(א) **בלב איש כו' לבאר עמוקה כו' הכל דולין ממנה.**שעצה עמוקה היה בלב יוסף להתפייס עם אחיו בסוף ויהודה ע"י תבונתו דלה העצה מעמקי לבבו והשקה לכל אחיו שנהנו כולם מעצה זו שנשקם יוסף וכלכלם. (ובריש שה"ר וקה"ר משל זה ושם שייך לשון החחילו הכל דולין ממנה ולכן נקט כאן גם כן לשון זה אע"פ דאינו שייך כ"כ):

(ב) **זקנתו של זה כו'.**את פרעה על דבר שרי וגו' הזהר כו' כצ"ל. ולשון דבר קדריש מן על דבר שרי:

(ג) **עד ששמע חשים בן דן.**י"ל דדווקא חושים הרגיש בקול יהודה (אף שהיה חרש באזנו) מפני שהי"ל שייכות זל"ז בשרשן ושניהם נקראו אריות. וכעין מ"ש בפי' תמיד המיוחס להראב"ד פ"ג על הקולות שהיו נשמעין ביריחו. שדוקא ביריחו שהיו בה דברים מעין ירושלים ע"ש (ואני מוסיף לומר שלכן נתנה דושנה של יריחו למי שיבנה בהמ"ק כמ"ש בספרי בהעלותך ואדר"ן) אבל לא היה נשמע לצדדין ע"ש:

(ד) **מבלי טרף.**ובני לביא יתפרדו זה יהודה כו' כצ"ל. ובני לביא הם כל השבטים ושנקראו בני לביא כד"א מה אמך לביא כמ"ש בתנחומא ר"פ וישלח ויתפרדו היינו שהיו מפרדים הארץ לתלמים:

(ה) **זה גבור ממנו.**בילקוט הגי' כמותינו ולגירסא דהכא צ"ל ממנו פי' משלנו:

(ו) **תחריב את כל העולם.**שמצרים היו מושלים אז בכל העולם ותצטרך להלחם עם כולם. ובילקוט הגי' כאן שנאמר כגן ה' כארץ מצרים. משמע כפי' ב' של המ"כ שכל העולם צריך לה ללחם:

(ז) **פיוס לאחיו.**מפני שאמרו לעיל פרשה פ"ה שהורידוהו מגדולתו לכן פייסם שימחלו לו. וע' תנחומא כאן:

(ח) **לעיניך עאכ"ו.**ר"א בן עזריה אומר אוי לנו כו' לעמוד לפניו גושו נא כו' בלשה"ק ויפול כו' כצ"ל:

(ט) **שלא תעמיד את השעה.**שהגיעה השעה שתרד למצרים רק הקב"ה ריחם עליך וגלגל הדבר דרך כבוד ואם תעבור השעה אפשר תקוים בהכרח ח"ו כדלעיל פפ"ו: