Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אסי אמר המלוה לחבירו לא יפרענו אלא בעדים. ולא מסיים המלוה לחבירו בעדים אלא המלוה לחבירו סתם. ע"ז אמר ר' אבון מילתי' דאסי המלוה לחבירו בעדים לא יחזור לו אלא בעדים:
ר"א בשם ר"י. כל הסוגיא מבואר יפה במס' כתובות פ' שד"ג עיי"ש:
א"ר אבוה כך משיב רשב"ל לר"י ע"ד דתימר טענו שני מינין והודה באחד מכן דברי חכמים פטור והתנינן טענו חטים וקרקעות והודה לו בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים כלים וכלים פטור כלים וקרקעות לא כ"ש. כצ"ל וזה פשוט. ולא ידעתי למה יגע הפ"מ ז"ל לפרש כפי שנדפס. דט"ס היא וצ"ל פטור:
כיני מתניתא כפר במקצת קרקעות פטור במקצת כלים חייב כצ"ל וטעות הדפוס דמוכח הוא כפי' הפ"מ ז"ל. וה"פ דאילו לפי דגרסינן בהמשנה הודה מקצת כלים חייב דמשמע מזה דהודיי' דכלים מחייב שבועה אכפירה דקרקעות. ובאמת ההודיי' דכלים אינו מחייב שבועה על הקרקעות משום דהוי טענו חטים ושעורין והודה באחד מהן אלא העיקר משום דשבועתו על הכפירה דכלים זוקק שבועה על הכפירה דקרקעות ושבועה גוררת שבועה דמיגו דנשבע על הכפירה דכלים זוקק שבועה על הכפירה דקרקעות ושבועה גוררת שבועה דמיגו דנשבע על הכפירה דכלים נשבע נמי על כפירה דקרקעות דהא השבועה גוררת שבועה אבל לא הכלים גוררים להקרקע. וא"כ צריך להיות כך לשון המשנה כפר במקצת כלים חייב והיא דשבועתו על הכפירה דכלים זוקקו שבועה על הקרקע אבל לא ההודיי' דכלים מגררו לשבועה על כפירה דקרקעות. משום דהוי חטים ושעורים ע"כ קאמר כיני מתניתא כפר במקצת קרקע פטור במקצת כלים חייב:
לית הדא פשיטא על דר' יוחנן דאמר הטוען לחבירו טענת גנב באבידה חייב. וכה"ג פריך במס' ב"ק דף ק"ו. הא אבידה הוא דבר בלא נתינה אך ממילא נמצא שלי בידך א"כ כמו כן הקטן כשיגדול יתבע שנמצא ממילא שלי בידך ומשני א"ר בא תיפתר שאמר לו עד שאת קטן תבעתני ונפטרתי אז משבועתך פי' דלא דמי דבאבידה נתחייב ברגע הראשונה לישבע מיד להבע"ד משא"כ הקטן כשהגיע החפץ לידו מן הקטן אז הי' פטור ואם הי' תובע אותו אז הי' פטור משבועה ונמצא דבשעה שהגיע החפץ לידו הי' פטור משבועה והאיך יתחייב אח"כ דהא כל עיקר הטענה דהשתא הוא על חיוב של השעה הראשונה ובשעה הראשונה הי' פטור משבועה. ובבבלי משני תירוצים אחרים:
שבועת ד' תהיו בין שניהם להוציא היורש. ר"א בשם ר' יוסי ביורשין היא מתניתא ר"ל הא מתניתן דלקמן. וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ומוקמינן דביורשין מיירי מתניתן דהיא יתומים מן היתומים. וכן מוקמינן בבבלי דף מ"ז עיי"ש א"כ הרי מצינו שבועה בין יורשין אלא דלאו בין שניהם ממעט יורשין אלא האי בין שניהם להכי היא דאתא בין שניהם אינה זזה מבין שניהם לעולם כו' ועי' בבבלי דף מ"ז ע"ב ורב ושמואל האי שבועת וגו' מאי קדרשי בי' כו' מלמד שהשבועה חלה על שניהם כו' עיי"ש:
עבר ונשבע ר' יוחנן אמר מביא קרבן על השבועה והתוס' ז"ל במס' ב"ק דף ק"ג ע"א ד"ה הגוזל. כתבו בפשיטות דאפילו בנשבע מעצמו והב"ד פטרו כגון בפחות משו"פ נמי חייב חומש משום דאפילו על שבועת עצמו נמי חייב חומש וכן מפורש שם דף ק"ו ע"א עיי"ש. נראה פשוט דזה חוץ מן ההקדש משום דבעינן וכיחש בעמיתו. וכן משמע במס' תרומות פ"ו עיי"ש ברידב"ז ה"א ד"ה מחל. ועי' בתוס' הרי"ד במס' דמאי פ"ג ה"ד ד"ה בעין עיי"ש:
ואית דבעי משמעינה מן הדא חמור או שור או שה דכתיב גבי ש"ש בפרשה שני' דכתיב שם ונשבר או נשבה אין רואה שבועת ד' וגו' מה אלו מיוחדין שיש בהם שבר ושבוי' ומתה יצאו קרקעות שאין בהם שבר ושבוי' ומתה נתמעטו משבועה אוציא קרקע ולא אוציא עבדים. מה אלו מיוחדין שיש להם קנס ר"ל דילפינן מפרשה ראשונה דגבי כפל כתוב ג"כ חמור שור ושה. והתם לא כתיב נשבר או נשבה או מתה. לרבות עבדים דבר מיתה ושבורה ושבוי'. וממעטינן שם עבדים מכפל משום דמה הפרט מפורש שם דמי' קצובים כדאיתא בסמוך. וע"כ ממעט גם הכא משבועה וקאמר מה אלו שור וחמור ושה מיוחדין שיש בהם קנס ר"ל דמשלם עליהם כפל דהירושלמי קרא לכפל קנס בסמוך. אף כל שמשלם קנס יצאו עבדים שאין בהם קנס הגם דבקרא הזה יש לרבות עבדים משום דאיתנייהו בשבורה ושבוי' ומתה. אבל ממעטינן משום דשור ושה מיוחד שיש בהם תשלומי כפל יצאו עבדים שאין בהם תשלומי כפל:
ר' ישמעאל דרש או נפש היא. כגי' הפ"מ ז"ל ומוכח היא מה הפרט בתביעת ממון ולעצמו כו' בתביעת ממון פרט לאומר לחבירו תן לי מאתים זוז שאמרת ליתן לי ולא נתת. לעצמו פרט לאומר לחבירו אנסת ופיתת את בתו של פלוני כדאיתא בפירש"י ז"ל במס' שבועות במשנה דף ל"ג ע"ב דאינו יכול לבוא בהרשאה ולתבוע בעד עצמו. ומוציא בדין פרט לאומר לחבירו קללתני וביישתני ר"ל בהקללות הללו גם ביישתני דא"י להוציא ממנו בדין כדקי"ל ביישו בדברים פטור. וכן על קללתו אך שמחייב בד"ש כדאיתא בשו"ע חו"מ סי' ת"כ סי' ל"ט עיי"ש אבל אינו יכול להוציא בדין. ונתחלף בדפוס הבבא לעצמו בבא דמוציא בדין וז"פ. ויש לו דמים פרט לשטרות ופטור על העונש דמשום דמיירי בסתם שור וחמור דאינו חיובו אלא ממון ופטור על הקנס ר"ל דבתובע ממנו קנס כגון תשלומי כפל אינו חייב לישבע. דמה שור וחמור שהיא ממון כן התביעה צריך להיות ממון משא"כ בתבעו קנס פטור משבועה:
שמואל אמר שאין השבועה זזה מביניהון אם ישבע המלוה כו' פי' דבאם יש כאן שבועה אין השבועה זזה מביניהון דווקא בשחייב הלוה שבועה אז תקנו רבנן דלישתבע מלוה ושקיל משא"כ כשהלוה פטור לגמרי כשאמר סלע הי' שוה אז אין תקנה להמלוה שישבע ויטול:
ר' בא ר"ה בשם רב אמר. אנת לית ידע אהן ידע. ר' יהושע דיומא בעא קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע אהן ידע וכא את אמר הכין. תמן יש חלול שבועה הכא לית חילול שבועה. הירושלמי הזה מובא בראשונים ז"ל אבות העולם ומפרשים חילול מלשון שחלה השבועה וכמו שמובא פירושם בפ"מ ז"ל. והק' המהר"פ ז"ל היכן מצינו לשון חילול על שחלה השבועה. ובריב"ש ז"ל סי' שפ"א מעתיק בשם מהר"ם ז"ל הירושלמי בלשון חלות שבועה. אבל הרמב"ן ז"ל בעצמו מביא כגירסא שלנו חילול שבועה. והנה כבר הרעישו אבות העולם על מהר"ם ז"ל דמביא ראי' מהאי ירושלמי לדינו שלו דפסק בטוען המלוה א"י כמה הי' שוה דהו"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא והביא ראי' מההיא ירושלמי דפ' הכונס דמובא ברב אלפס ז"ל דעובדא הוי דחד אפקיד צרור גבי' חברי' זה אומר מטקסין וזה אומר סיגון. אתא עובדא קומי רב ואמר הר"ז נשבע ונוטל דאע"ג דמיירי באומר שמא סיגים דאי בודאי סיגין הו"ל טענו חטים והודה בשעורין וחזינן מזה דהו"ל כחמשין ידענא וכחמשין לא ידענא. ומביא הריטב"א ז"ל במס' שבועות דף מ"ג הא דמפלפל בזה הר"י מג"ש ז"ל כיון דהו"ל כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא למה לא יטול חבירו בלא שבועה. ומתרץ דבחמשין לא ידענא אילו הי' טוען לית לך הי' חייב שבועה השתא שטוען לא ידענא הו"ל מח"ש שאילו"מ משא"כ בסיגים אם הי' טוען בודאי סיגים הי' פטור ע"כ הלוה נשבע ונוטל. וחזר והקשה מדוע לא הוי כא"י אם נתחייבתי דפטור ומשני דהתם אינו מודה בדררא דממונא אבל הכא כבר היא מודה בסיגין מיהת עיי"ש והק' הריטב"א ז"ל הנ"ל והריב"ש ז"ל בסי' שפ"א הנ"ל על המהר"ם ז"ל הא הכא גבי משכון כשטוען א"י הוי ממש כא"י אם נתחייבתי דלא הודה לי' בדררא דממונא דאולי לא הי' שוה יותר מן הסלע שהלוה לו ואין כאן הודעה של כלום. ולפענ"ד נראה דעת הר"מ ז"ל דבמשכון הוי ג"כ כההיא דסיגים דהא עכ"פ מודה לי' שחייב לו בעד המשכן ואי דמגיע לו מעות כנגד בעד חובו מה בכך הא מודה עכ"פ שמגיע לו לחבירו והוי כשנים שחייבין זל"ז וכי מודה אחד לחבירו שחייב לו ג"כ פשיטא דאיכא דררא דממונא וכיון שהר"מ ז"ל ס"ל דהוי כההיא דסיגין הנ"ל ע"כ דס"ל דהלוה נשבע ונוטל ע"כ מפרש להירושלמי כדאיתא בלשון הריטב"א ז"ל דר' בא בר יונה בשם רב יאות לית את ידע חברך ידע כלומר ונוטל בשבועה וכן בלשון הרא"ש ז"ל במס' שבועות דף מ"ג נמי חבירו יודע ונוטל בשבועה אך הב"ח ז"ל מגי' ונוטל בלא שבועה. ואולי באמת א"צ להגיה לשיטת הר"מ ז"ל. אך בריב"ש ז"ל בשיטת ר"י מיג"ש ז"ל מודפס בלא שבועה. היא לשיטת הר"י מג"ש ז"ל דמחלק בין ההיא עובדא דסיגים הנ"ל אבל לשיטת הר"מ ז"ל י"ל דבאמת ס"ל דנוטל בשבועה כיון דיליף לה מההיא דסיגים וע"כ א"צ להגיה ובאמת הגי' כמו שהיא ברא"ש ז"ל ובריטב"א ז"ל דמפרש להירושלמי דנוטל בשבועה ע"ז פריך ר' יהושע דיומא קומי ר' יונה תמן את אמר לית את ידע והיא ידע ר"ל כיון דהיא ידע הרי יכול לישבע והכא את אומר הכין ר"ל ברישא אסיפא דרישא מי נשבע מי שהפקדון אצלו אבל הלוה אינו יכול לישבע דהגם דהשבועה גבי לוה היא אמר רבנן לישתבע מלוה ושקיל והכא אמרו רבנן דכשהמלוה אינו יכול לשבע משום דאמר א"י אמרו רבנן דלישתבע הלוה היודע ושקיל. ע"ז משני תמן לשון תמן והכא כתבו כל הראשונים ז"ל דנתחלף כאן מתמן להכא ומהכא לתמן כדרך הירושלמי בכל מקום. יש חילול שבועה הכא לית חילול שבועה פי' דברישא בדינא דמתניתן דחיישינן שמה ישבע זה ויוציא הלה את הפיקדון ויחללו להשבועה משא"כ כאן בדינא דרב מיירי שיש עדים שנשרפה או שנגנבה [עי' במס' ב"מ דף ל"ה ע"א] דליכא כאן החשש שמא יוציא הלה את הפיקדון ע"כ שפיר אמרו רבנן דמשתבע לוה ושקיל. ועולה לשון הירושלמי היטב כן נראה לפענ"ד לפרש הירושלמי לשיטת הר"מ ז"ל: