שנים שהפקידו כאחד ובא אחד ליטול את שלו אין שומעין לו כו'. עי' בריטב"א ז"ל במס' שבועות דמאריך בהאי סוגיא בשם הראשונים ז"ל והאי אין שומעין מפרש בחיריק אין שומעין לו ר"ל אם שומעין לו. עיי"ש דף ל"ח:

בן עזי אומר ג' אבידות הן היודע בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה. לא בה ולא במוצאיה כן הגי' בת"כ [וכן הוא במס' ב"ק דף ק"ה ע"ב ואח"כ קאמר הגמ' שם דגרסינן בה ובמוצאיה. וה"נ דכותי' מתחלה גרסינן לא בה ולא במוצאיה. ואח"כ קאמר דגרסינן בה ובמוצאיה] וע"ז קאמר ר"ת בשם ר' ירמי' כולהן לפטור כיון דקתני לא בה ולא במוצאיה ע"כ דהוי לפטור וכמו כן כל הג' אבידות. וה"ק דבה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה לא בה ולא במוצאיה ינקט לא בה ולא במוצאיה לאורי דכולהן לפטור. ע"ז קאמר ר"י ב"א בשם ר' יוסי לית כאן ר"ל לית כאן לפטור ר' יוסי בעי [נראה דהיא ר"ת ר"י והמדפיס הדפיס ר' יוסי דהא ר' יעקב בר אחא קאמר בשם ר' יוסי לית כאן] ויהא כאן הפטור ד"ל למה אמרית לית כאן לפטור אימא אית כאן לפטור. ע"ז משני ר' מנא דלפיכך לית כאן לפטור משום דלית כאן מג' אבידות מיודע בה ולא במוצאיה במוצאיה ולא בה לא בה ולא במוצאיה כד"ס ותפס לישנא דלעיל אלא בה ובמוצאי' אנן קיימין ר"ל דאנן לעצמינו קיימין וקבלה בידינו דלית כאן לא בה ולא במוצאיה דבה ובמוצאיה אנן קיימין אלא שמכחיש ר"ל דבזה שייך הכחשה ומסיק האיך הוי סדר הנך ג' אבידות בה ובמוצאיה. במוצאי' ולא בה בה ולא במוצאיה ומסיק הגמ' ביני מתניתא בה ובמוצאיה. ר"ל לאו דלר"מ לחוד קבלה בידו לקיים הברייתא כן אלא כן הוא באמת מוגה המתניתא לכ"ע דמגיהים המתניתא בה ובמוצאיה והתם לא שייך לפטור כיון דידע בה ובמוצאיה ע"כ לית כאן כולן לפטור. ובבבלי במס' ב"ק דף ק"ה ע"ב דמגי' ג"כ הברייתא בה ובמוצאיה מסיק שם דלמ"ד לפטור הוא משום דאיירי בע"א עיי"ש אבל בירושלמי מסקינן דכיון דמגיה הברייתא בה ובמוצאיה ע"כ דלית כאן לפטור:

ר"י קפודקיא בעי השביע עליו חמשה פעמים בב"ד כצ"ל וטעות הדפיס דמוכח היא. כלום הוא חייב על כולם אלא אחת כיון דילפינן מושבע מפי אחרים בשה"פ משה"ע א"כ כמו בשה"ע אינו חייב בב"ד אלא אחת כן נמי בשה"פ. ע"ז אמר ר' יוסי ולא מתניתא היא אר"ש מה טעם מפני שאין יכולין לחזור ולהודות. וכאן הואיל ויכולין לחזור ולהודות חייב על כל או"א כן הגי' בפ' שבועות העדות ושייך הגי' דשם לכאן ונשתרבב מכאן לשם ומשם לכאן. ומצאתי בנו"י ז"ל שכתב ג"כ כן וכן האמת:

ר' ירמי' בעי השביע עליו חמשה פעמים כו' מאחר דר"מ כו'. זה שייך לשבה"ע לעיל בפ' שבועות העדות ושם מבואר יפה בע"ה והגי' בכאן מתוקנת יותר:

אר"י דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור על השאר א"ר בא אף ר"י מודה בה פי' דאימתי פליג ת"ק עם ר"ש וס"ל דחייב על כל או"א הנ"מ בשהיה בידו חטים. נמצא דנשבע על שקר א"כ מהכ"ת נימא דהשבועה הי' על חיטין יותר מן השעורין אבל אם אין חיטים בידו וקושטא קא משתבע פשיטא דהשבועה קאי על חיטים. והא דקאמר לדברי ר"ש היא משום הא דלקמן ה"ה גבי אנסת ופתיתה את בתי דר"ש פוטר שאינו משלם קנס ע"פ עצמו והגם דאיכא בופ"ג מ"מ פטור כדאיתא לקמן בה"ה דלר"ש כשתבעו ג' דברים ופטור על השבועה בדבר אחד פטור על הכל דאמרינן על דבר זה נשבע. נמצא שאין בידו חיטים כו' כו' כדפי' הפ"מ ז"ל. חברייא אמרי לא חלה כו' מתניתא מסייעה לר"ז [כן הגי' הק"ע ז"ל בפ"ד במס' נזיר ה"ג] הא אם לא אמרה להיות כמותה וכיוצא בה הראשונה מותרת והשני' אסורה מה אם תמן שאין שם עיקר שבועה ר"ל דהא ע"י הפרה נתבטל הנזירות של ראשונה את מר חלה אעפ"כ חלה של שניה כאן שיש כאן עיקר שבועה דהא קושטא קמשתבע על החיטים לא כ"ש שתחול ע"כ מסייע לר"ז:

פשיטא דא מילתא לא הפר לה בעלה של ראשונה ועברה. כן הגי' במס' נזיר פ"ד ה"ג על נדרה לוקה שני' מהו פי' דבמתניתן תנן האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה ביין כו' הר"ז סופגת את הארבעים [אע"פ שהפר לה אח"כ מ"מ כיון דבעידנא דקעברה לא היפר לה ובעל מיגז גייז לפיכך לוקה וקמ"ל דבעל מיגז גייז כן מפרש הש"ס בבבלי דף כ"ב עיי"ש] היפר לה בעלה והיא לא ידעה שהיפר לה ושתה ביין אינה סופגת את הארבעי' ר"י אומר אם אינה סופגת את הארבעי' תספוג מכת מרדות. ע"ז שאל על ההיא ברייתא דר"ש [דבתוס' ז"ל דף כ"ב כתבו דר"ש לא פליג את"ק אלא מפרש דבריו עיי"ש]. האשה שנדרה בנזיר ושמעה חבירתה ואמרה ואני ושמע בעל הראשונה והיפר לה הראשונה מותרת והשני' אסורה. ר"ש אומר אם אמרה לא נתכונתי אלא להיות כמותה וכיוצא בה אף השני' מותרת. וכדמסיק הא אם לא אמרה להיות כמותה הראשונ' מותרת והשני' אסורה ע"ז שאל פשיטא דא מילתא לא הפר לה בעלה של ראשונה ועברה על נדרה קודם הפרה אע"פ שהיפר לה אח"כ לוקה כההיא בבא דרישא במתניתן. שני' מהו פי' הא דקתני בברייתא דהשני' אסורה אם הוי איסור ל"ת גמורה דלוקה כמו האשה הראשונה קודם הפרה כיון דמיגז גייז כדאיתא בבבלי עיי"ש. וה"נ האשה השני' דכיון דמיגז גייז ולא מיעקר מעיקרא ע"כ נדרה של השני קיים אפילו לאחר הפרה של הראשונה ולוקה נמי. או דילמא דאסורה בעלמא אבל לא מלקות דלא מימשך נדרה אחר הראשונה למלקות ונתבטל מאליו. ע"ז אמר ר' יוסי מאחר שזו לוקה זו לוקה פי' כיון דהראשונה לוקה ש"מ דמיגז גייז ע"כ גם השניה לוקה דנדרה לא מישרי כלל בהפרה של הראשונה. ע"ז אמר ר' יודן ותניי ב"ד היא ותעשה שניה כאומרת הריני נזירה שלשים יום ר"ש כדעתי' דאמר במגבה הדבר תלוי. ובמס' נזיר לא גרסינן הא דר' יודן והא דר"ש במגבה הדבר תלוי. וה"ג שם ותיעשה שניה כאומרת הריני נזירה לאחר עשרים יום. והש"ק ז"ל כתב דהכינה עד לאחר עשרים יום. והנ"י ז"ל מגי' עשרים יום ר"ש כדעתי' ר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין ע"כ. ונראה לפענ"ד דב' הגירסות איתניהו ותרווייהו איתניהו והכא לא מסיק הא דר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין משום דסמך על התם. והתם לא מסיק הא דר"ש כדעתיה דבמגבה הדבר תלוי משום דסמך אדהכא כדרך הש"ס הזה. וה"פ דבברייתא גרסינן ר"ש אומר אם אמרה לא נתכונתי אלא להיות כמותה שתיהן מותרות הא לא אמרה להיות כמותה אסורה והא דאסורה בשלא אמרה נתכונתי הפירוש היא שלא נתכונה כלל אלא אמרה תיבת ואני סתם בלא כונה. ובאמת לא הוי הנזירות אלא יד לנזירות בתיבת ואני כדאיתא בר"פ כל כינוי נזירות וגרסינן שם בר"פ כל כינוי נזירות בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין ליזור אפילו שאמר שאזכיר פת אהא נזיר נזיר אם בשאינו מתכוין ליזור אע"ג שהוציא נזירות מפיו לא יהא נזיר כך אם הי' קורא בתורה והזכיר נזיר נזיר אלא כי אנן קיימין באמר אחד מכל הלשונות הללו נזרתי אם תופש אחד מהן נזירות תחול עליו נזירות ואם לאו לא תחול עליו נזירות. ופי' הק"ע ז"ל באומר אחד מכל הלשונות הללו על תנאי אם יש בלשון הזה לשון נזירות הריני נזיר ואם לאו אינו נזיר וקמ"ל מתניתן דיש בהם לשון נזירות עיי"ש ושם קאי על כינוין ועל ידות עיי"ש והרי שתלה בלשון ואני את נזירותו על תניי ב"ד אם יפסקו שהוא נזיר יהי' נזיר וא"כ לפ"ז כשחייבוהו ב"ד בנזירות הוי על ידם נזיר פשוט דסתם נזירות שלשים יום דמאי נפ"מ בשביל מה שחייבוהו כיון דפסקו דין דחייב בנזירות ממילא הוי נזיר כחיובי נזירות בעלמא ל' יום והיא סמך לכתחלה שהנזירות יהא על פי ב"ד. והנה במס' כתובות ר"פ ד' דנחלקו ת"ק ור"ש בעמדה בדין עד שלא מת האב ס"ל לת"ק דהוי מלוה ואינו קנס. ור"ש אומר אם לא הספיק לגבות עד שמת האב. ואיתא שם בירושלמי דת"ק ס"ל בעמידת ב"ד הדבר תלוי ור"ש סבירא ליה במגבה הדבר תלוי ומסיק שם דר"ש עביד לי' כמעשה ב"ד ורבנן עבדין לה כמלוה עכ"ל הירושלמי ומסיק שם דלרבנן שביעית משמטת ולר"ש אין שביעית משמטת ר"ל דר"ש עביד ליה כפסק ב"ד והוי עדיין קנס אך דהב"ד פסקו הדין דקנס. ורבנן ס"ל כיון דקנס אין בו חיוב אלא משעת עמידת ב"ד כדאיתא בירושלמי שם קנס אימתי מתחייב בסוף ר"ל ע"י עמידת ב"ד א"כ הוי החיוב ע"י ב"ד וכשנתחייב בב"ד הוי כחוב דעלמא ונעשה מלוה הגם דעיקרו קנס מ"מ כיון דב"ד חייבוהו לשלם אין נפ"מ בשביל מה חייבוהו ונעשה כעת כמלוה בעלמא וכיון שיצא חיובו ע"י ב"ד אין שום נפ"מ ממה יצא החיוב כמו שאין נפ"מ אם נתחייב מתביעת חיטים או שעורין ור"ש עביד ליה כמעשה ב"ד ר"ל פסק דין כדאיתא בירושלמי מס' מ"ק פ' ה' דהב"ד פסקו הדין של קנס והוי פס"ד על הקנס. אבל אין נעשה החיוב של מלוה ע"י ב"ד. אלא קנס בפס"ד ולפיכך לרבנן משמט דהוי מלוה ומלוה משמט. ולר"ש הוי קנס אפילו כשעמד בדין וקנס אינו משמט משום דכתיב כל בעל משה ידו דהוא הלואה כדאיתא בשנו"א ז"ל בפ"י דמס' שבועות וברידב"ז בפ"י דשבועות שם ע"כ פריך ר"י דמאי מיבעיא לן אם נתבטל ממילא ע"י הפרה של הראשונה הא כיון דלא נעשה נזיר אלא ע"י תנאי ב"ד א"כ כשחייבו ב"ד נזירות הוי ככל חייבי נזירות שלשים יום הגם דעיקרו משום ואני דתלה עצמה בחבירתה מ"מ כיון דב"ד חייבוה בנזירות הרי היא כחייבי נזירות בעלמא ואין שום נפ"מ ממה יצא החיוב וכמו בקנס דהב"ד פסקו דין ע"פ דו"ח דהעדים. דאנס פלוני בת פלוני ויצא הפס"ד שחייב לשלם ולא פסקו קודם שמיטה דהוא חייב קנס דאינו נוגע השתא לדין שמיטה אלא פסקו סתם שחייב לשלם וכשהגיע השמיטה אמרינן אנן הא כבר פסקו ב"ד דחייב וע"כ הוי כמלוה בעלמא ואינו משמט. וכמו כן הכא דהב"ד פסקו דאני הוי נזיר סתמא דהא קודם והפרה פשיטא דהוי נזיר ואינו נוגע השתא הא דתלוי' בחבירתה וכשהגיע ההפרה אמרינן אנן הא הוי נזירה ע"י ב"ד וב"ד חייבוה בנזירות סתמא ולא פסקו ב"ד דין דנזירות תלוי' דהא לא נגע אז לענין תנוי' כמו בדלא נגע אז לדין שמיטה ע"כ אין נפ"מ ממה יצא החיוב והוי מלוה בעלמא ה"נ הוי נזירה בעלמא ומשני ר"ש כדעתי' דבמגבה הדבר תלוי דס"ל דהב"ד אינו אלא פסק דין על עיקר החיוב ולעולם הוי קנס ולעולם הוי נזירה תלוי' דלא נשתנה ע"י ב"ד ע"כ לא הוי כנזיר דעלמא ע"י ב"ד שחייבוהו לנהוג נזירות. ופריך ותיעשה שניה כאומרת ר"ל אומרת בפירוש ר"ל אומרת בפי' הריני נזירה כ' יום ר"ל עד הפרה קמייתא דהא תלה א"ע בה וקי"ל דבמקבל נזירות על יום אחד הוי נזיר שלשים יום ומשני ר"ש לטעמי' דר"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבין פי' דאיתא בירושלמי נזיר פ"ב ה"ג לר"ש כאומר נזיר שלא כדין התורה כגון שאשתה יין או אך על יום אחד לא הוי נזיר כלל שלא התנדב כדרך המתנדבין. ע"כ ל"ל דהוי כאומרת בפירוש הריני נזירה כ' יום דתתחייב כל שלשים דלר"ש לא הוי נזיר כלל. ע"כ דהוי נזירות סתמא דתלה א"ע בחבירתה ושפיר איבעיא לן אם נתבטל מאליו בהפרה של ראשונה משום דלא עדיפה מהראשונה ואין בכלל לשון הזה לשון נזירות דהא לא קיבלה הנזירות אלא כראשונה וכאן צריך להיות יותר מן הראשונה וזה אי איפשר וע"כ אינה נזירה כלל מתחילה עי' בתוס' ז"ל דף כ"ב ד"ה תא אלא מדרבנן. או דילמא דלא תלי בזה בראשונה דהא באמת ראשונה נמי נזירה לשלשים יום אלא דנתבטל ממקום אחר ע"י הפרה ממילא דבדידה דלא הוי הפרה הוי נזירה גמורה מדאורייתא:

ר"ז ר' יוסי בשם ר' יוחנן דברי ר"ש עיקר תביעה קנס. ר"ל דתבעו באמת ג' דברים קנס ובופ"ג אך העיקר התביעה הוא קנס ושבועתו היא על הקנס דהיא עיקר תביעתו. ומזה קאמר ר' יוחנן לעיל בה"ד דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור כיון דאומר לו יש לך בידי חיטין ושעורין וכוסמין וא"ל שבועה שאין לך בידי כלום פטור כשאין לו חיטין משום דעיקר תביעתו היא על חיטים ושבועתו קאי על חיטים וקושטא קמשתבע. ה"נ עיקר תביעתו היא על קנס והכל הולך אחר העיקר. וע"כ אע"פ שתובע גם בופ"ג אבל כיון דעיקר השביעה היא על קנס הכל הולך אחר העיקר. וכיון שפטור על הקנס פטור נמי על בופ"ג והוי ממש כההיא דר' יוחנן לעיל בפ"ד לדברי ר"ש עיי"ש ור' אילא מפרש דברי ר"ש בתובעו קנס וביפ"ג. דברי חכמים בופ"ג וקנס כדאיתא בבבלי דרבנן ס"ל דלא שביק אינש מידי דמודי וחייב עלי' עיי"ש. והנפ"מ בין ר"י לר' אילא הוא דלר"י תובעו הכל קנס ובופ"ג ואך הקנס היא עיקר תביעתו אבל תובע לו הכל. ולר' אילא הוא דלר"ש תובע אותו אך הקנס לחוד אך הבופ"ג נכלל ממילא בתביעתו ורבנן ס"ל דבופ"ג היא תביעה בפני עצמה והקנס נכלל ממילא רבנן אמרי דברי ר"ש בתבעו דבר אחד. דברי חכמים בתבעו ג' דברים כדאיתא בבבלי וכן הוא גם הגי' הכא כמו בבבלי וכן היא הגי' בסמוך מפורש. וכן כתב הפו"מ ז"ל פי' דהיא כעין דאיתא בבבלי דלר"ש אינו תובע אלא קנס לחוד ובופ"ג אינו תובע כלל כדכתב הריטב"א ז"ל דלא בעי למיתבע תביעה גדולה בחד זימנא שלא יכבד על הנתבע ויקפוץ לכפור. וחכמים ס"ל דתיבע אף בופ"ג. וכן אתא רבין אמר ר"י בבבלי עיי"ש. ע"ז שאל ר"ז מר' יוסי בפירוש שמעת מר' יוחנן או ממילתיה ר"ל אם שמעת בפירוש דר' יוחנן ס"ל דתובע אליבא דר"ש הכל אך קנס הוא הראשון והוא העיקר ע"כ פוטר ר"ש. או לא שמעת ממנו בפירוש המימרא הזאת אך שמעת מכללא מן המימרא דה"ד דאמר ר' יוחנן דברי ר"ש נמצא שאין בידו חטים פטור ומזאת למדת כמו דהתם עיקר החטים כן נמי הכא דהעיקר הוא קנס אע"פ שתובע כולם הרי כולם נגררין אחר הקנס אחר עיקר התביעה. ור"ז שאל מר' יוסי השאלה הזאת אם מכללא אם בפירוש ע"ז אמר ר' יוסי מדשאל ר"ז האי שאלה משום דהא סבר כרבנן דס"ל דטעמא דר"ש משום דאיני תובע אלא קנס לחוד ואינו תובע בופ"ג כלל ואיהו פליג שם בה"ד מפורש על ההיא מימרא דר' יוחנן בתובע חטים ושעורין וכוסמין ומפרש דברי ר"ש דהכא כרבנן וס"ל דר' יוחנן לא קאמר אלא בתולה מפורש כוסמין בשעורין ושעורין בחטים עיי"ש אבל בתבעו חטים ושעורין וכוסמין ואע"פ שאין בידו חטים חייב דאף דהעיקר התביעה היא חיטים מ"מ לא אמרינן שנשבע על עיקר התביעה לחוד. ע"ז אמר ר"מ ואפילו דו סבר כר"א בפירוש מתניתן דידן נמי שאל שפיר מר' יוסי אם בפירוש שמיע ליה או מכללא דמשום דאפילו לר' אילא נמי אין ראי' לההיא דינא דחטים ושעורין משום דאפילו לר' אילא נמי במתניתן דידן אינו תובע אלא קנס אך דנכלל ממילא בופ"ג בכלל הזה. ורבנן ס"ל דגם בופ"ג נמי הוי תביעה בפ"ע ולא משום שנכלל בקנס ונמצא דאפילו לר' אילא נמי אין ראי' לההיא דחיטים ושעורים וכוסמין דהא הכא במתניתן לר"ש בתובעו דבר אחד אך דבופ"ג נכלל ממילא ברם הכא בחיטין ושעורין בתובעו ג' דברים:

א"ר ירמי' דר"ש היא. דר"ש אמר במגבה הדבר תלוי עי' בפ"מ ז"ל ועי' במס' כתובות דף מ"ב ע"ב ומבואר כן: