Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
עאל ר' יוחנן ודרש כרבנן דהכא וכרבנן דתמן פי' כרבנן דהכא גבי ספיחין במתניתין דידן וכרבנן דתמן דפליגי עם ר' יהודא במסכת ביצה (דף ד' ע"א) נולדה ביו"ט תאכל בשבת ר"י אומר משום ר"א עדיין היא המחלוקת שב"ש אומרים תאכל וב"ה אומרים לא תאכל וכן איתא מפורש במס' ביצה בירושלמי ושם כל הסוגיא כמו בכאן עיי"ש (בפ"ק):
אתא עובדא קומי ר' יוסי ובעי מיעבד כר' יוחנן דנולדה בזה מותרת בזה כדשמע דרב ור"ח פליגין שרע מינה דאיתפלגין שירי מדורה כו' אר"מ קומי ר' יודן מפכא לה פתילו גבי ביצה המפרשים ז"ל דחקו בזה הק"ע והפ"מ והנו"י ז"ל במס' ביצה ולפענ"ד נראה בפשיטות דשיטת הירושלמי בריש מס' ביצה דמיירי דעומדת לאכילה וטעמא דנעשה כמוקצה שיבש ולא ידעו בו הבעלים וזה לא הוי מוקצה גמור כי אם רק חומרא בעלמא דבש"ס דילן (דף כ"ו ע"ב) איתא בהדיא דמוקצה ואין הבעלים מכירים בו מותר ורק משום חומרא בעלמא לפי שיטת הירושלמי דאין זה מוקצה גמור וכן איתא מפורש בירושל' בפ"ק דביצה (סוף הט"ז) דגרסינן שם רבב"ח בעי קומי ר"ז מה בין נשרין [כלומר פירות הנושרין] מה בין ביצים ומשני אלו נשרין באימותיהן שמא אינן אסורין אילו ביצים באימותיהן שמא אינן מותרות בתמיה כמו דמוקי בריש הלכה שם בעומדת לאכילה ופריך מעתה נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת בשבת לא תאכל ביו"ט כלומר דזה כל עיקר החילוק שבין נשרין לביצה דבנשרין הוי מוקצה באימותיהן משא"כ ביצה דמוכנת ע"ג אמה א"כ לב"ה דלא ס"ל מוכנת ע"ג אמה דסברי דדמי למוקצה שיבש ואין הבעלים יודעים א"כ אין הפרש בין ביצה לפירות הנושרין א"כ צריך להיות נולדה בשבת לא תאכל ביו"ט וכן נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת בשלמא אם הי' הפרש ונפ"מ אחריתי בין יפירות הנושרין לביצה דביצה קילא מנושרין ע"כ שפיר ניחא דנולדה בשבת תאכל ביו"ט משא"כ בנושרין אבל כיון דכל עיקר החילוק הוא משום דעומדת לאכילה ולא מוקצה באימותיהן א"כ לפ"ז לב"ה דפליגי על האי סברא א"כ דמי ממש לנושרין א"כ למה נולדה בשבת תאכל ביו"ט א"ל וכיני לא דייק שהחמרת עליה שאם נולדה בשבת לא תאכל בשבת ביו"ט לא תאכל ביו"ט תחמיר עליה נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת ע"כ פי' דזה גופא דב"ה ל"ל מוכנת ע"ג אמה משום דנעשית כמוקצה שיבש ואין הבעלים יודעים בו הוא גגפא חומרא דמצד הדין מוקצה שיבש כו' ג"כ מותר אלא חומרא בעלמא ומן הדין אפי' ביו"ט גופי' מותר וכן בשבת ג"כ מותר כמו בעגל בנולד מן הטריפה ע"א במסכת ביצה (דף ו ע"א) עיי"ש ע"כ אין להחמיר עוד שאם נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת דהוא גופה חומרא בעלמא הוא וע"כ ניחא סוגיא דידן דפריך ר' מנא לר' יודן מה איכפלה פתילה גבי ביצה וכי בשביל שירי פתילה שכבו בשבת אסור להדליק ביו"ט בשביל זה מדמית ביצה לזה דביצה גופה חומרא בעלמא הוא לא דייק שחמרת עליה על יו"ט גופיה א"ל מה דאנן חמיין רבנן מדמינן לה הדא אמרה היא הדא היא הדא פי' דרבנן מדמין לה דמאן דמתיר מתיר בזה ובזה ומאן דאוסר אוסר בזה ובזה עיין ברא"ש ז"ל דמביא הירושלמי הזה בפ"ק דמס' ביצה וכתב בשם בעל התרומות ז"ל דרב חסדא לטעמי' דל"ל הכנה אבל לפי הטעם דהכנה מתורץ הקושיא דרב אדרב כמו דמשני בש"ס דילן דביצה שאני משום הכנה דרבה כן נמי פתילו שייך הכנה ולעולם ב' קדושות הן עיי"ש ועיין בש"ע או"ח סי' תק"א ודו"ק:
אר"ח מכיון שתסרח מה שבשדה הותר מה שבבית פי' הר"ש והרע"ב והתוי"ט ז"ל דלאו משום דהוי ביעור אלא רק מרביעה שניה ואילך פקעה קדושתיה והטעם כתב התוי"ט ז"ל דלא אמרינן כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית אלא דווקא אי הי' בשדה הי' ראוי לאכול משא"כ כאן כיון דאפילו אם הי' בשדה כבר נרקב וכלה ונפסד א"כ מה שנשאר בבית קים לא חל עליו חובת ביעור אלא רק פקע קדושתי' והותר לשרפו מפני הנאת אדם ומשמע מכאן דמאכל בהמה אסור להנאת אדם ע"י כילוי דלאכילה ולא להפסד וכ"כ הרע"ב ז"ל במשנה הזאת וכך פסק. הרע"ב ז"ל בפ"ה מה' שמטו"י וכתב הכס"מ ז"ל בהי"ט הא דאסור מאכל בהמה בהנאת של כילוי לאדם הוא נלמד ממשנה הזאת ע"ז מסיק דתבן של שביעית אין שורין אותו בטיט שריין בטיט בטל משום דהוי הנאה של כילוי וכן אין נותנין אותו בכר כו' ואח"כ שאל מהו שיהא אסורין משום ספיחין פי' אם גזרו עליהם ספיחים או לא כו' ומסיק א"ר ירמיה מתניתין אמרה שהיא מותר דתני הצבועין כו' ולוקחין מורסן ואינו חושש דלא חיישינן שמא הוי מן המשומר הרי דלא גזרו על הספיחין כדמסיק סבר ר' ירמיה אפילו מן החשוד כו' א"ר שמאי מתניתא אמרה שהוא אסור דתנינן תמן ובשביעית ובכלאי הכרם והקדש אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם פי' דאיתא (בפ"י דמס' תרומות) דבשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש שנפלו לתוכן חולין אם יש בזרע ובעץ כדי ליתן טעם וע"כ דהא דאוסר שביעית הוא ע"כ דאוסר משום ספיחין אסורין ואח"כ פריך על מתניתין לפי האוקימתא דר"ח דמשתסרח בשדה אינו ביעור אלא פקע קדושתי' לבד והוי חולין ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה פי' דס"ל דהא דקתני במתניתין נהנין ושורפין הוא או או קתני או נהנין או שורפין וע"ז שאל האיך רשאי לשרוף אפי' דפקעה מהן קדושתן מ"מ הא אפי' אוכלי חולין אסור לאבד אוכלין בידים וכדאיתא בכמה מקומות ועיין במסכת דמאי (פ"ז ה"א) ע"ז משני תיפתר אוכלי בהמה לאדם פי' דנהנין ושורפין חדא קתני דשורפין בשביל הנאת אדם לבשל ולהסיק תנור וכיריים וכיון דע"פ אוקימתא דר"ח נהנין ושורפין חדא קתני נמצא שפיר מתקיים הא דמוכח לעיל דתבן של שביעית קודם שירד הרביעה השני' אין שורין אותו בטיט ושום הנאה של כילוי לאדם דהא לאחר רביעה השניה אז מותר הנאה של כלוי לאדם ע"ז אמר ר"מ תיפתר בקדושת שביעית בביעור ולית ש"מ כלום פי' דלעולם או או קתני רק דפליג על ר"ח דס"ל דמשתסרח בשדה אינו מחויב בדיעבד אלא דמותר דפקעה קדושתה ז"א אלא ברביעה השניה משתסרח בשדה הרי חייב בביעור ושורפין דקתני במתניתין הוא בביעור בקדושת שביעית ותרתי קתני נהנין בהפקיר או בשחלק לג' סעודות והנשאר יבער בשריפה במצות ביעור דקדושת שביעית כדפסק הרמב"ם ז"ל וא"כ לית ש"מ כלום דתבן של שביעית אין שורין אותו בטיט דז"א דלאדם מותר אוכל בהמה בהנאה של כילוי דהוי כמו מלוגמא ולאחר רביעה שניה מותר שרפה לחוד ולאו דמותר אלא מחויב לשורפו משום מצות ביעור דקדושת שביעית וב' הפירושים הללו דבין ר"ח ובין ר"מ נחלקו הר"ש ז"ל וסייעתו ז"ל והרא"ש ז"ל עיי"ש. ועיין במשנה ראשונה ובירושלמי שת"י שלמד הגר"א ז"ל והגי' בו מ"כ שמחליף הגירסא דגרס אר"מ תיפתר בקדושת שביעית ובביעור קודם הקושיא לא נמצא מאבד אוכלי בהמה בתר בזרע ובעץ כדי ליתן טעם וגרס בקדושת שביעית ובביעור וה"פ דקאי על הא דר"ש דרצה למילף ממתניתין דבשביעית ובכלאי הכרם ובהקדש דזרע והעץ אוסר בכדי נ"ט ומפרש ר"ש דע"כ הא דאוסר שביעית הוא באיסור ספיחין דבלא"ה היתר היא וע"ז משני ר"מ תיפתר בקדושת שביעית ובביעור ר"ל דלעולם היתר הוא רק דאוסר התערובות הוא דצריך לאוכלו בקדושת שביעית וגם בביעור דצריך לבער התערובות בביעור דשביעית אבל לא ידעתי אם הוא מהגר"א ז"ל או לאו כי לא נכתב תיבות ואותיות רק סמן בעלמא על היפוך הגירסא:
רשב"ל אומר בפירות עבירה היא מתניתא. פי' במלאכת שלמה ובמשנה ראשונה כגון דמורישו בעל הכרם שזרע בשביעית בעבירה וס"ל לר"א דכיון דהיורש לא עבר עבירה לא קנסוהו ומותר לאוכלן וינתנו לאוכליהן למי שזכה בהם ואמרו ליה רבנן א"כ יהא חוטא נשכר ר"ל הראשון שחטא יהא מתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב"ד ליורשין ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיהא יד הכל שוין בה כן פי' במלאכת שלמה והמשנה ראשונה פי' דינתנו לאוכליהן פי' בשעת הביעור יתלק לאוכליהן מזון ג' סעודות והוא בעצמו יכול ג"כ ליטול מהן ולשון המשנה נוטה לפי המ"ש ז"ל וחכמים אומרים איך חוטא נשכר פי' דהלעיטהו לרשע דלמה יקוים בו מצות ביעור אלא ימכרו לאוכליהן ודמיהן יתחלקו לכל אדם לא במזין ג' סעודות ר"י אמר בפירות היתר היא מתניתא ופריך בהדא תנינן ר"א אומר ינתנו לאוכליהן פי' בתמיה כיון דהיתר הוא אמאי אינו נאכל בעצמו ומשני ר"א דהוא שמותי פי' מתלמידי ב"ש דתנינן אוכלין פירות שביעית שלא בטובה כצ"ל וכן היא במתניתין (פ"ד) לפיכך אם יאכל היורש והמקבל מתנה יחזיק לו טובה ע"כ צריך שיאכלו עם אחרים ופריך א"כ מ"ט ס"ל לרבנן דאין חוטא נשכר משום דאוכל גם הוא עם אחרים וכן האחרים יחזיקו לו טובה הא לרבנן מותר להחזיק טובה ומשני בשיטתו הושיבוהו דלשיטתיך האיך מותר גם הוא לאכול וגם יתן לאחרים הא סוף סוף יהי' מזה החזקת טובה אלא דימכרו לאוכליהן ודמיהן יתחלקו לכל אדם ופי' הרמב"ם ז"ל והרע"ב ז"ל דימכרו אותם לו ליתן דמיהם ליחלק אותן הדמים לכל בני אדם נראה לפענ"ד דיעשה כההיא דבי ר' ינאי דיזפי פירות שביעית לעניים ופרעו בשמינית דאיתא במס' ע"ז (דף ס"ג) עיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל ובדברינו במס' שקלים (פ"ד) דמבואר שם דחליפין שאינו בעין אינו תופס את דמיו והכ"נ יאכל תחלה ואח"כ יפרע הדמים ויהי' חליפין שאינו בעין אינו תופס את דמיו וכדגרסינן שם כי קפרע דמי היתר קפרע וע"כ לא חשוב כעושה סחורה בפירות שביעית וכיון דהדמים לא נתפסו בקדושת שביעית ע"כ שפיר יכול ליתן לכל אדם ולא שייך החזקת טובה מהמקבל המעות ז"א כיון דאינו חשוב דמי שביעית ואם שימכור לאוכלין אחרים והאחרים יתנו הדמים אחר האכילה להיורשין הגם דחליפין שאינו בעין אינו תופס דמיו מ"מ כיון דהדמים באו לו מן הפירות שביעית שקיבל מתנה מהנותן והמוריש א"כ יחזיק טובה להנותן עבור הפירות שקיבל דמים בשבילם אבל עכשיו המקבל מתנה לא יחזיק לו טובה להנותן ומקבל הדמים כיון דלאחר האכילה אינו תופס את דמיו לא איכפת לן על מה שיחזיקו טובה כיון דאינו תופס את דמיו ויחזיק לו טובה בעד מעות חולין והיורש לא יחזיק טובה להמוריש או להנותן מתנה כיון דאינו נהנה מהן דצריך ליתן דמיהם והאחרים שיחזיקו טובה להאוכלן לא איכפת לן כיון דהוי כמו חולין וניחא מאד הא דקרי להו במתניתין אוכל הן והאחרונים קרי כל אדם ולמה לא נקט יפרע דמיהם והדמים יחלק א"ו כדברינו דלאחר שיאכלו יחלקו הדמים לכל אדם ובזה מתורץ קושית התוס' ז"ל:
ר' חזקי' הוה קאים בשוקא דקיסרין חמי חד טעין עלל מן איסורא הפך אפוי דלא מחמיני' תני פרק פי' טעינה ופריקה ותני היא כמו טענו דלא רצה לאותו טענו ופריך כ"כ למה ומשני כדי שיעשה מקומו הוכיח פי' רצה שיהא במקומות וכחה שיטלו תוכחה אנשי מקומן:
סליק פרקא בס"ד: