מטפחותיהן כו' ולמה לא כתב הרמב"ן ז"ל מעפר המזבח ומדוע התחיל ממקק ספרים כו' אלא ודאי דווקא במקק ספרים פליג ר"ש משום דהוא לסלק הנזק דדמי לצורת נחש מה שאין כן מעפר המזבח דהוא רק איסורי הנאה ולא שייך דמסלק ההיזק וטפי ניחא ליה אילו לא היה בעולם בזה גם ר' שמעון מודה. ודו"ק:
דר' יהודא אמר אוכלין טהורין אין משחקין בהם. והא כתיב התשחק בו כצפור לא הותר מן כלל איסור הוא. הק"ע ז"ל פי' דסבירא ליה דלויתן דג טמא הוא עי' בש"ק. ודוחק לפרש כן ולפי ענד"נ דה"פ דלעולם אוכלין טהורין אין משחקים בהן והכח גבי לויתן היתר מכלל איסור הוא כלומר דהקרא קאמר התשחק בו אפילו אם הותר מכלל איסור התוכל לשחוק בו ואם היה כתיב שבאמת תשחק היה קשה אבל הקרא הא קאמר ואם תוכל לשחוק בו הכוונה אפילו אם הותר לשחוק בו ויצאה מכלל איסור אבל אם תוכל בתמיה ופריך והא כתיב כצפור ומשמעו דלא תוכל לשחוק בו כמו בצפור משמע דבצפור מותר לשחוק בו. ודו"ק: