Chiddushei Ridbaz on Jerusalem Talmud Yevamot Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בשעבר הא בתחלה לא דמתניתא היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהא לה ג' חדשים כו' הרי חליצה בידה כו' כו' כרוז לכהונה חלץ בתוך שלשה חדשים מהו שתהא צריכה לאחר ג' חדשים נישמעינה מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשירה ר"מ אמר לה סתם כו' דר"מ אמר אין חולצין ואין מייבמין את הקטנה כו' כמה דאת אמר תמן אע"פ שחלצה חולצת וכו' פי' דהוא מטעם קנס צריכה חליצה עוד הפעם. אבל בדיעבד סגי בזה החליצה ועי' בירושלמי סוטה פ"ד דהוא מטעם קנס ודוק:
ר"י בעי חלץ לה מעוברת והפילה פי' אם זה דווקא בחלצה תוך ג' צריכה חליצה לכתחלה ובדיעבד די בחליצה הזה אבל אם חלץ למעוברת אם ג"כ כן או לא וע"ז אמר נשמעינה מן הדא הרי שמת והניח את אשתו מעוברת יכול תהא זקוקה ליבם ת"ל ולא ימחה כו' יצא זה שאין שמו מחוי יכול תהא מותרת להנשא ת"ל להקים לאחיו וגו' עד שתדע אם בן קיימא הוא יכול אף אשת סריס כו' אלמא דמעוברת אין זקוקה ליבום מדאורייתא ע"כ אין חליצתה חליצה אפילו בדיעבד אם לא חלצה חליצתה פסולה יכול אומר צרתה מותרת להנשא פי' גבי חלץ בתוך ג' דצריכה חליצה עוד הפעם ואינה מותרת להנשא לכתחלה בלא חליצה ואם נשאת א"צ חליצה עוד הפעם וחליצתה כשירה רק לכתחלה אינה מותרת להנשא עד שתחלוץ עוד הפעם והוא משום קנס ואפשר דלדידיה קנסו לצרה לא קנסו דלא עבדה איסורא. ופשיט מהא הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת משמע דחלץ לה קודם שנודע דמעוברת היא והיא בתוך ג' הר"ז לא תינשא צרתה [והברייתא הזאת מובא בבבלי דף ל"ה ע"ב] כמה דאת אמר צרתה לא תינשא עד שתדע במה היא נותרת או בביאה או בולד פי' דאם לא יהי' הולד בן קיימא הרי ביאתה דתוך ג' ביאה גמורה הוא דביאת תוך ג' א"צ ביאה אחרת רק לכתחלה משום קנס ולדידה קנסו לצרתה לא קנסו אך דאינה רשאי להנשא עד שתדע במה היא נותרת אף הכא בחליצה אף דלצרה לא קנסו מ"מ אסורה לינשא בתוך ג' עד שתדע במה היא נותרת [ושיטת הירושלמי דלא משום דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם כן בש"ס דילן אלא משום דבעינן שתדע במה הוא נותרת כדמוכח בפ' ד"א] וסגנון הגמ' כך היא מתחלה בעי חלץ בתוך שלשה מהו שתהא צריכה חליצה לאחר ג' וקפשיט דלכתחלה צריכה ובדיעבד אינה צריכה והדר מיבעיא האיך הדין במעוברת גמורה ובחלצה גופה ופשיט דאף בדיעבד צריכה חליצה עוד הפעם מדאורייתא והדר מיבעיא האיך הדין בצרת דתוך ג' שמא אף לכתחלה מותרת ומסיק דצריכה להמתין עד שתדע כן נראה לפענ"ד ברור פי' האי סוגיא:
אמר ר' יוסי אע"ג דשמואל אמר זכין בעוברין מודה והוא שיצא ראשו ורובו בחיים פי' אם אח"כ נולד ויצא ראשו ורובו בחיים אז דיינינן ליה על למפרע אבל אם הי' ניפל לא זכה די מתניתא ר"ל דכן מוכח ממתניתן דידן דדיינינן העובר רק על למפרע לאחר הלידה החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמה דא"א כאן למפרע לא נגעה בה חליצה ר"ל דווקא לאחר הלידה חשוב העובר למפרע לבן אדם ולא נגע בה חליצה דחשוב לבן וה"נ חשוב העובר כאדם למפרע בעודו בבטן והוא שיזכה בצאתו ראשו ורובו בחיים אז חשוב למפרע לבן אדם וזכי למפרע אבל אם הפילה אותו לא חשוב לבן אדם בעודו במעי אמו ול"ל זכי' כמו דבהפילה נגעה בה חליצה למפרע וא"צ חליצה מן האחין ודיינינן העובר רק לאחר הלידה על למפרע אבל בשעה שהוא במעי אמו לא דיינינן לי' אך לאחר הלידה דיינינן ליה על למפרע:
א"ר יוסי כל שאיפשר לעמוד על ודאו כו' פי' הסוגיא בענין ר' יוסי ורב נראה לפענ"ד דלא נחלקו דאל"כ יקשה מתניתן דידן על רב דהא עד שיוודע לו בן קיימא הוא אינו מביא. אלא ע"כ דר' יוסי ס"ל דלא חייב א"ת כ"ז שהוא בספק ואפשר לברר אבל כשלא יהי' אפשר לברר כגון שתמות האשה בעודה מעוברת או שתלד ס' ב"ז לשני וב"ט לראשון אז מביא א"ת ורב ס"ל ג"כ כן אך דמוסיף דלעולם אינו חייב א"ת כשלא הי' מעולם בידו להתברר ואינו חייב א"ת רק כשהי' זמן מה בידו לברר ולא נתברר אבל אם לא הי' בידו זמן מה בינתים לברר אינו חייב א"ת. אבל בזה מודה רב דכ"ז שיש בידו לברר. אינו חייב א"ת ופריך לא כן אמר רב. והוא שיוכיח לפניו. חלב ברור. כלומר דבעינן ב' חתיכות משמע דכל התנאי הוא דבעינן שיוכיח חלב ברור וכיון דהי' בכאן חלב ברור חייב אפילו אכל העורב תחלה אחת מהן. ומשני דב' תנאין ס"ל לרב א' ב' חתיכות שנתחזק בכאן חלב ברור. ב' אפי' נתחזק חלב ברור אינו חייב כשאכל העורב אחת מהן תחלה ודוק:
כיצד הוא עושה כונס ומגרש ומחזיר והיא שוברת על כתובתה א"ר יוסה לצדדין היא מתניתא דלאו שוברת לו דווקא בגירשה והחזירה אלא שיכולה לשוברת אף בכניסה הראשונה ואם בגירשה והחזירה אינה צריכה לשבור משום דכיון שהחזירה הרי כתובתה עליו ודוק:
ר"ז בשם רב המנונא כנסה וגירשה והחזירה אם חידש לה כתובתה כתובתה על נכסיו ואם לאו כתובתה על נכסי בעלה הראשון. ר' יוסי אמר בשם ר"ח מתניתא אמרה כן שהמגרש את האשה והחזירה ע"מ כתובתה הראשונה החזירה וס"ל לר' יוסי בשם ר"ח דכנסה וגירשה והחזירה הוא נמי על כתובה הראשונה על נכסי המת. ופליג על ר' יוסי לעיל דס"ל דבכנסה וגירשה והחזירה כתובתה על נכסי יבום ור' יוסה לחוד ור' יוסי לחוד א"נ דר' יוסי קאמר בשם רב חסדא ולו לא ס"ל ודוק:
סוף עד שיכניסו ויגרש ויחזור. פי' מילת סוף בירושלמי היא משמש בלשון דווקא. ומצוי כמה פעמים לדוגמא עיי' ברפ"ק דמס' דמאי אר"ז לא סוף הקלין שבדמאי אלא אפילו דמאי עצמו והכונה מבואר בפשיטות לאו דווקא בקלין אלא אפילו בלא קלין הרי פירש המילות לא סוף דבר היא לאו דווקא וממילא מילת סוף הוא פי' דווקא וכן לקמן הי"ד ר' יודן בעי סוף דבר עד שתלד לא אפילו הפילה ופי' סוף היא דווקא וה"פ סוף עד שיכניס ויגרש ויחזור פי' דווקא עד שיכנס ויגרש ויחזור אז אם חידש לה כתובה כתובתה עליו אבל בלא גירשה והחזיר' אלא בכניסה ראשונ' אם חידש לה כתובה אין כתובתה עליו בתמי' הא כיון דחידש כתובתה אפילו בכניסה ראשונה כתובתה עליו. ומאי שנא דנקט דינא דחידש כתובה גבי גירשה והחזירה ומשני דרובא אתא מימר לך אפילו גירשה והחזירה אם חידש לה כתובה על נכסיו ואם לאו כתובתה על נכסי בעלה הראשון פי' הא דתני גירש והחזירה לאו משום דינא דאם חידש לה כתובתה עליו אלא העיקר רבותא קמ"ל דאם לא חידש לה כתובתה על נכסי בעלה הראשון אפילו גירשה והחזירה ונקט גירשה והחזירה לרבותא דאם לא חידש לה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ודוק:
אמר ר"ז ומינה מה הבכור לא יורש כו' עוד אינו יורש כצ"ל וכ"כ הק"ע ז"ל ומוכח הוא ודוק:
מפני שחלץ לה הא אם לא חלץ לה ומתה מותר באמה כבר מבואר הסוגיא הזאת בר"פ ד"א וה"פ דמדייק מפני שחלץ לה דהא חליצה ומיתה הוי ב' המתירין ואי ס"ד דמתה אסור באמה ליתני החולץ ליבמתו. או מתה הוא אסור בקרובותי' כו' אלא ע"כ דווקא בחליצה אסור הא אם מתה מותר בקרובותיה דלאו ככניסה דמיא הדא מסעי' לריב"א בשם ר"א שומ"י שמתה מותר באמה דאפילו זיקה ככניסה דמיא מ"מ לאחר מיתה מותר באמה לשיטת הירושלמי כדמסיק זיקה היתה לו בה כיון שמתה בטלה זיקתו [והכא כיון שמת כו' הוא אגב גררא מביא לישנא דלעיל בר"פ כיצד כדרך הירושלמי וכ"כ הק"ע ז"ל]:
ר' אבין שמע לה מן דבתרה פי' דר' אבין חולק על הדא דלעיל וכן הוא לישנא דר' אבין בירושלמי כשחולק על הדא דלעיל. [עי' במס' דמאי בפ"ה ובשנו"א ז"ל] ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין ואחותה אצל אחין לא כמתה היא בתמי' פי' דמדוע מותרין האחין באחותה כשהיא קיימת ע"כ משום דהחלוצה חשובה אצל אחין כמתה ועכ"ז אסורין באמה וכו' משום דשומ"י שמתה אסור באמה. ושיטת הירושלמי דהאחין מותרין קאי רק אאחותה דאל"כ אלא כפי' המפרשים ז"ל לא הוי ליה להתחיל מן ואחותה בזמן שהיא קיימת ולסיים ואחותה אצל האחין לא כמתה היא הו"ל להתחיל מן והאחין מותרין והחלוצה אצל האחין לא כמתה היא א"ו ברור הדבר דר' אבין פליג כלישנא דר' אבין בכ"מ כשחולק על הא דלעיל וס"ל להירושלמי דאחין מותרין לא קאי רק אאחותה בזמן שהיא קיימת משום דהחלוצה לאחין חשובה כמתה וע"כ אינו מותר רק באחותה משא"כ בהעריות דאין המיתה מתיר. כגון באמה כו' וז"ב וריב"א בשם ר"א דס"ל דשומ"י שמתה מותר באמה. ומ"מ האחין של החולץ אסורין באמה כו' משום דחליצה חמורה ממתה דאילו שומ"י שמתה מותר באמה ואילו חלץ לה אסור באמה דגזרו רבנן בחליצה ליאסר בקרובותי' כמו באשתו וכמו כן עשאוה על האחין כדין אשתו שמתה דאסור באמה ומותר באחותה [ועפ"ז מתורץ קושית הש"ק ז"ל ד"ה הא. דמקשה קושיא חמורא. דמנ"ל להוכיח דשומ"י שמתה מותר באמה מדלא קתני החולץ ליבמתו או שמתה אסור באמה ז"א משום דקבעי למתני האחין מותרין ואילו במתה גם האחין אסורין. אבל לפ"ז ניחא שפיר דע"כ שיטת הירושלמי לכו"ע דוהאחין מותרין לא קאי רק אסיפא ובאחותה בזמן שהיא קיימת] ועי' בדברינו בר"פ ד"א. דביארנו שם בארוכה בע"ה ודוק:
כיני מתניתא מותר הוא אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חליצתו פי' נראה לפענ"ד דלא הי' הגירסא במתניתן כמו שהיא לפנינו וע"ז קאמר כיני מתניתין כו' ואסור בצרת קרובת חליצתו דמתחלה הי' הגירסא במתניתין רק הרישא מותר אדם בקרובת צרת חליצתו לחוד ולא הי' מסיים הסיפא ואסור בצרת קרובת חליצתו והי' הרישא סיפא דהמתניתן והרישא דהמתניתן נקט החולץ ליבמתו אסור בקרובותי' ומסיים הסיפא אבל מותר בקרובת הצרה דברישא נקט דאסיר בקרובת החליצה ובסיפא נקט דמותר בקרובת הצרה. וכן נראה לכאורה לפי ענ"ד מגי' רבותינו בעלי התוס' ז"ל בדף מ"א כמו שמבואר ברשב"א ז"ל באורך מ"ש רישא ומ"ש סיפא הך דאזלה לב"ד גזרו בה רבנן הך דלא אזלה לב"ד לא גזרו בה רבנן ופי' הרשב"א ז"ל והתוס' ז"ל דפריך מ"ש חליצה מצרה ומשני החליצה דאזלה לב"ד גזרו בה רבנן והצרה דלא אזלה לב"ד לא גזרו בה רבנן. ועיי"ש ברשב"א ז"ל דכתב דטוב יותר לגרוס ומ"ש ולא כמו דגרסינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ושוב כתב דאפשר לקיים גי' הספרים וקרי סיפא סיפא דרישא דהבבא מותר אדם בקרובת צרת חליצתו הוא סיפא דרישא. ומהאי ירושלמי נראה לקיים גי' הספרים בפשיטות דפריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא בפשיטות דהבבא מותר אדם בקרובת צרת חליצתו היא סיפא ממש דלא הי' גורסין כלל הסיפא. דאסיר אדם בצרת קרובת חליצתו. וע"ז גרסינן בירושלמי דגרסינן במתניתין אסור אדם בצרת קרובת חליצתו. ומסיק הדא מסייעא לההיא דמר ר"ה בשם ר"א ק"ו מה אחות חליצתו. שהיא מדבריהן. נתנו לה חכמים צרה כו' וע"כ לפי דכיני מתניתא דאסיר אדם בצרת קרובת חליצתו. מסייעא לההיא דר"ה בשם ר"א דקאמר דאחות חליצה נתנו לה חכמים צרה ומימרא דר"ה בשם ר"א הוא בפ' ד"א ודוק:
