מחצות ולמעלה. הטעם הוא בירושלמי כיון שהוא זמן הקרבת קרבן וכשיחיד מביא קרבן אסור בעשיית מלאכה (משא"כ התמיד שהוא קרבן צבור וק"ל דלא כע"ץ) ואף בזמן הזה דליכא קרבן עדיין האיסור במקומו עומד כמבואר הטעם בהרא"ש ור"ן פרק כל שעה והטעם זה תפסו כל הפוסקים אכן רש"י כ' טעם אחר בר"פ מקום שנהגו שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותיקון מצה דמצוה לטרוח מבע"י עכ"ל: (ומה שמקשה המ"מ על פרש"י לק"מ כמ"ש בנ"ץ ולח"מ ותי"ט) ונפקא מיניה בין הטעמים נ"ל דלדעת רש"י אם חל ע"פ בשבת אם כן אסור לעשות מלאכה בע"ש מחצות ואילך כיון דאז הוא זמן הביעור ותיקון המצה משא"כ לדעת שאר פוסקים דהטעם משום הקרבן א"כ כיון שקרבן פסח דוחה שבת מותר לעשות מלאכה בע"ש עד מנחה כדלעיל סי' רנ"א וכ"כ מהרי"ל בהלכות שבת הגדול וז"ל ע"פ שחל בשבת מי שרוצה להחמיר שלא לעשות בע"ש יחמיר משום לא פלוג אבל אין איסור כיון דאיסור משום קרבן והן קריבין בשבת לא שייך לגזור עכ"ל ובאמת נלע"ד דאין כאן מחלוקת כלל בטעם דרש"י והירושלמי כמשמעות מקצת הפוסקים דודאי גם מרש"י לא נעלם הירושלמי אלא דרש"י פירש להדיא טעמו אמקום שנהגו איסור כל היום פירש"י טעם זה אבל הא דבחצות אסור לכ"ע ומשמתין אותו הוא ע"כ מטעם הירושלמי ע"כ משמתין אותו העושה מלאכה וק"ל:

משמתין אותו. הרמב"ם בפ"ז מהל' יו"ט כתב ואצ"ל שמכין אותו מכות מרדות וכת' המ"מ הטעם דשמת' חמיר מנגידה כמבואר בפ"א וכ"כ תוספות בכתובות דף כ"ה ד"ה רב הונא ובפרש"י בקדושין דף ע' ע"ב וע' בא"ה סי' כ"ו וקי"ט וקל"ד וע' בבאר שבע ובתשובת שער אפרים סי' ס"ד:

משמתין אותו. משמעות הש"ס ופוסקים דגם אין רואה סי' ברכה לעולם פירוש מה שירויח מהמלאכה יפסיד ממקום אחר דוקא בע"פ מה שא"כ בשאר עי"ט וע"ש העושה מלאכה ממנחה ולמעלה שמותי לא משמתינין ליה רק שאין רואה סי' ברכה ואיסור' הוא דקעביד כדאיתא ברמב"ם פ' ח' מה' י"ט וכ"כ בשכ"ג וכן מוכח להדיא בסוגי' דש"ס ר"פ מקום שנהגו וזה פשוט וברור ודלא כט"ז בי"ד סי' ע"ר שהבין מדלא משמתינין ליה דאיסורא נמי ליכא לכן מתקשה שם על הב"י ובאמת לא ק"מ. ומה שמקשה עוד הט"ז בא"ח סי' תקפ"ה ובשכ"ג בסי' זה דברי הב"י אהדדי דבי"ד סי' ע"ר כתב וז"ל ומוכר ס"ת ומשמע מדקאמר אין רואה בהם סי' ברכה אסור הוא למכרו עכ"ל. ובסי' תקפ"ה בא"ח כת' גבי הא דת"ר ארבע פרוטות אין בהם סי' ברכה חד מנייהו שכר מתורגמן ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הל"ל אין בהם סי' ברכה דמשמע דלית בהו איסורא עכ"ל והניחו בצ"ע ולע"ד לא קשה מידי דודאי בהא דארבע פרוטות על כרחין אין בהם סי' ברכה אבל איסורא ליכא ותדע דקחשיב התם שכר כותבין ס"ת מ"ט עשרים וארבע תענית ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ס"ת שלא יתעשרו שאלמלא יתעשרו לא יכתבו שוב. וא"כ מכלל דמותר ליטול השכר דאל"כ אכתי ימנעו מלכתוב כיון שאסור ליטול שכר וק"ל ומדכייל כולהו בחדא בבא דקאמר אין בהם סי' ברכה מכלל דליכא איסור בכולהו וכן הנוטל מעות יתומים לשכר דקחשיב התם ודאי לית ביה איסור' כלל. ואפשר נמי דזה כוונת הב"י שמדקדק בלשון דבהני ד' פרוטות קאמר אין בהם סי' ברכה משמע דבפרוטות עצמן אין בהם ברכה ולא קאמר גם כן אין רואה בהם סי' ברכה כמו במוכר ס"ת דהוי משמע אדם המתעסק בו קאמר שהוא עביד איסורא וק"ל נמצא דדברי הב"י נכונים בלי פקפוק:

וכן הוא המנהג וכ' מהרש"ל ומסתפרין אחר חצות ע"י עכו"ם אבל לא על ידי ישראל: ומ"א בסק"ג כת' והספרים אפי' על ידי עכו"ם אסור להתגלח אחר חצות (מט"מ) ונ"ל הטעם משום שמטה ראשו וסייע קצת עכ"ל. ואין בזה טעם כלל שמה בכך שמסייע דהלא אם אפשר לו לספר עצמו רשאי דהוה בכלל מה שאמרו מתקן הוא כליו לי"ט וכמ"ש בתשובת ר"י מינץ סי' ד' אף שאין הדיו זה ברור דדוקא לתקן כליו מה שהוא תיקון בעלמא שרי מה שא"כ מלאכה גמורה וכמ"ש הב"י לפרש דעת הראבי"ה וכמשמעות המחבר והרב בהג"ה סעיף ב' ומהר"י מינץ צ"ל דמפרש דעת הראבי"ה דאפי' מלאכה גמורה לצורך עצמו לי"ט דשרי וכמו שפירש ג"כ הנ"ץ והשיג על הב"י מ"מ בתספורת שמטה ראשו ומסייע קצת זה ודאי אינו מלאכה גמורה ומסייע אין בו ממש ומותר אליבא דכ"ע: וכתב מהרי"ו ומהרי"ל דגם נטילת צפרנים אסור אחר חצות וגיסי הרב בספ' א"ז מתיר בנטילת צפרנים אם שכח ליטול קודם חצות ודין אבל שחל לו ע"פ תוך ל' עיין בי"ד סי' שצ"ט: וכתב מ"א דכל מה דשרי בח"ה כ"ש דשרי בע"פ:

כליו לי"ט. ע"ל סי' רנ"א בב"י מבואר דהו' הדין דמותר לתקן לאחרים בחנם כל שאינו מלאכה גמורה וכתיבה לאחרים אפילו בחנם אסור וע"ש:

שלא לעשות אין עושין. וכיון שנוהגין כן משום גדר וסייג כמ"ש לעיל סק"א חלה עליהם ועל זרעם והבאים לדור שם כמבואר להדי' בי"ד ס"ס רי"ד ומה שכ' המ"א בזה הם דברים פשוטים ומתבארים שם להדיא:

אין עושין ובלילה מותר ש"ס:

ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות והלבוש כת' שלא ראה נוהגין איסור עכ"ל:

ההולך ממקום שעושין. הנה כבר כתבתי מזה הכלל בספרי מ"י כלל ע"ח ס"ק ז' ועשיתי שם סמוכות לדברי הש"ך בי"ד סי' רי"ד והשגתי שם על הנ"ץ וע"ש שלא הבינו כן ועכשיו ראיתי שגם במ"א הניח דברי הש"ך בי"ד סי' י"ד בצ"ע וערבב גם כן הדעות יחד וכדי לברר הדבר הוצרכתי לברר הדעות וטעם מחלוקת מה שנלע"ד והנה כל זה סעיף זה שהעתיק המחבר הוא לשון הרמב"ם ממש פ"ח מהל' י"ט. ומבואר מלשונו במ"ש וכן מי שדעתו לחזור וכו' דריש' דמילת' מיירי באין דעתו לחזור וס"ל דההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה רק מפני המחלוקת דוקא אפילו אם רוצה לעשות בצנעה מ"מ כיון שדעתו לקבוע שם חיישינן שמא ירגישו פעם אחת שעושה ויבא לידי המחלוקת (אכן בדעתו לחזור מותר לעשות בצינעה כיון שהוא שם דרך אקראי לא חיישינן למחלוקת) אכן במדבר לא חיישינן מפני מחלוקת ומותר לעשות אף שאין דעתו לחזור וכ"כ המ"מ שזה דעת הרמב"ם ויש חולקים והיינו דוקא חוץ לתחום העיר כדאי' בש"ס דחולין דף ק"י ע"א. ובחומרי מקום שיצא משם אף באין דעתו לחז ור צריך לנהוג כחומר' שיצא משם ודלא כמשמעות הסוגי' פ"ק דחולין. ואפשר דס"ל דסוגי' דפרק מקום שנהגו מחולק עם הא דר' זירא ולא ס"ל כפי' התוספות דלשם דלצדדין קתני וכל זה לשיטת הרמב"ם. וטעמו נ"ל דס"ל דעיקר המנהג חל על האדם ממקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם הוא רק מפני המחלוקת וכמ"ש. אכן מדברי הרא"ש והר"ן דפרק מקום שנהגו והריב" ש סי' מ"ד מבואר דסברי דעיקר המנהג חל על האדם מקום שדעתו להיות שם חל המנהג מדינ' כי כל עיר ועיר מקבלין על עצמן מנהגם ועל כל הנלוים להם והא דנותנין עליו חומרי שיצא היינו בדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור צריך לקיים המנהג שהלך לשם אפי' בצנעה לא יעשה אפי' במדבר כיון שחל עליו המנהג שהוא עכשיו שם מדינא ולא מטעם המחלוקת. אכן אם לא הגיע עדיין לתחומו של עיר פעם אחת אינו מחויב לעשות כמנהגם וכ"כ הכלבו בהלכות פסח בשם תורת המנהגים ואם דעתו לחזור אינו מחויב מדינ' לנהוג חומרי מקום שהלך לשם רק מפני המחלוקת יחוש להחמיר בפרהסי' ובצנע' מותר בכל רק במלאכה דהוי דבר מפורסם אסור לעשות בצנע' כל זה פשוט וברור טעם מחלקותם להמעיין בדבריהם היטב נמצא דהמחבר שהעתיק כאן לשון הרמב"ם נראה שפסק כוותיה וכן נראה מדבריו לקמן סי' תצ"ו (אך האחרונים לשיטתייהו מחלקים לקמן בכמה פנים ע"ש) ובי"ד סי' רי"ד ולקמן סי' תקע"ד דפסק כדעת הרא"ש והטור והר"ן ועל זה מתמיה שם הש"ך בי"ד סי' רי"ד דלא כאחרונים שעירב בו הדעות ובלשון הרמב"ם שכ' המחבר כאן פירשו כדעת הרא"ש וסייעתו ולא דקדקו בזה כי אי אפשר ליישב כלל על הל' ועיין בתשובת רדב"ז חלק א' סי' ע"ג הובא בכ"ג מבואר גם כן שיש חילוק דעות בזה בין הפוסקים וצ"ע שם גם בתשובת הרשב"א סי' של"ז ומה שמחלק הש"ך שם בין דעתם לחזור או להשתקע לגמרי כדומה לזה מחלק הכל בו בהל' פסח בשם תורת המנהגים וז"ל ובקולי מקום שיצא משם שאינו נוהג אם אין דעתו לחזור מיד אף ע"פ שדעתו לחזור לאחר מכאן אבל חומרי מקום שיצא משם נוהג כל זמן שדעתו לחזור לעולם עכ"ל ולענין דינא מסכים השפתי כהן שם לדעת הרא"ש והטור והר"ן וכן נראה דעת האחרונים אלא שלא הרגישו בכל המחלוקת אלו שכתבתי: ועיין במ"א בשם מהרי"ל לענין הבחורים ההולכים ללמוד דמיקרי דעתם לחזור וחייבים לנהוג החומרות שיצא משם ועיין שם לענין קילות בדיקת הריאה וכן לענין אכילת הפאנ"צין של בני ריינ"ס עיין שם: ונשאלתי מאנשי ק"ק ווינא שקודם הגירוש היה שם מנהג לאסור הפאנצין. ועכשיו שנתגרש אותו קהל ונתיישב ע"י איזה אשכנזים שמנהג לאכול הפאנצין במדינתם אי מחויבים לנהוג כחומרי מקום שהלך לשם או אמרינן כיון שנתבטל הקהלה ונתגרשו נתבטל מנהגם. והשבתי פשיטא לדעת הרמב"ם דעיקר המנהג חל על האדם ממקום שיצא משם בין לקולא בין לחומרא רק מטעם מחלוקת צריך לנהוג חומרי מקום שהלך לשם פשיטא דמותרין הם דליכא כאן מחלוקת כלל אלא אפי' לדעת שאר פוסקים שכתבתי אפי' הכי ליכא כאן מכהג כלל כיון שנתבטל הקהל נתבטל מנהגם ואסתלק מעשה ראשון כי פנים חדשו' באו לכאן ואין מן הצורך להאריך על יתד תקוע הזה שכבר האריך בזה מכמה סוגיות בשער אפרים סי' ע' ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ס"ח וצ"צ סי' ט"ז דהא אפי' קדושת הארץ קייל"ן דבטלה שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ועיין בי"ד סי' של"א ובני אותו עיר גופיה אם נתיישבו במקום שמקילים מותרים לאכול דאין נותנים עליהם חומרי מקום שיצא משם לדעת אלו פוסקים אף שראיתי במ"א לקמן סי' תצ"ג בשם ש"ג מסתפק בכיוצא בזה לע"ד אין כאן שום ספק כלל ואין ספק מוציא מידי ודאי ואף גם שאפשר לפרש דברי הש"ג בענין אחר אך שלא ראיתי בדברי הש"ג עצמו וצ"ע שם אבל הדין ברור כמ"ש נ"ל:

ויש מקילין. ולפי דעה זו מקום שנהגו לעשות מותר להתחיל ולגמור ביום י"ד עד חצות ככל ענין וכ"כ בי"ד בשם הר"ן וכ"כ הכל בו והוא פשוט לדעת הרא"ש כיון דמתני' לא יתחיל מיירי במקים שאין עושין אבל במקום שעושין מותר להתחיל בכל ענין עד חצות והרב שהשמיט כל זאת לדעה זו אזיל לשטתו שכת' לעיל סעיף ג' דלדידן מקום שנהגו שלא לעשות לכן אין צורך בזה ועמ"ש לעיל סק"ז ועיין בכל בו בהל' פסח שכת' שגם הרצענין הם ג"כ בכלל הג' אומניות וכ"כ הרוקח סי' רס"ט וצ"ע דאיך פסק כר"י ולא כחכמים דהילכתא כוותיהו וכן פסקו כל הפוסקים גם בספר צידה לדרך מאמר ד' כלל ג' פרק יוד השמיט הספרין וכתב רצענין וצ"ע:

והוא לצורך מועד. עיין בשכ"ג שהוציא מסוגיא דש"ס במ"ק פרק מי שהפך דאם אין לו מה יאכל מותר לעשות מלאכה אף אחר חצות דאין לך צורך מועד יותר מזה ועיין מ"ש לעיל ס"ק ד':

דהיינו לתקן. משמע אבל להושיב בתחלה על הבנים אסור כ"כ הט"ז והמ"א אא"כ שהוא בענין שנזכר בסעיף שאחר זה וכ"כ המ"מ סוף הלכות י"ט לחד פירושו לדעת הרמב"ם אכן לבסוף מסיק דגם הרמב"ם מודה לדעת רש"י דמותר לכתחלה להושיב על הביצים בי"ד ע"ש (ועיין בתי"ט סוף פרק מקום שנהגו) וכ"כ הלבוש דמותר להושיב על הבצים לכתחלה ועיין בטור וב"י דכל הני דשרי שריכלהיום אפי' אחר חצות וכן אפי' במקום שנהגו שלא לעשות כל היום מותר להתחיל במלאכות אלו בי"ד וע"ל סי' תקל"ו:

גורפין זבל. לשון הרמב"ם ומשליכין לחוץ לאשפה וכן הוא פשוט שם במתני' פרק מקום שנהגו ובמועד מסלקו לצדדים יע"ש:

ואם נתרבה בחצר יוציאנו לאשפה. כל זה הוא לשון הטור ולקמן סי' תקל"ה כתב אם נתרבה עד שנעשה חצר כרפת מוציאין אותו לאשפה וכאן כתב סתם אם נתרבה מכלל דס"ל דבי"ד קיל מח"ה וכתירוץ רבא בש"ס שם דף כ"ה ע"ב על הא דמקשה הא גופא קשיא אמרת זבל מסלקין אותו לצדדים והדר תני שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה אמר אביי ל"ק כאן בי"ד כאן בח"ה רבא אמר הא והא בחש"מ וה"ק אם נעשה החצר ברפת בקר מוציאין אותה לאשפה. ומדלא תירד רבא בסתם אף בי"ד אלא ודאי דכונתו דוקא בחש"מ אין מוציאין אלא א"כ שנעשה בחצר כרפת בקר משא"כ בי"ד כל שנתרבה קצת מוציאין מ"מ נתרבה קצת בעינן מצד הסברא דאין לו להוציאם בחנם. וכן פירש הטור דברי הרא"ש (אף שדברי הרא"ש סתומים) כמ"ש בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל הזבל שבחצר ביום י"ד מסלק לצדדין ואם רב הזבל בחצר מוציאן לאשפה ובח"ה אינו מוציאו אלא מסלק לצדדין עכ"ל הרי מבואר להדיא כמ"ש וכל זה נ"ל פשוט. אבל ראיתי בב"ח שהבין דלדעת הרא"ש והטור י"ד וחש"מ שוין בדין זה והאי אם נתרבה שכתב הטור כאן מיירי ג"כ שנתרבה עד שנעשית כרפת בקר דוקא ומדחינן מאוד ליישב סוגיא דש"ס אליבייהו ושהמה מחולקים עם דעת הרמב"ם עיין דבריו באורך. ובודאי נעלם ממנו לשון קיצור פסקי הרא"ש שכתבתי דמבואר להדיא דיש חילוק בין י"ד לחש"מ וכמשמעות לשון הטור כאן ולקמן סי' תקל"ה ודבריו נכונים על פי הסוגיא כמ"ש גם הב"י נראה שלא הרגיש בכל זה ובאמת הם דברים פשוטים וברורים להמעיין ואין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל:

שלא להקיז דם. וה"ה שרעפי"ן שאנו קורין קע"פ זעצן (מהרי"ו ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום הדין) עכ"ל מ"א ונ"ל דעכ"פ בערב שבועות יש להחמיר דחמירה סכנתא כדאיתא ס"פ י"ח דשבת משא"כ בשאר עי"ט דהוא רק גזירה בעלמא משום ערב שבועות:

בשום עי"ט וכתב המ"א בשם מט"מ ובלילה שלפני י"ט מותר להקיז חוץ מליל הושענא רבה: וערב יום טוב אחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפני עצמו עכ"ל: