Chidushei Mayim Chayim on Mishneh Torah, Torah Study Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וכן אם היה אביו תלמיד חכם אף על פי שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואחר כך משיב אבידת רבו. כן דעת הרע"ב בשילהי כריתות דאהא דקתני התם אם זכה הבן לפני הרב קודם את האב בכל מקום מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו כתב הרב וז"ל קודם את האב בכל מקום כגון להשיב אבידה ולפדות מבית השבי ולהחיות ולפרוק עמו ואם אביו ת"ח אף על פי שאינו שקול כנגד רבו אביו קודם לרבו ואפילו רבו מובהק ע"כ. וכן נראה ג"כ מדברי רבינו בפירוש המשנה לשם שכתב כבר נתבאר בסוף פ"ב דמציעא שאם היה אביו ת"ח אביו קודם לרבו ע"כ ותמה על זה הכ"מ שבפרק י"ב מהל' גזלה ואבידה כתב להיפך וז"ל פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת ע"כ. והלח"מ האריך בזה והקשה עוד ממ"ש הרב סוף פ"ח מהל' מתנות עניים היו לפניו עניים הרבה וכו' ואם היה אחד מהם רבו או אביו אע"פ שיש שם מהם גדול בחכמה רבו או אביו שהוא ת"ח קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה ע"כ ומדכתב או אביו שהוא ת"ח משמע דאם אינו ת"ח אינו קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה והכא משמע דכל שאינו רבו אף שהוא חכם אביו קודם ועיין מה שנדחק שם ליישב זה. ולי נראה דהכא מיירי כשרבו זה אינו מופלג בחכמה בדורו וכיון דכן כל שאביו ת"ח לא קרינן ביה שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו והילכך אף שאינו שקול כנגד רבו משיב אבידתו ואח"כ משיב אבידת רבו ובהל' גזילה מיירי כשרבו מופלג בחכמה שאז אפי' אביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו וכמ"ש התוספות בר"פ אין עומדין ומשו"ה אם אביו אינו שקול כרבו של רבו קודמת והיינו לענין השבת אבידה אבל לפרנס או לפדות נחתינן דרגא וכל שאביו ת"ח אף שיש ת"ח אחר מופלג בדורו אביו קודם ובכה"ג מיירי ההיא דסוף פ"ח מהל' מתנות עניים אבל אם אביו אינו ת"ח כיון שיש ת"ח מופלג בדורו הוא קודם אף שאינו רבו. ומ"מ צ"ע מנין לו להרב זה דכיון דמיירי בת"ח מופלג בדורו אף שאביו ת"ח הוא ואביו חייבין בכבודו ובדין הוא להקדים הת"ח ולא אביו וצ"ע ודוק. ועל מה שנסתפק הב"י יו"ד סימן רמ"ב דבמשאוי אפשר דאפילו אם אביו שקול כרבו רבו קודם דכיון שאין שם סכנת גוף ולא הפסד ממון הו"ל בכבוד לחוד וחייב בכבוד רבו יותר מכבוד אביו אלא מדתנן בסוף כריתות שהוא ואביו חייבים בכבוד רבו משמע דאם אביו שקול כרבו שאז אין האב חייב בכבוד הרב שאין לו להקדים רבו לאביו ע"כ. כן עיקר דבמשאוי ובפדיון כיון שאביו ת"ח אף שאינו שקול כרבו תו לא מיחייב האב בכבוד הרב ואביו קודם זולת אם הרב הוי מופלג וגדול הדור מכיון שאביו חייב ג"כ בכבוד רבו רבו קודם וכדכתיבנא נ"ל ודוק.
ואסור לאדם להורות לפני רבו וכו'. משמע מדברי הרב ז"ל שסבור כדעת התוספות דבפניו דהיינו תוך ג' פרסאות אפילו בנטילת רשות אסור ועוד מוכח מדברי הרב ממ"ש בסוף הפרק שתלמיד חבר אינו חייב בכל אלה הדברים משמע שתלמיד חבר יכול להורות אפילו בפני רבו וזה שלא כדברי התוספות דערובין דף ס"ב ע"ב שסבורים שתלמיד חבר אינו יכול להורות אלא דוקא חוץ לג' פרסאות והא דאמרינן התם בפרק הדר דרב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא צ"ל לדעת הרב דרב חסדא תלמיד גמור דרב הונא הוה והכי מוכח בפרק קמא דגיטין דקאמר ליה חסדא שמך וחסדאין מילך והכי מוכח נמי בסוף פ"ב דמציעא דרבו מובהק הוה ומעתה על כרחך הא דאורי בכפרי היינו בנטילת רשות אי נמי אורי באקראי בעלמא וחוץ לג' פרסאות הוה. מה שהביא הכ"מ בשם הרמ"ך אפילו יהיה כדבריו שאסור להורות אפי' נתרחק ממנו ג' פרסאות וכו' נראה מלשון זה שדעת הרמ"ך שמותר להורות חוץ לג' פרסאות וזהו שאמרו תלמיד אל יורה אא"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות ויש לתמוה עליו דהא אמרינן בפרק הדר שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה אלמא איסורא איכא וצ"ל שסבור הרמ"ך דבפניו היינו בעיר ושלא בפניו היינו חוץ לעיר תוך ג' פרסאות אבל חוץ לג' פרסאות אפילו איסורא ליכא אבל ליכא למימר דבפניו היינו בפניו ממש וכמו שהוכיחו התוספות בפרק הדר בסוף (עירובין דף ס"ב) עיי"ש ועוד נ"ל להוכיח כן מהא דאיתא בריש פרק אין עומדין דקאמר ליה עלי לשמואל מורה הלכה בפני רבך את אע"פ שההוראה שהורה היתה שלא בפניו ודוק. וליישב מה שהשמיט הרב להורות עד מ' שנה עיין בברכות ס"פ הרואה ובפרק הדר דף ס"ג ע"א דלתלמיד בפני רבו מיקרי צעיר לימים אלמא שנים לאו דוקא ואינו מספיק ותירוץ הכ"מ והלח"מ אינו כלום עיי"ש.
ולא יזכיר שמו בפניו. הכ"מ הבין דכל בבא זו מיירי בשם פלאי ועל פי זה הוקשה לו מהכא להל' ממרים חדא דהתם כשאין השם פלאי בעינן תרתי לטיבותא דלא שרינן אלא לאחרים ושלא בפניו והכא משמע דאפי' להם שרי לפניהם וכ"ש לאחרים ע"כ מ"ש דהכא משמע דאפי' להם שרי בפניהם ליתא דכי דייקת מרישא דאסור לקרות לרבו בשמו ואפילו שלא בפניו והוא שיהיה השם פלאי לא תידוק דכשאין השם פלאי שרי אפילו בפניו אלא תידוק הכי דכשאין השם פלאי שלא בפניו הוא דשרי הא בפניו אסיר אלא דאכתי קשיא דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו. עוד הקשה דכשהשם פלאי משמע התם דאפילו שלא בפניו ולאחרים אסיר והכא כתב ולא יזכיר שמו בפניו ואפילו לקרוא לאחרים וכו' משמע דוקא בפניו אבל שלא בפניו לאחרים שרי והניח כל זה בצ"ע. ודרכו של הרב ז"ל אינו מחוור כלל ואדקשיא ליה מהכא להתם תיקשיה ליה מהכא אהכא גופיה דקשיא רישא אסיפא דברישא קאמר דבשם פלאי אף שלא בפניו אסיר ובסיפא קאמר ולא יזכיר שמו בפניו משמע דדוקא בפניו אסיר הא שלא בפניו שפיר דמי. ולכן נ"ל דברישא דוקא מיירי בשם פלאי ובסיפא דקתני ולא יזכיר שמו בפניו היינו בשם שאינו פלאי ומשו"ה בפניו הוא דאסיר אבל שלא בפניו שפיר דמי והוסיף עוד דאפילו לאחרים אסיר ואף בשם שאינו פלאי בפניו דוקא ומ"ש עוד אלא ישנה את שמם של אביו ורבו אפי' לאחר מותם על כרחיך ארישא קאי דהיינו בשם פלאי וקמ"ל דאפילו לאחר מותם אסיר אבל א"א לפרשו בשם שאינו פלאי דהשתא אפילו בחייו שרי שלא בפניו כ"ש לאחר מיתה אלא על כרחך דאשם פלאי קאי. אלא דאף לדרך זה אכתי קשה מאי דקשיא לן מעיקרא בשם שאינו פלאי דהתם משמע דדוקא לאחרים שרי שלא בפניו והכא משמע דאף לרבו שרי שלא בפניו. ונ"ל דלא קשיא מידי דמ"ש הרב ז"ל בהל' ממרים דקורא לאחרים שלא בפניו לאו למימרא דלרבו אסיר אלא לדיוקי דאף לאחרים ליכא שריותא אלא שלא בפניו אבל בפניו אסור וסמך הרב על מה שביאר כאן וזה נכון. כתב הערוך בערך אביי דאביי נחמני שמו ומשום דהוה שמיה נחמני בשם אבוהי דרביה לא הוה קרי ליה כל שעתא בשם אביו אלא הוה קרי ליה אביי ומכאן סמך לסברת הרב דאף לאחרים ששמם כשם אביו משנה את שמם ורש"י בפ' השולח כתב להיפך דאדרבה רבה קרי ליה נחמני בשם אביו ואולי פליג בדינא אהרמב"ם וכ"כ בס' באר שבע בסוף הוריות עיי"ש [הג"ה: ובזבחים פ' י"ד אמרינן דכיליל היה אביו של אביי וצ"ע]. ויש לדקדק בזה מה נקרא שם פלאי שממה שכתב הרב שכל השומע ידע שהוא פלוני משמע שלא יש שום אחר בעיר שנקרא בשם זה דאל"כ דילמא האחר הוא ולא רבו ולפי זה כי אמרינן היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים ישנה את שמם מיירי בשם שאינו פלאי ובפניו אבל מלשון הרב שכתב בהל' ממרים בשם שהוא פלאי שאין הכל דשין בו משמע שאף שמקצת דשין בו פלאי מיקרי כיון שאין הכל דשין בו וזה תימה דא"כ איך כתב בכאן שכל השומע ידע שהוא פלוני וכי תימא משום דאף דאיכא אחרים כשמיה דרביה מסתמא משמיה דרביה קאמר א"כ אף בשם שהכל דשין בו נימא מסתמא על רביה קאמר וצ"ע.
וחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. לא חילק הרב בין היכא דאזיל ואתי ביומיה להיכא דלא אזיל ואתי ביומיה משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב דהא כתיב ושמחת אתה וביתיך אלא דבגמ' הוה משמע ליה מההיא דמשבח אני את העצלנים דאף דאזיל ואתי ביומיה אינו מחוייב להקביל פני רבו כדי שיהיה לו יותר פנאי להרבות בשמחת יום טוב ומשני דההיא מיירי היכא דלא אזיל ואתי ביומיה. אבל מ"ש הכ"מ דדוקא רבי אליעזר ס"ל הכי ליתא דאם כן מאי קשיא לן מרבי אליעזר לרבי יצחק לימא דההיא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה אלא משמע ודאי דהלכתא היא ומשו"ה פרכינן מינה ומחוורתא כדשנין ודוק.
ראה רבו עובר על דברי תורה אומר לו למדתנו רבינו כך וכך. זה הוציאו מהא דקתני פ"ב דברכות מעשה ברבן גמליאל שקרא בלילה הראשון שנשא וכן אינך דמייתינן התם קאמרי ליה בלשון הזה.
וכשימות רבו קורע כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו. יש סמך לסברת הרב מהא דאמרינן בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ג) קם רב אדא בר אהבה אהדר קרעיה לאחורי וקרע קריעא אחרינא ופי' רש"י החזיר החלוק לאחורים [לאחוריו] ומה שלאחור לפניו כדי לקרוע קרע אחר ואם איתא דעל רבו לא בעי לקרוע אלא טפח אמאי אהדר קרעיה לאחוריה אלא משמע דבעי לקרוע עד שיגלה את לבו ותו לא מצי למעבד קריעה אחריתי בכה"ג אא"כ אהדר קרעיה לאחוריה.