ר"מ חשש לגיטין פי' לגיטין לחוד במקום שצריכה גט אף דלא הוי חשש ולד כגון ארוסה לינשא ונשואה ליארס אך כיון שצריכה גט לחוד צריכה להמתין לאפוקי ממאנת או אנוסה כיון דא"צ גט לא גזרו רבנן גבה ור' יהודא חשש לולד לחוד במקום דאין חשש ולד כגון בארוסה או ליארס לא גזרו רבנן רק ביש חשש ולד אף במקום דלא צריכה גט דהא באנוסה ובגיורת לקמן ס"ל לר' יהודא דצריכה להמתין אע"פ שאין כאן גט ור' יוסי חשש לגיטין ולוולד דבמקום דא"צ גט לא גזרו רבנן כדס"ל גבי אנוסה וגיורת אלא דווקא במקום שצריכה גט גזרו רבנן ואפילו במקום דצריכה גט נמי לא גזרינן אלא דווקא בחשש ולד וכדמפרש אין תימר פי' כמו מאין תימר דלית ר' יוסי חשש לגיטין פי' דלגיטין לחוד כמו ר"מ לא חשש דתנן ארוסות ינשאו מיד אע"פ דבמתניתין לא גרסינן אלא הנשים יתארסו ואיכא למימר דארוסה ינשא ס"ל לר' יוסי דאסור. וס"ל דגזרו רבנן על נישואין אפילו גבי ארוסה דליכא חשש ולד רק על אירוסין לא גזרו רבנן [וכדאיתא בבבלי דף מ"ג איכא ביניהו נשואה ליארוס עיי"ש] ה"נ יש לומר דאיכא ביניהו ארוסה לינשא דר' יוסי ס"ל דארוסה אסורה לינשא אע"פ דאין חשש ולד מ"מ אסורה משום חשש גיטין לחוד בשלמא דאפילו בשיש חשש ולד בעינן נמי חשש גיטין ידעינן מר' יוסי מהא דאנוסה אבל מנ"ל דל"ל חשש גיטין לחוד דאימא חשש גיטין לחוד עיקר וכיון שיש חשש גיטין תו לא מצריך חשש ולד וגזרו אפילו בלא חשש ולד ע"ז מביא ראי' דע"כ ר' יוסי לא חשש גיטין לחוד כמו ר"מ והראי' דתנן ארוסות ינשאו מיד אליבא דר"י א"כ אעפ"כ ס"ל לר' יוסי דבאין חשש ולד מותר לינשא וע"כ לא חייש לגיטין לחוד:
ר"ז בשם ר' גידול ממאנת א"צ ג' הוצאה בגט צריכה להמתין ג' הדא מסעייא לר"מ דר"ע חשש לגיטין דאל"כ למה תני דווקא שנתאלמנו או נתגרשו וע"כ משמע דאינו אסור אלא במיתה וגירושין ולא גזרו רק באלמנה וגרושה ולא במיאון:
רבי בא בשם רבי אבא בר ירמיה אנוסה אין צריכה להמתין ומסייעא לר' יוסי דרבי יוסי חשש לגיטין ולולד דאי רבי יהודא הא בפירוש סבירא ליה דאנוסה צריכה להמתין בבבלי במס' יבמות דף ל"ה ובמס' כתובות דף ל"ז עיי"ש וכן לקמן גבי גיורת אלא מסייעא לרבי יוסי ולרבי מאיר לא מצינן להביא ראי' דמנ"ל דביש חשש ולד מצריך ר' מאיר נמי חשש גיטין דילמא ס"ל דבחדא סגי אך ר' יוסי סבירא ליה ברור דתרתי בעינן דאף בשיש חשש ולד בעינן נמי חשש גיטין:
ומהו להערים וכי ר"ט אביהן של כל ישראל לא הערים כו' לפענ"ד דה"פ דמהו להערים קאי על היבמין דבית שהוא נותר בביאה אחת ויבם אחד פוטר את כל אחיו היבמים אם מותר להערים ליבם אחד מן היבמים שלא ייבם אותה. כמו ההיא דלהטעותו. דבבלי דף ק"ו ע"א עיי"ש. והתם מיירי ביבם אחד לענין חליצה ולדחותו מן מ"ע דיבום והכא קמיבעיא בב' יבמין לענין יבום של אחד אם יכולין להערים להיבום באיזה הערמה שלא ייבם אותה היא ויבום אותה אחר אם מותר ופשיט מר"ט דהערים וקידש ג' מאות נשים בשני רעבון להאכילן תרומה אלמא בשביל טובתה מותר להערים בנישואין וה"נ בשביל טובתה מותר לעשות היבום באח אחד ע"י הערמה להערים האח אחר ע"ז מסיק דלא דמי דתנן אין כל אחת ואחת ראוי' לוכל בתרומה. ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם והוי כההיא דגרסינן בירושלמי במס' סוטה פ"ח ה"ו אפילו שומ"י לחמשה אחין חוזרין ודכוותי' אפילו בית אחד לחמשה אחין תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו ברם הכא כל אחד ראוי לייבם והפי' מבואר בהמפרשים ז"ל דלגבי בית אין כל א' ואחד ראוי לישב בו דישיבת הבית אינו על אחד אחד זה או זה אלא כולן שוין ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם אותה לבדו כלומר דמצות יבום הוא אחד אחד או זה או זה ולא כולן. ואחד מייבם ופוטרה מכולן וחשוב לכל אחד כאילו שלו לפיכך כל אחד חוזר עיי"ש וה"נ ה"ק דגבי תרומה אין כל אחת ואחת ראוי לאכול תרומה לבדה דהא כולן ראוין לאכול תרומה בשוה ואין אכילת תרומה על כל אחת ואחת כלומר אחת אחת או זה או זה ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם כלומר כל אחד ר"ל אחד אחד או זה או זה ואם אחד מייבם אותה שוב אינה ראוי לשני' והאיך אתה מערים האחד להפסיד זכותו ויטול השני כיון שייבם השני שוב אין ראוי לו דהא המצוה דווקא אחד אחד זה או זה משא"כ בתרומה דאין אכילת תרומה אחת אחת דווקא זה או זה ז"א אלא כולן אוכלות ולפיכך מותר להערים דהא אין מפסיד לכולם. ואם הי' באכילת תרומה ג"כ דאחת אחת אוכלת או זה או זה אז הי' אסור להערים דהא בזה הי' מפסיד לחבירתה כשזו אוכלת אז אסור לאחרת לאכול אבל באמת תרומה אין אכילת תרומה אחת אחת אלא כולן אוכלות ע"כ מותר להערים לעשות לה טובה בשני רעבון דהא אין בזה הפסד לחבירתה משא"כ ביבום דהמצוה הוא אחד אחד וע"כ ע"י הערמה אתה מפסידו ע"כ אסור להערים יבום אחד שתתייבם להשני. ומסיק הגמ' ר' יודן בר' ישמעאל עבדין ליה כן. פי' דערמו אותו. ומדויק לפי דברינו מה דמסיק בלשון זכר ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם ולא בל' נקבה כל אחת ואחת וגם הא דמסיק ר' יודן ברבי ישמעאל עבדין ליה כן דאילו לפי' המפרשים ז"ל להפ"מ ז"ל הי' צריך לגרוס ר"י בר"י עביד כן ולשון עבדין לי' אין לו שום פירוש ולהקרבן עדה ז"ל בוודאיי קשה דלרבי יודן ברבי ישמעאל פשיטא שאין צריך להערים באחת כשירה ואחת פסולה דוודאי הי' עושה כמתניתין ולפי דברינו שפיר ניחא. ומתורץ לפי דברינו קושיית השירי קרבן ז"ל דמקשה על רבינו ירוחם ז"ל בשם הרמ"ה ז"ל: