Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Shevuot Chapter 7
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ממשמע שנאמר שבועת ד' תהי' בין שניהם אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם מה ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם אלא מכיון שקבלו בעלים שבועה הוא פטור מלשלם. ר"ל דע"כ אם יודעין שאם לא ישבע ישלם דאל"כ שבועה זו למה אם לא דליפטרה מלשלם וא"כ מה ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם אלא קמ"ל דכיון שקבלו הבעלים שבועה פטור מלשלם אפילו הביא אח"כ עדים וכההיא דר"ה בבבלי במס' ב"ק דף ק"ז עיי"ש ועי' במה"פ ז"ל דדחה זה הפירוש. והנו"י ז"ל מקיים זה הפירוש ושיטת הירושלמי דלזה לא צריך קרא לאשמועינן דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין דזה פשיטא כדקאמר ממשמע שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם דפשיטא הוא מן הסברא דע"כ שבועה קאתי לפטור מממון. ואבל בבבלי יליף לה מקרא דולקח בעליו ולא ישלם מכאן מוכח דמי שעליו לשלם הוא נשבע אבל לא מצד הסברא ואילו בירושלמי יליף לה מן סברא ולא צריך קרא לזה. וכן בבבלי דף ק"ו נחלקו בזה ר"ה ור"נ דלר"נ מסיק שם דמיבעיא לי' הקרא דולקח בעליו ולא ישלם לכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. ולר"ה מיבעיא לי' לנשבע אח"כ באו עדים ולכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין לא צריך קרא דסברא הוא [והא דמביא הפ"מ ז"ל דברייתא במכילתא היא ולקח בעליו ולא ישלם מכאן אמרו כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ואילו בירושלמי יליף לה מן הסברא הזה לא קשה כלל דהא ר"ה בבבלי ג"כ סבירא ליה דלא צריך קרא ע"ז ואולי הא דגרסינן בירושלמי ממשמע שנאמר שבועת ד' וגו' אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם היא ג"כ ברייתא]:
ר"ח בעי קומי ר' יוסי ולמה לי כר"מ אפילו כרבנן הסוגיא הזאת חמורה והנו"י ז"ל מגיה הרבה ומחלף השורות והא דשייך ההיא דתני ר"ח מתנה ש"ח כו' הכא לא הבנתי לא להפ"מ ז"ל ולא להנו"י ז"ל. ונראה לפענ"ד דה"פ ע"פ דברינו לעיל דלעולם הסברא פשוטה דשבועה לפטור ממון קאתי אך הכא בשבועת שומרין צריך קרא ע"ז נקדים מה דגרסינן במס' ב"מ דף ל"ה ע"ב א"ל ר"א ב"א לאביי מכדי האי שוכר במאי קני לה להאי פרה בשבועה ונימא משכיר לשוכר דל אנת ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל. א"ל מי סברת שוכר בשבועה הוא דקני לה משעת מיתה הוא דקני לה ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב וצ"ב להבין מה דגרסינן ושבועה כדי להפיס דעתו של בעה"ב מאי קבעי הגמ' בזה והא פשוט דצריך לישבע שמתה כדרכה דאם לא ישבע יצטרך לשלם דילמא לא מתה כדרכה וראיתי במערכות של הגרע"א ז"ל דמקשה זאת. אבל ע"פ הירושלמי הזה מבואר מאוד דתלי הגמ' בדר"מ ורבנן בכלל לאו אתה שומע הן ולקח בעליו ולא ישלם הא אם לא נשבע ישלם ולמ"ד דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אע"פ שלא נשבע לא ישלם ואין עליו חיוב אלא שבועה אבל לא תשלומין. והיא משום דטענת המפקיד היא טענת שמא וכדכתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל במס' קידושין דף כ"ח ע"א וכן הר"נ ז"ל שם בשיטתם ז"ל [ודעת ר"ש ור"ב במרדכי ז"ל בפ' שבועות הדיינין דשבועת שומרין הוא כמו טענת ברי עיי"ש] וע"כ כשהמפקיד אינו יודע אם נאנסה או פשע בה והשומר טען ברי שנאנסה האיך ס"ד דישלם על אונסין הא טוען ברי שנאנסה והמפקיד אינו יודע ואינו מכחישו א"כ למה מוטל עליו חיוב תשלומין והאיך מוציאין ממון מספק וע"כ לא ס"ד כלל בשאינו רוצה לישבע יתחייב בתשלומין אלא דאם אינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' כמו בשבועה דרבנן דלא נחתינן לנכסי' הגם דרמו רבנן עליו שבועה שישבע כדי לפטור א"ע מ"מ באינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסי' ואינו משלם כדאיתא במס' שבועות דף מ"א ע"ב עיי"ש ובשו"ע חו"מ ספ"ז והוא דרבנן רמו עליו רק שבועה לבד אבל לא תשלומין. וה"נ התורה רמה עליו רק שבועה ליפטר אבל לא תשלומין באם א"ר לישבע דהאיך ס"ד שישלם על אונסין והאיך מוציאין ממון מספק. אך תלי בזה בכלל לאו אתה שומע הן או לא למ"ד דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן בע"כ גזה"כ דישלם משא"כ למ"ד דלא ס"ל בכלל לאו אתה שומע הן לא ישלם. ומובן מאוד פי' הגמ' דראב"א פריך לאביי משום דס"ל דגזה"כ היא דבאם לא נשבע משלם ואך ע"י השבועה נפטר מתשלומין ע"כ פריך שפיר ונימא משכיר לשוכר דכיון דקני לה בשבועה דאי בלא שבועה מוטל עליו לשלם בעד הפרה אך השבועה פוטרו ונימא לי' משכיר לשוכר אין אני תובע אותך תשלומין ואיני צריך כלל שבועתך ואין אני חפץ להיות בע"ד שלך דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל ע"ז השיב לו אביי לא כדקס"ד דהשבועה של השומר היא פוטרו מתשלומין ז"א דאין עליו שום חיוב תשלומין לשלם על אונסין כשהוא טוען ברי והתובע א"י ואינו מכחישו ומעולם לא גזר רחמנא על השומר כי אם שבועה לבד מספק ואם לא ישבע לא ישלם ג"כ דמכל לאו אי אתה שומע הן אלא שבועה לבד אבל לא מוציאין ממון מספק אך כדי להפיס דעתו של בעה"ב שלא ירע לבבו שמא פשע בה צריך לישבע אבל לא דהשבועה פוטרו מתשלומין נמצא דמשעת מיתה היא דקני לה. ועפ"ז מפורש ומבואר היטב הסוגי' הזאת דהגמ' מביא הברייתא דקאמר ממשמע שנאמר שבועת ד' וגו' אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם משום דס"ל דע"כ בשומרין ג"כ השבועה לפוטרו מממון קאתי דשבועה שלא על לפוטרו מממון לא משכח"ל כלל וע"כ מדקאמר וגזר רחמנא שבועה ע"כ מובן מאליו דגזר רחמנא עליו חיוב תשלומין אם לא ישבע ע"כ קאתא השבועה לפוטרו מממון. ע"ז פריך ר"ח קומי ר"י על הא דר"א בשם ר"י דקאמר לדברי ר"מ מכלל לאו אתה שומע הן מוכח מגזה"כ דאם לא ישבע ישלם אבל לרבנן דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן הוי השבועה אך כדי להפיס דעתו של בעה"ב אבל תשלומין ליכא ואי לפי הברייתא הזאת ממשמע שנאמר שבועת ד' וגו' אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם א"כ לא תלי כלל בכלל לאו אתה שומע הן דלאו דגמרינן דישלם מדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם מכלל לאו אתה שומע דאם לא ישבע ישלם ז"א דהא הברייתא פריך דלא לכתוב כלל ולקח בעליו ולא ישלם אך ממשמע שנאמר שבועת ד' וגו' שמעינן ממילא דיש כאן חיוב תשלומין בא"ר לישבע דאל"כ למה נשבע וע"כ מדגזר רחמנא עליו שבועה ע"כ ממילא כשאינו נשבע משלם אפילו כשנאנס באמת. והא דבאמת משלם על אונסין כשלא נשבע והאיך מוציאין ממון מספק הא איכא גבי' חזקת ממונא ושמא באמת נאנס כדבריו ואפילו בטענת שניהם ספק קי"ל נמי דהממון בחזקתו הוא משום זה גופי' דכיון דנשתעבד מעיקרא בשעה שנחת לשמירה על השבועה לישבע על אונסין ולא יהא נאמן בלא שבועה על האונסין והוי כמו נאמנות דמאמין לו לאמר שלא נפרעתי דצריך לפורעו עוד הפעם אפילו כשפרע פעם אחת מחויב עוד הפעם לפרוע משום דמשעבד א"ע לפרוע אע"פ שבאמת פרע כבר. ה"נ כיון שקיבל על עצמו שלא יהא נאמן מלפטור א"ע בטענת אונס בלא שבועה וע"כ אפילו כשנאנס צריך לשלם וע"ז שיעבד א"ע מעיקרא דהא קי"ל מתנה ש"ח וש"ש להיות כשואל ויכול ש"ח וש"ש להשתעבד על אונסין וע"כ נשתעבד מעיקרא לשלם על אונסין אם לא ישבע אבל אם לא הי' יכול הש"ח והש"ש להתנות שיהא כשואל לא הי' משלם אף על פי ששיעבד א"ע שלא יהא נאמן בלא שבועה על נאנסה א"כ צריך לשלם משום שמא פשע ז"א דהא הוי טענת ספק דהמפקיד אינו יודע אם פשע או נאנסה וחיובו היא משעת אונסין כדכתב הרמב"ן ז"ל הנ"ל ולא דמי לההיא דנאמנות דהתם כיון שאינו נאמן הרי התובע טוען ברי [וכל דיני דשומרין ש"ח וש"ש ושואל חיובם של כל אחד ואחד היא משום דירדה התורה לסוף דעתם שכל אתד משעבד א"ע על חיובו כל אחד לפי מדריגתו כדאיתא בתוס' ז"ל במס' כתובות דף נ"ו ע"ב עיי"ש] ומובן מאד פי' הגמ' דר"ח בעי קומי ר"י ול"ל כר"מ אפילו כרבנן דהא לההיא ברייתא ממשמע שנאמר שבועת ד' וגו' אין אנו יודעין שאם לא ישבע ישלם ול"ל קרא ולקח בעליו ולא ישלם ואפילו בלא קרא דולקח בעליו נמי ידעינן דאם לא ישבע ישלם ומסיק הקושיא ולא כן אמר ר' אמי בשם ר' יוחנן לדברי ר"מ ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן ולקח בעליו ולא ישלם הא אם לא נשבע משלם אבל לרבנן דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן אינו משלם כשאינו רוצה לישבע. ואילו להאי ברייתא ממשמע שנאמר שבועת ה' וגו' אין אנו יודעין שאם לא נשבע משלם לכו"ע אפילו לרבנן ומסיק עוד ותני ר"ח מתנה שומר חנם להיות כשואל ר"ל משום דהא תני ר"ח מתנה ש"ח וש"ש להיות כשואל א"כ כשנאמר שבועת ד' וגו' יודעין אנחנו שאם לא ישבע ישלם משום דכיון דקבל ע"ע לישבע על אונסין ממילא מחייב א"ע לשלם על האונסין אם לא ישבע והא דלא גרסינן ותני ר"ח בוא"ו הוא משום דכן דרך הש"ס הזה כמה פעמים ולדוגמא עי' במס' יבמות פ"ק ה"א דגרסינן ג"כ תני ר"ח למשמעות והאי תני ר"ח עיי"ש:
אר"א בשתבעו בעדים יכול מימר. בסוגיא הזה נראה קיצור לשון הסופר ובמקום שתבעו צ"ל ששכרו. וה"פ דווקא בששכרו בעדים אבל בלא עדים יכול מימר לי' נתתי לך שכרך והיא משום מיגו ור"י אמר אין אומרין בממון מאחר דלא ס"ל המיגו הזה מיגו דלא שכרתיך דהוי מיגו דהעזה או משאר טעמים. ע"ז קאמר מתניתא פליגי על ר"א בד"א כשזה אומר נתתי והוא אומר לא נטלתי בזה הוי נשבע ונוטל משום שבועות התקנה אבל שכרתני והיא אומר לא שכרתיך הממחע"ה וקשיא על דר"א אם באומר בעדים שכרתני והלה אומר לא שכרתיך בתמי' פי' אם כשזה אומר בעדים שכרתני האיך ואמר הלא לא שכרתיך א"ו דמיירי בלא עדים וכיון דסיפא מיירי בלא עדים א"כ למה נקט בסיפא החלוק בטענותם של בעה"ב ושכיר בשכרתיך ולא השכרתני כיון דבלא עדים לפלוג בדידה ברישא גופי' בטענותם של נתתי ולא נטלתי בדליכא עדים הממע"ה א"ו דבזה אין נפ"מ אפילו אין עדים נמי נשבע ונוטל ולא אמרינן המיגו הזאת וכדר"י. ע"ז ר"ב קרתיגנא יום אחד עשית עמי ונתתי לך והלה אומר ב' ימים עשיתי עמך ולא נתת לי כלום פשיטא יום שני' לא נוטל בשבועה יום ראשון תפלוגתא דר"י ודר"א פי' דהא ע"כ מיירי בלא עדים דאי איכא עדים לחזי עדים מאי קאמרי ע"כ פשיטא דיום שנייה לא יטול בשבועה דהא נחלקו בשכרתני ולא השכרתיך ע"כ פשיטא דהממע"ה אבל ביום הראשון תלו בפלוגתא דר"א ור"י דלר"א לא נשבט ונוטל משום דיש מיגו לבעה"ב. ולר"י דלא ס"ל הך מיגו הוי השכיר נשבע ונוטל. וזה מיבעיא לי' אם בטענה אחת נחלקת לב' דינים. וכן בסלע א' ונתתי וזה אומר ב' ולא נטלתי גם כן דכוותי' דסלע השני' לא יטול בשבועה והראשון בפלוגתא דר"א ור"י כן נראה לפענ"ד שכן צ"ל והגי' לפי המודפס בספרים צריך עיון גדול לפרש:
מחלפה שיטתי' דר"י תמן אפילו לא ידע. צ"ל הודה כדכתיב בפ"מ ז"ל והכא אמר עד שיודה היא כפי' הפ"מ ז"ל מדוע בהך ג' בבות שכיר ונגזל ונחבל. נחלקו ר"י וחכמים וס"ל לר"י עד שיודה במקצת ואילו בבבא ד' לא נחלקו ר"י וחכמים בזה גבי אמר לחנוני תן לי בדינר פירות דס"ל לת"ק דנשבע בעה"ב על הדינר וחנוני נשבע על הפירות ור"י חולק וס"ל דחנוני אינו נשבע [לשיטת הרב אלפס ז"ל וסייעתו ז"ל] א"נ דבה"ב אינו נשבע על הדינר [לשיטת רש"י ז"ל] ושם לא נחלקו ר"י וחכמים אם בעינן מודה במקצת בשלמא גבי חנוני על פנקסו לא קשה דהא טעמא דר"י דלא התקינו השבועה שישבע ויטול כעין של תורה דהיא שבועת המשנ' אלא דווקא כשהנתבע מודה מקצת ויש כאן שבועת התורה על הנתבע ושקלו רבנן לשבועה מן הנתבע ורמו על התובע שישבע ויטול משא"כ בדלא הוי מ"מ דליכא כלל שבועה ע"כ גבי חנוני על פנקסו דהתם הבע"ב רוצה לשלם ואינו בתורת נתבע אלא דהוא ממון המוטל בספק וצריך כל אחד לישבע ולטול מספק ותקנה אחריתי היא. משא"כ באמר לחנוני תן לי בדינר פירות דהתם הוי בתובע ונתבע א"כ קשה למה לא הוי המחלוקת דת"ק ור"י באם צריך מודה מקצת או לא צריך בזה מודה מקצת ולא ס"ל לסתמא דגמ' דנחלקו ברישא וה"ה בסיפא. ע"ז משני תמן ע"י שאינו כעין שבועת תורה אפילו לא יודה ברם הכא ע"י שהן כעין שבועת תורה בזה מוכח מפורש כשיטת רש"י ז"ל בפי' המשנה דאמר לחנוני תן לי בדינר פירות [דיש בזה ה' שיטות וכבר האריך הש"ך ז"ל בסי' צ"א בהנך ה' שיטות עיי"ש] דשיטת רש"י ז"ל דמיירי דהפירות כבר ביד הבעה"ב והשולחני תובע מבעה"ב הדינר והבעה"ב טען שכבר נתן והוי בעה"כ כופר בכל. ומדין התורה בעה"ב הוי כופר בכל ופטור משבועה ותיקנו רבנן שבועת היסת והגם דשבועת היסת לא נתקנה בימי המשנה עד בימי ר"נ מ"מ כופר בכל הזה תיקנו רבנן שבועת היסת מפני תיקון העולם כמבואר כ"ז באורך בהריטב"א ז"ל דף מ"ח ע"א. ור"י פליג ארישא וס"ל דאין בעה"ב צריך שבועה על הדינר משום דהוי כופר בכל ואין דרך חנוני ליתן פירות עד שיקבל מעות ע"כ בודאי קיבל מעות. וע"כ א"צ תקנה לתקן על כופר בכל הזה שבועת היסת משא"כ בסיפא כשהבעה"ב תובע הפירו' להחנוני והחנוני כופר בכל ס"ל לר"י ג"כ דשייך לעשות תקנה על כופר בכל הזה וישבע החנוני שקיבל הדינר ולא נתן עדיין הפירות כמבואר כ"ז בריטב"א ז"ל באורך. וע"כ בירושלמי הזה מוכח בפי' כשיטת רש"י ז"ל דמשני דדווקא בהנך תלתא בבא שכיר ונגזל ונחבל דהוו כעין שבועת תורה ע"כ ס"ל לר"י דצריך שיודה במקצת משום דאז הוי שבועה דאורייתא להנתבע ואפכוה רבנן לשכנגדו דישבע ויטול כדפרש"י ז"ל במתניתין בטעמא דר"י משא"כ בא"ל לחנוני תן לי בדינר פירות דהתם התקנה היא על שבועת היסת ע"כ לא צריך כלל למודה מקצת ומוכח בפירוש כשיטת רש"י ז"ל מסתמא דגמ' ושיטת הרב אלפס ז"ל וסייעתו היא כר' חנינא בה"ו דגרסינן שם על ההיא מתניתן אמר לחנוני תן לי בדינר פירות אמר ר"ת במחלוקת א"ר יהודא אימתי בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהן אבל אם היתה יוצאה מת"י אחד מהן עוד היא במחלוקת הדא דאת מר באכסנאי אבל בבן עיר דרכו ליתן איסר עד שלא יטול דינר. אר"ז כולן כעין שבועת תורה ירדו להן עד כאן ומובא בש"ך ז"ל סי' צ"א ומהאי ירושלמי מקשה הש"ך ז"ל על כל השיטות של ראשונים ז"ל. ולפענ"ד דה"פ דר"ח לא ס"ל דהבבא של אמר לחנוני תן לי בדינר פירות מיירי בשבועת היסת אלא ס"ל דכל המשנה כעין שבועת תורה ירדו להן והפי' דהמשנה היא כך כדפי' הריטב"א ז"ל בשם הרב אלפס ז"ל דאמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתנם לו והניחם בעה"ב בר"ה לפני עדים וכשבא בעה"ב ליטול הפירות האלו המונחין בר"ה ליתנן לתוך שקו להוליכם לביתו ומעורר עלי' חנוני וא"ל שלא יטול את הפירות משם עד שיתן לו הדינר. וא"ל הבעה"ב כבר נתתי לך אמרו חכמי המשנה דכיון שהפירות עדיין מונחים בר"ה וזה מעורר עליו שלא יטלם הוי הבעה"ב הזה כעין נשבע ונוטל וישבע כעין ש"ת בנק"ח ויטול לעשות תקנה לחנונים שלא יקפידו למדוד פירות בלא קבלת מעות וסיפא קתני איפכא שיש עדים שנתן הבעה"ב הדינר ולא ראו מדידת הפירות המונחין בר"ה מי מדדם והניחם שם ואמר בעה"ב לחנוני תן לי הפירות האלו המונחים בר"ה שכבר פרעתים והנחתם כאן ואמר לו החנוני אותן פירות שפרעת כבר נטלתם לביתך והפירות האלו המונחין שלי הם ומשורת הדין שייך להחנוני בלא שבועה שהרי פירות האלו ידועים שהיו שלו ואין לבעה"ב עדות שמשכם. אפ"ה כיון שיש קצת אתמלא לבעה"ב שהם שלו מאחר שהם מונחים חוץ לחנות ורגלים לדבר קצת שהוא מדדם תקנו שלא יטלם משם החנוני בלא שבועה בנק"ח כעין ש"ת וכאילו היא נשבע ונוטל. ור"י פליג אסיפא דבשלמא ברישא יש לבעה"ב לישבע לפי שאין לו זכי' גמורה בפירות מאחר שהן מונחין עדיין ברה"ר ודומין כאלו הם בידו של חנוני. אבל בסיפא אין לחנוני לישבע עליהן דהא אית לי' תרתי למעליותא שהן מונחים בר"ה ושאין לזה עדים שעכבן כלל הילכך יד חנוני על העליונה שאינו נשבע לבעה"ב ואימתי דתנינן בברייתא. אמר ר"י אימתי בזמן שהיתה הקופה מונחת בין שניהם ה"פ אימתי לפרש היא בא דאימתי אני ורבנן חולקין בזמן שהפירות הללו מונחים בר"ה בזה אמרו חכמים דבריהם ואמרתי אני דברי. אבל אם הפירות יצא מת"י אחד מהן כולנו מודים שהממ"ח ע"ה עכ"ל הריטב"א ז"ל וזהו לשיטת הרב אלפס ז"ל וסייעתו ז"ל ומבואר הירושלמי היטב דכיון דמיירי כעין שבועת תורה בנשבע ונוטל א"כ מחלפה שיטתי' דר' יהודא כדפריך בסוגיא דידן אם לא שנאמר חלוק הי' ר' יהודא אף בסיפא ופליג ברישא וה"ה בסיפא וס"ל דבעינן מודה במקצת. וזהו דקאמר ר"ח דס"ל דמשנה הזאת הוי ג"כ שבועה כעין תורה. ע"כ דחלוק הי' ר"י אף בסיפא. ע"ז קאמר אר"ח במחלוקת והוי המשנ' הזאת ג"כ במחלוקת דת"ק ור"י אם בעינן מ"מ ומביא אח"כ הברייתא אמר ר"י אימתי בזמן שהיתה קופתו מונחת בין שניהם אבל אם היתה יוצאה מת"י אחד מהן הממחע"ה [ולא מסיק הברייתא הממחע"ה כדרך הירושלמי בכמה מקומות] ולמה נקט בהאי ברייתא סתם התנאי הזה שיצא מתוך שניהן ולא מסיק התנאי של מודה במקצת ומשני עוד היא במחלוקת ר"ל דגם הברייתא הזה הוא תלוי במחלוקת דת"ק ור"י אם בעינן מודה במקצת וכן דרך הירושלמי בכ"מ דמתיב מסתמא דמתניתן ומשני דהוא משום כך ואח"כ פריך מן סתמא דברייתא. ומשני עוד היא משום כך עי' בפ' הזורק במס' גיטין ה'. ובפ"ק במס' ב"מ ה"ד ובמס' כתובות ספ"ד וע"ז קאמר ר"ז כולהון כעין שבועת תורה ירדו להן ר"ל דכיון דהכי היא א"כ ע"כ דכולהון הוי כעין שבועת תורה ולא שבועת היסת ע"כ חלוק ר"י בסיפא והוי במחלוקת ולא כסתמא דגמ' דלעיל דכאן הוי שבועת היסת ואין כאן מחלוקת ת"ק ור"י. ור"י נמי מודה דלא בעינן מ"מ. ונמצא לפ"ז דשיטת רש"י ז"ל היא כסתמא דגמ' בה"א ושיטת הרב אלפס ז"ל וסייתו הוא כשיטת ר"ח ור"ז בה"ו ולפענ"ד שבע"ה זה ברור:
למשכנו לא משום דבר אחר. נכנסו שנים למשכנו בעיא היא אם נכנסו שנים ואמרו שנכנסין למשכנו אם בזה הוי נמי נשבע ינוטל ויכול לתבוע משניהם. או דילמא כיון דתרווייהו נכנסו למשכנו לא הוי כמו בדאיכא אחר דנשבע ונוטל מן הנכנס למשכנו כדאי' בבבלי ובדליכא אחר נוטל בלא שבועה עי' בפוסקים ז"ל משום דכיון דתרווייהו נכנסו למשכנו ושניהם שוין ויכול כל אחד לדחות על חבירו כמו בשנים שהי' רודפין אחר שור אחד זה אומר שורך כו' הממחע"ה במס' ב"ק דף ל"ה עיי"ש או דילמא דיכול לתבוע מן שניהם וגם בזה הוי התקנה לישבע וליטול. וקאמר ייבא כהדא דתנינן בברייתא גבי חבלה יצא חבול מבין שניהם דאיתא בברייתא שם דשניהן חייבין. ונשבע ונוטל משניהם ומיירי דחמי לתרווייהו דחובטין אותו במקלות כדמסיק דאז לא הוי כמו דאיכא אחר אלא דשניהם הוין החובלין ולא יכול כל אחד למימר אני אך חבטתי במקל אבל לא עשיתי החבלה והחבלה היא ע"י השני ז"א אלא כיון דראינו שניהם חובטין אותו במקלות. אמרינן דשניהם יכולין לעשות לו חבלה ונשבע ונוטל משניהם כמו כן הכא בדנכנסו שנים ואמר שנכנסין למשכנו אמרינן שניהן ראוין למשכנו. וסיגנון הגמ' כך ייבא כהדא יצא חבול מבין שניהם [ולא מסיק הברייתא כדרך הש"ס הזה וביחיד בסדר הזה] נשבע ונוטל משניהם. משום דשניהם ראוין לחובלו כן גם שניהם ראוין למשכנו. ומפרש הברייתא דהיכי משכח"ל שניהם חובלים מה חמי לי' בשראו שנים חובטין עליו במקלות ע"כ הוי שניהם חובלים ויכול לתבוע משניהם כן נמי בנכנסו שנים למשכנו:
ר"י הי' קורא חבטי כ"ז שהן חוככין זה בזה הרי זה נשבע ונוטל. פי' דהנ"מ דנשבע ונוטל דווקא בתרי דמינצי בהדדי ונכנס אחד מהן לתוך ידו ש"ח שלם ויצא חבול כיון שהן חוככין זה בזה דמוכח מילתא דאיהו חבל בי' כיון דהוי קטטה ביניהו אבל בלא חוככין זב"ז לא הוי נשבע ונוטל. וכ"כ הרמ"ה ז"ל מובא בטור ז"ל סי' צ' וז"ל ז"ל הנ"מ דנוטל בשבועה בתרי דמינצי בהדדי ונכנס אחד מהן לתוך ידו ש"ח שלם ויצא חבול דמוכח מילתא דאיהו חבל בי' כיון דהוי קטטה ביניהו אבל אי לא מינצו בהדדי לא משתבע ושקיל עכ"ל ז"ל וזהו מפורש בירושלמי. ולא ידעתי למה לא כתב הב"י ז"ל המקור הזה:
אמר ר"מ קומי ר' יוסי ועוד מהדא דסנהדרין כר"א. מבואר הסוגיא הזאת בק"ע ז"ל בפ"ק דמס' ר"ה עיי"ש ועי' בפ' ז"ב בדברינו:
הדא דתמר בשלא העמידו עמו אבל אם העמידו עמו אין בעה"ב חייב כלום כיון דדמי כמו שפרע לו להפועל כיון דמסר לו במע"ש אצל חנוני כהדא דמר ריב"ש סמכון כתפיא גבי קפילייא אתון ואפקון דלא יהיב לון. ר"ל דקפילייא גרשו להכתפייא ולא רצי למיתב להון ותבעו לבעה"ב ואתא עובדא קומי ר"ש ואמר כך ממה דאילו הוי קפילייא יימר מסבות כמו נסיבות ר"ל אילו יאמרו הקפילייא דנסבת מינן הי' סופה דאלו ואלו ייסיבון כההיא מתניתן דידן אילו הי' כבמתניתן דידן שלא הי' מעמידו אך שטען הקפילייא שכבר נתנו להכתפייא והי' הדין דכתפייא נשבע ונוטל מבעה"ב אלא כאן שאני כדמסיק אלא יסבון מכבר דהא הכא כיון דהעמידו אצל הקפילייא שכמו שכבר נסיב וכבר שילם לו הבעה"ב ואין לו שום דו"ד על הבעה"ב:
אר"ח במחלוקת. פי' דחלוק ר' יהודא אף בכאן דצריך שיודה מקצת ופריך מברייתא דתני אמר ר"י אימתי בזמן שהפירות מונחין בין שניהם אבל אם היתה יוצאה מת"י אחד מהן הממחע"ה כדאיתא בבבלי לשון הברייתא והירושלמי לא מסיק הסיפא כדרך הש"ס הזה וביחוד בסדר הזה ומדקתני סתם אימתי בזמן שהקופה מונחת בין שניהם ולא מסיק דהוי גם מ"מ ע"ז אמר עוד היא במחלוקת פי' דגם הברייתא הזה היא ג"כ במחלוקת אם בעינן מ"מ או לא וכן דרך הש"ס הזה בכמה מקומות דמתחלה מפרש המתניתן באופן אחר ואח"כ מביא הברייתא דשנוי' ג"כ כלשון הזה ומסיק עוד היא באופן זה. ועי' בה"א בפרקין דהגמ' רצה לומר שם דבסיפא ליכא מחלוקת גבי דינר פירות ולא נחלקו אלא ברישא גבי נשבעין ונוטלין דהוי כעין שבועת תורה ולפיכך ס"ל לר"י דבעינן שיודה הנתבע במקצת ויהי' שבועת תורה. ומדרבנן אפכוה שכנגדו נשבע ונוטל אבל בשבועה של חנוני בדינר ופירות דהוי שבועת היסת ולא כעין של תורה [כדפירש"י ז"ל במתניתן] ואינו חולק ר"י ולא בעינן מ"מ אבל לר"ח דאוקי גם הסיפא דחנוני בדינר ופירות במחלוקת וע"כ ס"ל דגבי סיפא הוי ג"כ כעין של תורה וחשוב נשבע ונוטל [וזהו שיטת הרב אלפס ז"ל וסייעתו ז"ל] ע"ז מסיק אמר ר"ז כולהון כעין שבועת תורה ירדו להם. והפ"מ ז"ל מגיה דהאי אמר ר"ז כולהון כעין שבועת תורה ירדו להם היא שייך לבתר המשנה דה"ז אבל בדפוסים הישנים גרסינן כאן וכן הש"ך ז"ל בחו"מ סי' צ"א מביא הגירסא דההיא אמר ר"ז כולהון כעין שבועת תורה ירדו להן הכא. ולדברינו הוא דווקא שייך לכאן. וכדי שתבין היטב שיטת הראשונים ז"ל הרב אלפס ז"ל וסייעתו ז"ל ורש"י ז"ל ופי' הירושלמי שהיא קילורין לעינים ומסתייע לכל השיטות עיין בפרק זה בה"א ברידב"ז ד"ה מחלפה ושמה מבואר סוגיא הזאת עם כל השיטות הראשונים ז"ל והיא קילורין לעינים בע"ה עיי"ש:
ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשטר שהרבית אוכלת בו וי"א אף לכתובת אשה א"ר ינאי מפני מזונות א"ר מתני' מן חש למזונות ר"ש היא דר"ש אומר במגבה הדבר תלוי ע"כ. הק"ע ז"ל מגיה במזונות הדבר תלוי. והפ"מ ז"ל פי' ר"ש דפ' אלמנה ניזונת דמוכרת למזונות קאמר ר"ש דמשגבתה מקצת אין לה מזונות וכן הנו"י ז"ל מפלפל בזה. ונראה לפענ"ד דה"פ דלכאורה צ"ב דפריך מאן תנא דחש למזונות פשיטא מהכ"ת נימא דלא יחוש למזונות מ"ש מזונות מרבית אבל יש להבין זאת בהקדם מה דגרסינן במס' גיטין דף ל"ה ההיא דאתיא לקמי' דרבה בר רב הונא א"ל מאי איעבד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני נמי ל"ל דאר"י א"ש התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות א"ל הפכיה לכורסי' כבי תרי עבדית לי. אפכוה לכורסי' ותרצוה ואפ"ה לא איפריק מחולשי' ע"כ. וצ"ב מאי דקאמרה כבי תרי עבדית לי מאי נ"מ אם הדינים אלו אמרו רב ושמואל או רב או שמואל הוי אמר תרווייהו וגם צ"ב מאי הי' ירא מפני קללתה הא שפיר דינא קאמר. ולפי הנראה האשה הזאת הבינה הדין דהא אמר לה מימרא דרב ומימרא דשמואל. ע"כ נראה לפענ"ד דע"פ הירושלמי הזה מובן מאוד דהנה גרסינן במס' כתובות דף נ"ד ע"א. דאר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות מיתיבי מכרה כתובתה או מקצתה משכנה כתובתה או מקצתה או שעשתה כתובתה אפותיקי לאחר אין לה מזונות הני אין תובעת לא. אמרי הני בין בב"ד בין שלא בב"ד תובעת בב"ד אין שלא בב"ד לא ע"כ. וצריך ביאור להבין מאי טעם היא זה דבעינן ב"ד גבי תובעת וגבי מכרה לא בעינן ב"ד וכי הלכה למ"מ היא אכן האמת היא כך דגרסינן לעיל בר"פ נערה שנתפתתה עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב מת האב הרי הן של אחים לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה. וגרסינן בגמ' בטעמא דר"ש ונתן האיש השוכב וגו' לא זכתה תורה לאב אלא בשעת נתינה. וכתב הרמב"ן ז"ל דרבנן ס"ל נמי האי דר"ש דלא זכתה תורה לאב אלא בשעת נתינה ואך טעמיי' דהעמדה בדין חשוב כגבוי ור"ש ס"ל דבעינן גבי' ממש וע"כ לרבנן. שפיר ניחא דהני בין בבית דין בין שלא בבית דין כיון דגבתה כבר שמכרה אין לה מזונות אבל תובעת בבית דין אין שלא בבית דין לא דבעמדה בדין כמאן דגביא דמי והוי כמו מכרה כתובתה דגבי' אבל שלא בבית דין לא. ונמצא דלר"ש דס"ל דהעמדה בדין לאו כגבוי דמי לא מהני תובעת כתובתה בב"ד להפסידה מזונות כי אם לרבנן דווקא דלר"ש העמדה בדין לא חשיב כגבוי ותלי רק בגבי' ממש ולא בהעמדה בדין. ועכשיו מובן מאליו פירוש הירושלמי הזה ר"י בשם ר"י אין נפרעין מנכסי יתומין אלא בשטר שהריבית אוכלת בהן. והיא כמו דאיתא בש"ס דילן אין ב"ד נזקקין לנכסי יתומין אלא בשטר שהריבית אוכלת בהן וי"א אף לכתובת אשה אר"י משום מזונות פי' דאין ב"ד נזקקין אלא לכתובה משום מזוני. וקשה הא כיון דתובעת כתובתה בבית דין דהא ב"ד נזקקין לה א"כ ממילא אין לה מזונות והיינו דמקשה ר' מתני' מאן חש למזונות דהא אליבא דמאן ניחוש למזונות הא כיון דתובעת כתובתה בב"ד ממילא אין לה מזונות דהא כגבוי דמי כיון דהחיוב של כתובה יצא ע"פ ב"ד חשוב כגבוי כמו למ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי חשוב כגבוי אפילו בתוך זמנו כיון דעומד לגבות כמו כן בב"ד דחשיב כגבוי אפילו גבי קטנים דצריך להמתין עד שיגדלו דהא אילו פסקו ב"ד בהעמדה בדין לפרוע לאחר שנה ושנתים לא כגבוי דמי בתמי'. אלא ר"ש היא אלא ר"ש היא דאמר במגבה הדבר תלוי והלכך התובעת כתובה בב"ד יש לה מזונות [וכן לעיל בר"פ ד' גבי ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות גרסינן בירושלמי ג"כ שם ר"ש אומר במגבה הדבר תלוי] דהעמדה בדין לא חשוב כגבוי רק דבעינן גבוי ממש וע"כ מכרה כתובתה אין לה מזונות. אבל תובעת אף בב"ד יש לה מזונות. וז"ב. ועפ"ז כיון דרב לא מגבי כתובה לארמלתא כיון דעביד כרב האיך עביד כשמואל דהתובעת בב"ד אין לה מזונות הא הכא אליבא דרב לכו"ע עמידת ב"ד לא מהני דלא הוי כגבוי כיון דרב לא מגבי כתובה לארמלתא. ע"כ אמרה לי' כבי תרי עבדית לי ממ"נ כיון דפסקת כשמואל א"כ האיך פסקת כרב ואי כרב דלא מגבי כתובה לארמלתא האיך פסקת בתובעת בב"ד אין לה מזונות הא כיון דלא הוי כגבוי מאי מהני תובעת בב"ד ודו"ק:
עד כמה מגלגלין עליו אמר ר"י עד כדי שיאמר לו עבדי אתה ופריך הגע עצמך שהי' כהן ר"ל שיש לו יחוס כהונה ומשני ע"ע לא עב"כ אלא עבד עברי דגם כהן יכול להיות ע"ע ופריך ובזה"ז אין דין ע"ע:
אמר ר"ש בר"י שמירה דלא כן מה אנן אמרין שמירה לא בטלי. נראה לפענ"ד דתיבת שמירה הראשונה מיותר וצ"ל במקומה התיבות שמירה לא בטלי' וכצ"ל אמר ר"ש בר"י שמירה לא בטלי' ר"ל דהשביעית אינו מבטל חיוב דשמירה ושבועת דשמירה ופריך הגמ' מאי קמ"ל דלא כן מה אנן אמרין ר"ל דהאיך הי' ס"ד דהשביעית משמטת שבועה דחיוב שומרין הא אינה משמטת אלא מלוה דכתיב בעל משה ידו. ולפיכך הקפת חנות ושכר שכיר ואונס קנס ופתוי אינו משמט כדאיתא במס' שביעית פ"י בירושלמי מפורש דכל הנהו אינו משמט משום דבעינן כל בעל משה ידו. א"כ פשיטא דחיוב דשבועת שמירה אינה משמעת דהא החיוב אינו משמט. ופשיטא דאינו משמט שבועתו. ע"ז משני היא בעל בעל מה בעל שנאמר להלן משמט אף בעל שנאמר כאן משמט ר"ל דגבי שבועת שומרין כתוב ונקרב בעה"ב אל האלקי' לשבועה וכתוב כל בעל משה ידו א"כ הוי אמינא דילפינן בעל בעל כי היכי דבעל משה ידו משמט אף על השבועה דשומרים ונקרב בע"ב גם כן משמט ע"ז קמ"ל ר"ש בר"י דאינו כן אלא דברים שהן משה ידו שביעית משמטתו ומשמטת שבועתו ושאין משה ידו אין שביעית משמטתו לא אותו ולא שבועתו: