Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ניחא שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי מה אנן קיימין אם בידוע שאכל ונשבע שלא אכל שבועת שקר הוא. [והיא כשיטת ר' יותנן בבבלי דף כא ע"א עיי"ש] ואם סבור שאכל ונשבע שלא אכל. ר"ל דסובר אפילו אכל יכול לישבע שלא אכל דסובר דאין זה חשוב שבועה ומותר לישבע וא"י דון דשבועה דסובר למאי נפ"מ אם אכלתי ואם לא אכלתי ותיבת ואם סבור קאי על ונשבע שלא אכל ר"ל דבאכל סובר לישבע שלא אכל. והא ר' בא בר רב יהודא בשם רב בשוגג בקרבנה ומזיד בקרבנה דאינו יודע דין חיוב דשבועה בקרבן נקרא שוגג. אבל סבור הייתי שאין בו שבועה מותר. וס"ל להגמ' דה"ה בשאכל ויצא מלבו שאכל וסובר שלא אכל ונשבע שלא אכל ואח"כ נזכר שאכל ג"כ פטור מטעם זה דהא סובר דמותר לישבע שלא אכל כיון דלדעתו לא אכל באמת ולאו משום האדם בשבועה פרט לאונס הטעם דבבבלי. דהירושלמי לא מביא האי ברייתא דאדם בשבועה. אלא הפטור משום דסובר דמותר לישבע וכן מוכח בסמוך. אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה ולא כן אמר ר"א בשם ר"י בניחותא מזיד בחלב ושוגג בקרבן מתרין ביה ולוקה ומביא קרבן דס"ל כמונבז דשגגת קרבן שמיה שגגה. הגם דלא קי"ל כמונבז אלא כר"ע דפליג עליו הנ"מ בכל התורה כולה אבל בשבועת ביטוי דחידוש הוא דלא אשכחן לאו דמייתי עלה קרבן והכא מייתי לכו"ע שגגת קרבן שמה שגגה. כדאיתא במס' שבת דף ס"ט עיי"ש. וע"כ משכח"ל בשגגת קרבן. ע"ז קאמר לית יכול דמרי ר' לא בשם ר' לעזר כך משיב ר"י לר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום שבועת ביטוי. דר"י פריך לר"ע דהיכי ס"ל דחייב קרבן אלשעבר הא היכן מצינו כזאת שיהא נתחלף בין מזיד לשוגג בשם אחר דבמזיד קרא שבועת שקר ובשוגג נקרא שבועת בטוי. והיכן מצינו דבר חדש הזה. ואי ס"ד דס"ל האי חידוש אליבא דר"ע דפליג אמונבז וס"ל בעלמא שגגת קרבן לאו שמיה שגגה ומ"מ הכא כיון דחדוש הוא מביא במזיד קרבן משום שגגת קרבן. הגם דבעלמא לא מצינו אליבא דר"ע דמביא קרבן במזיד. והכא מביא. ויתיביניה ר"ע מצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ומביא קרבן וכי היכא דמצינו דבר חדש הזה כמו כן אל תתמה גם בזה דמצינו דבר שחייבין בזדונו משום שבועת שקר ובהעלמו משום ביטוי. א"ו דר"ע דפליג על מונבז ס"ל גבי שבועות ביטוי ג"כ דאינו חייב בקרבן על שגגת קרבן. ומשני אלא כי אנן קיימין בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. לזה משני דמיירי בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא אח"כ שלא אכל. והירושלמי לא ס"ל האדם בשבועה פרט לאנוס דמיירי בשגגת שבועה כגון שבריא לו שאכל ונשבע ע"ז דאמרינן לבו אונסו כהבבלי דהא בירישלמי מס' נדרים פ"ג גרסינן תני נדרי שגגות מותרין שבועות שגגות אסורין ולא כשיטת הבבלי דף כ"ה ע"ב במס' נדרים דגרסינן כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרין. ובתוס' ז"ל במס' שבועות דף כ"ו ד"ה את כתבי דזהו משום האדם בשבועה אבל הירושלמי לא ס"ל כן אלא שגגות שבועות אסור והא דר"כ ור"א טעמא אחרינא. וקמקשה לא באומר אין זה שבועה בתמי' דבברור לו שאכל ונשבע עליו לדעתו באמת לא הוי כאומר אין זה שבועה והוי כאומר מותר. ומשני דבזה לא הוי כאומר מותר תמן באומר אין זה שבועה ר"ל דסבור לומר שמותר לישבע שלא אכל אע"פ שאכל. ברם הכא ביודע בה ששבועה היא ר"ל דיודע דאסור לישבע שאכל בשלא אכל אך הוא טועה וסובר דמותר לישבע שאכל מחמת שסובר שבאמת אכל וכיון דנמצא שלא אכל הרי הוא חייב קרבן שבועה:
כ"ש אכילה פתר לה כר"ע דאמר כ"ש אכילה. הנו"י ז"ל מגיה דצ"ל כר"ש דס"ל כ"ש אכילה ולכאורה נראה שהצדק עמו וכצ"ל:
שתי' בכלל אכילה וכו'. והא תני המחה את החלב וגמאו כו' הר"ז חייב מה עביד לה אינו לא אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין. ר' יוסי שמע לה מן הכא שבועה שלא איכל ואכל ושתה חברייא אמרין אינו חייב אלא אחת אמר לון ר' יוסי אמור דבתרא שבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים אילו כו' כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק וה"פ דר' יוסי האמורא שמע לה מן הכא דשתיה בכלל אכילה דלא כר' יונה אלא מהכא מוכח דשתי' בכלל אכילה מברייתא הזאת דפליג ר' יוסי התנא עם חברייא דחברייא אמרין שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה חייב שתים ע"ז פריך להם ר' יוסי התנא על הרישא דס"ל דשבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת מאי שנא מהסיפא דשלא אוכל ואשתה דחייב שתים. דהא מהרישא משמע דשתי' בכלל אכילה ומשום הכי אינו חייב אלא אחת א"כ בסיפא דנשבע על אכילה והדר אשתי' נמי לא יהא חייב אלא אחת דהוי דומה לנשבע שלא אוכל ושלא אוכל דשבועה השני' לא חלה על הראשונה משום דמושבע ועומד היא ע"ז השיבו לו רבנן דה"ט דסיפא אלו מי שהי' לפניו ב' כיכרים ואמר שבועה שלא אוכל כיכר זה. וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה שמא אינו חייב שתים בתמי' בודאי חייב שתים דהא השבועה הראשונה היתה על ככר זה דווקא ועל כן חל השבועה על הככר השני' דהא למה לא אמר על שתיהן בב"א שבועה שלא אוכל ע"כ דבשבועה הראשונה היציא ככר השני' משבועתו. וה"נ כשנשבע שלא יאכל וחזר ונשבע שלא ישתה הרי הוציא השתי' מן השבועה הראשונה וע"כ חייב שתים כל זה היא הברייתא דפליג ר' יוסי עם חכמים הרי מוכח מהברייתא דשתי' בכלל אכילה כל זה מביא ר' יוסי האמורא להוכיח מהברייתא הזאת דשתי' בכלל אכילה כן היא הפי' לגי' הגר"א ז"ל:
ר"ח בשם ר"פ שמע כו' לא בשבועה שלא אוכל ניחא כרבנן דנן [ר"ל רבנן דהכא] מדין שבועה שלא אוכל ברם כרבנן דתמן דאינון מרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה כן גי' הגר"א ז"ל בכי"ק:
שבועה שלא אוכל וכרכה בעלי קנים. גי' המל"מ ז"ל בפי"ד מה' מאכלות אסורות שלא אוכל פת ועלי גפנים ועלי קנים וכרכה בעלי גפנים ועלי קנים אינו חייב אלא אחת ומפרש דפטור על הפת משום דלא נגע בגרונ' אלא נימס בתוך מעיו ורבותא קמ"ל לא מיבעיא היכי דלא נשבע על עלי גפנים וקנים פשיטא דפטור על הפת כיון דלאו מידי דאכילה נינהו כדאיתא בפ' בתרא דיומא הו"ל מין בשא"מ וחוצץ. אלא אפילו שנשבע עליהם ואחשיבנהו אכילה סד"א דהוי מב"מ ואינו חוצץ קמ"ל דאפ"ה פטור דמ"מ לא חשוב אוכל לענין חציצה ושפיר חוצץ ואיני חייב על הפת כי אם על עלי קנים וגפנים הנוגעים בגרונו והדר קאמר שאם נשבע על פת וחרצנים וזג כיון דחרצנים וזג לא מתאכלי בעינייהו אלא ע"י תערובות כדאיתא בבבלי דף כ"ג ע"ב. וכיון דנשבע עליהם חשובי אוכל ואינן חוצצין וחייב על כל או"א כן תוכן פירושו של המל"מ ז"ל:
בדא ר"ש פוטר. פי' דמקשה על המתניתן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות כו' חייב ור"ש פוטר על זה פריך בדא ר"ש פוטר ואליבא דרשב"ל פריך והוא ממש כדאיתא בבבלי דף כ"ג ע"ב דר"י מוקי בכולל לפיכך חייב על נו"ט. ור"ש לטעמי' דל"ל איסור כולל. ורשב"ל ס"ל דלפיכך חייב בנו"ט במפרש חצי שיעור או אליבא דר"ע דס"ל דאדם אוסר עצמו בכ"ש. והיינו דמסיק אליבא דרשב"ל בדא ר"ש פוטר. ומשני ר"ש כדעתיה דתנינן תמן כמה יאכל מן הטבל כו' ר"ש אומר כ"ש כו' כו' ופריך ע"ד דר"י למה ר"ש פוטר וע"ז משני ר"ש כדעתיה דל"ל איסור כולל. תני בשם ר"ש תענו את נפשותיכם כו' כדאיתא בבבלי ר"ש אומר האוכל נבילה ביוה"כ פטור מלא תעונה. רבב"מ בעי ע"ד דר"י דאמר בכולל שבועות חלות על האיסורין נתני שבועה שלא אוכל ואכל. היא קושית הבבלי בדף כ"ד מתיב רבא ברי' דרבה יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבעה חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והיא נותר מן המוקדשין ביוה"כ רמ"א אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב. ואם איתא משכח"ל חמש כגון שאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב מיגו דחייל אתמרים חייל נמי אחלב. וזהו קושית דרבב"מ הכא נתני שבועה שלא אוכל ואכל ושיטת הירושלמי דדווקא בכולל סתמא ס"ל לר"י דחייל בכולל באומר סתם שלא אוכל ולא במפרש תמרים וחלב דכיון דהזכיר מפורש חלב ונבילה ולא מהני מה שכולל עמו דברים המותרים אלא בכולל סתם שנשבע שלא יוכל סתם אז הוי כולל וחייל על איסורין [ולא כשיטת הבבלי דמוקי רישא בסתם ולפיכך לא חל וסיפא במפרש ז"א אלא בסתם חל על איסורין בכולל. ובמפרש לשיטת הירושלמי אינו חל משום דהזכיר בפי' נבילה וטריפה] [ולשיטת רש"י ז"ל גם להמסקנא בבבלי ג"כ כן דבכולל בסתם הוי כולל וחייל וסיפא מיירי בסתם דחייל ורישא מיירי בעפר עי' בדף כ"ד ע"א ברש"י ז"ל ד"ה ה"ג אלא כדרבא. וכבר מובא השיטת רש"י ז"ל והחולקין עמו בהראשונים ז"ל עי' בעה"מ ומלחמות ור"נ זכר כולם לברכה וכולם הסכימו דשיטת הירושלמי דבכולל סתמא חייל עיי"ש] וע"ז משני ר"ז כל ימיו כו' מה אנן קיימין אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה והפסח בתוכן או שלא אוכל עשרת הימים הללו ויוה"כ בתוכן במיחל שבועות על איסורין. פי' דהתם במתניתן דכריתות דיש אוכל אכילה אחת מיירי ביום הכפורים. וא"כ היכי משכח"ל איסור כולל. בשלמא גבי נבילה וטריפה משכח"ל שם. בנשבע שלא יאכל סתם ביום זה. דאי בנשבע שלא יאכל לעולם מלקין אותו בנשבע שלא יאכל ג' ימים. כדאיתא בירושלמי מס' נדרים בפ"ב. וע"כ דצריך לישבע על שלא יאכל לימים מיוחדים. וע"כ ביוה"כ צריך לישבע שלא יאכל עשרת ימים הללו עשרה לאו דווקא אלא סכום ימים מן עשרת ימים הללו ויוה"כ בתוכן כיון דמיוחד בתוך הימים הללו יוה"כ לא הוי כנשבע סתם שלא יאכל ביום זה. דהא הכא כיון שמפרש ימים הללו הוי כמפרש ימי היתר וימי איסור ולא הוי ככולל סתמא ע"כ לא מצי למיתני במתניתן דכריתות דמיירי ביוה"כ בנשבע שלא יאכל. ע"ז אמר ר' יוסי ומזה את ש"מ דבהי' לפניו ט' זיתים של שחיטה ואחד של נבילה ואמר שבועה שלא אוכל זיתים הללו כיון דמזכיר הללו הרי הוא כמפרש מפורש נבילה ולא חל כלל השבועה. ופריך רבב"ח והא עדיין אינו מתורץ קושית דרבב"מ דהא משכח"ל שבועה שלא אוכל אפילו ביוה"כ ואי דלא משכח"ל כולל סתמא דהא מחויב להזכיר ימים הללו. הלא יש אופן אחר דיכול לישבע כולל סתמא דישבע שלא יאכל משחיטת פלוני והוי כולל סתמא. ומשני דגבי שחיטת פלוני הוי כנשבע על יחוד זיתים הללו שיש בו איסור מיוחד דהא בדבר הטעון שחיטה איכא בי' דבר איסור ג"כ כמו חלב ואפילו בצבי' אית בי' גיד הנשה ואפילו בעופות איכא בו דם. וע"ז פריך ר' חיננא הא משכח"ל אף ביוה"כ בנשבע כולל סתם שלא אוכל מפלוני וחוזר קושית דרבב"מ. וע"ז משני דמתניתן דכריתות אתיא כר"ש דל"ל איסור כולל. וע"ז פריך האיך תני יוה"כ הא ר"ש פוטר באוכל נבילה ביוה"כ. וה"ה דהוי מצי להקשות הא כל הארבע' חטאות דתנינן במתניתן היא ע"י כולל. אך משום דאשכחנן לר"ש מפורש גבי יוה"כ וכמתניתן חשוב נמי יוה"כ לפיכך מקשה מיוה"כ. ומשני אלא שזה בקבוע כו' כדמשני בבבלי. הדא אמרה שאין אבות מלאכות ביום הכפורים. כפי' הפ"מ ז"ל והשתא מסיק הגמ' ע"ד דר"י שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי פסח כיון דלא פרט שנה זו ופסח בתוכו אלא סתם. שלא אשב בצל כו' לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני לא סוף דבר כולל אלא אפילו פורט פי' דעד הנה מיירי הגמ' בדר"י כדקאמר ע"ד דר' יוחנן דלא אוכל מצה שלא אשב בצל דחל בכולל. והשתא קאי אליבא דרשב"ל וסתמא דגמ' קאמר בעצמה אליבא דרשב"ל כמו בריש הסוגיא דגרסינן ע"ד דר"י למה ר"ש פוטר ואילו ברשב"ל לא גרסינן ע"ד דרשב"ל בדא ר"ש פוטר וכל הסוגיא כך אזיל בסגנון זה. וכן כאן התחיל ע"ד דר"י שבועה שלא אוכל מצה ובדעת רשב"ל קאמר הגמ' סתמא ולא קאמר ע"ד דרשב"ל. אבל היא דעת דרשב"ל דלא מוקי מתניתן בכולל. לא סוף דבר סתם אלא אפילו פלוני כמו שחיטת פלוני דלעיל ולא סוף דבר כולל אלא אפילו פורט ר"ל לאו דוקא סתם אלא אפילו פורט דבר פלוני דנכלל בתוכו דבר איסור כשחיטת פלוני דלעיל ולאו דוקא כולל אלא אפי' פורט מפורש דבר איסור יכול לישבע וחל השבועה. ולא סוף דבר להבא אלא אפילו לשעבר דהתם לא שייך איסור כולל מ"מ אתיא שפיר מתניתן דחל השבועה על נבילה וטריפה ולא סוף דבר רבנן אלא אפילו ר"ע ר"ל דלא תוקים מתניתן דווקא כרבנן ולאוקמי' כד"ה ובכולל כדאיתא בבבלי דף כ"ג ע"ב ר"י לא מוקי כרשב"ל משום דמוקי כד"ה דלא דחיק לן לאוקמי' מתניתן כרבנן וכד"ה דווקא אלא ניחא לן לאוקמי' מתניתן לאו לד"ה אלא אפילו לר"ע בלבד אתיא מתניתן וה"ה כרבנן לבד ובמפרש עי' בתוס' ז"ל דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי ובריטב"א ז"ל. וחל השבועה על האיסורין אליבא דר"ע דמחייב בשבועה אאכילה כמ"ש וחל השבועה על האיסורין. וע"כ אפילו כשפורט על הנבילה מפורש נמי חל השבועה על אכילת כ"ש:
לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר עולה הי' רוצה להודות לו. הפ"מ ז"ל מפרש דתיבת עולה הי' רוצה היא שייך לבתר ה"ה ושם אין לו מובן ובאמת הספרים הישינים גרסינן כאן ובאמת הוא שייך כאן. וה"פ לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר הוא מילתא באנפי' נפשה וקאי על הסיפא קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא אכל נבילות וטריפות חייב. ע"ז קאמר דבזה לאו דווקא נבילות וטריפות אלא ה"ה עפר משום דהוא רוצה שיהא זה חשוב אכילה דהא מבקש עילה לאסור את אשתו מהנאתו ותלה באכילתו. וזהו דקאמר הגמ' לא סוף דבר נבילות וטריפות אלא אפילו עפר. אשתו אסורה. עילה היה רוצה להודות לו לחזק את דבריו שתאסור בהנאתו. ובבבלי דף כ"ד גרסינן באופן אחר כיון דאכלי' והדר אישתבע חשובי אחשבי' לאכילה עיי"ש. והכא קאמרינן באופן אחר עילה הי' רוצה להודות לו ר"ל לקיים דבריו וכן ההיא דבפ' ז"ב במס' סנהדרין ה"ג גבי נאמן עלי אביך דגרסינן שם אבל אמר מקבל עלי אביך. עילה רצה להודות לו ה"נ ה"פ דמבקש עילה שיודו לו ר"ל לחזק את דבריו והראי' דמקבל עליו דברי אביך. וה"נ רוצה לאסור את אשתו מהנאתו ותלה באכילה אם אכלתי היום וכונתו עילה כל דהו אכילה ואפילו לאכילת עפר וזהו עילה לחזק את דבריו שרוצה לאסור את אשתו ולאו דהוא אוסר עלי' אכילה דנימא דלא אסר עפר דלאו בר אכילה היא אלא דאוסר הנאת אשתו ותלה בעילה כל דהו באכילה וכיון דאכילה אינו אלא עילה רק לחזק את דבריו ע"כ אפילו עפר:
ר"ב בשם שמואל שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה. ונמצא שלא נתן מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר התיב ר' יוסי הרי תפלין האיך הוי שבועה על שלא הנחתי תפלין הא אין יכול לשבע שלא יניח [וכזה מקשה בבבלי דף כ"ה ע"ב] ומשני תפלין ממקום אחר בא להרע או להיטב מה הטבה רשות כו' יצא דבר של איסור בדבר של מצוה כן הגי' במס' נדרים בירושלמי פ"ב ה"ב ר"ל דווקא דבר שאין ברשותו ואין בידו בפועל הוי דבר שאין בידו להבא כגון שיתן פלוני לפלוני חשוב דבר שאין בידי משא"כ שלא להניח תפלין הוי שפיר בידו דהא בידו היא שלא להניח תפלין אך ממקום אחר אינו יכול לישבע עלי' מגזה"כ אבל לא משום שאין בידו: