ואף אם הוא בבית המדרש בלילה יקום. וכן הוא בש"ס דפסחים דף ק"ט אמרו עליו על ר"ע מימיו לא אמר הגיע עת לעמוד בבית המדרש חוץ מליל פסחים ועי"כ כן הוא הגירסא בהרא"ש והתוס' אכן בגירסא שלפנינו איתא חוץ מערבי פסחים ופירש רשב"ם דאף ביום אמר הגיע כו' וע"ש הטעם:

שמצוה למהר ולאכול. וזה שאמרו בש"ס חוטפין מצה בליל פסחים וכן פרש"י שם שכן עיקר וע"ש דנאמרו עוד פירושים בדבר זה כגון להסיר הקער' שנתבאר בסמוך סי' תע"ג סעיף ו' והרמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה כ' חוטפין מצה זה מיד זה כדי שיראו התינוקות וישאלו עכ"ל ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחין לתינוקות במדינות אלו לחטיף האפיקומן שעי"ז לא ישנו ויתעוררו לשאול וע"ש בפיר' רשב"ם:

עד שתחשך. ע' בת"ה סי' קל"ז דאף הקידוש צריך לשתות גם כן בלילה דוקא דומיא דאכילת פסח והובא ג"כ בב"י אכן מהרי"ל בהל' הגדה סותר טעם זה וכת' דעיקר הטעם שמתחילים בלילה משום טיבול ראשון ושאר סדר הגדה שצריך להיות בלילה ואולי לא יוכל למשוך עם הקידוש עד הלילה לכן מתחילין הקידוש דוקא בלילה:

בכלים נאים לפי כחו. וכ' מהרי"ל בהל' הגדה וז"ל כל ימות השנה טוב למנוע כלים נאים זכר לחרבן חוץ מלילות הסדר זכר לחירות אפי' כלים המושכנים בידו מן עכו"ם מותר להשים על שלחן מיוחד לשמוח בראותם עכ"ל הרי מבואר להדיא דאף בפסח עכ"פ אין להשתמש בהם כמ"ש מהרי"ל להדיא בהל' הגעלה רק להשים אותם על שלחן מיוחד לנוי בעלמא ודלא כמ"ש המ"א בשם מהרי"ל דלאשתמש בו קאמר וזה אינו גם מה שמשמע במ"א שיש איסור גזל להשתמש במשכנותיהם לא דק דאין כאן איסור גזל כלל וכמבואר בש"ס ס"פ השוכר את הפועל רק משום גניבת דעת חושש מהרי"ל גם בחשש זה השיג הט"ז והש"ך סי' ק"ך סעיף ט' על מהרי"ל והתירו ע"ש שדבריה' ברורים ודלא כב"ה שם שמחלק בענין אחר ע"ש:

שיסב בהסיבה דרך חרות. כתב הב"ח דאבל כל י"ב חודש לא יסב וכת' בפסח מעובין סי' כ"ז הב"ח אזיל לשטתו דפוסק כראבי"ה דבזמן הזה אין צריך להסב אבל לדידן דפסקינן דצריך היסבה אם האבל אחר ז' כיון דכבר פסקה אבילתו חייב להסב וכן המנהג עכ"ל הנה אף שהוא ז"ל נמשך אחר דעתו דעת הספרדים וכפסק הב"י בסעיף ז' דבדעבד לא יצא בלא הסיבה ודלא כהכרעת האחרונים אשר אנחנו נמשכין אחריהם כמ"ש שם סי' קס"ג להדיא. מ"מ לענין דין האבל נ"ל דבריו נכונים כי מנין לנו להחמיר באבילות דקולא ולבטל ממצות הסיבה דבר שלא נזכר כלל בפוסקים ראשונים ואחרונים ואדרבא בזמן הש"ס שהיו רגילין להסב על מטתן כל השנה לא מצינו איסור באבל רק כל שבעה כופה מטתו ואחר כך מיסב על מטתו כשאר כל אדם ואי משום דנראה דרך חירות ושררה מה בכך כיון שהוא זכר לנס ואדרבה כן מצינו להדיא גבי אבל ס"פ מציאת אשה מנין לאבל שמיסב בראש שנ' ואשכון כמלך וגו' ועיין במתני' דר"פ כהן גדול כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל ע"ש אף על גב דיש לדחות כל הנו ראיות בכמה גווני מ"מ כיון שלא מצינו בשום פוסק שיש נדנוד איסור בזה באבל אין לבדות מלבו איסור כזה באבילות דקולא מסברא דנפשיה בלי ראיות כלל ואפשר דהוי כאבילות בפרהסיא לכן אין לבטל מצות הסיבה וע"ל ס"ס תר"ס בדין הקפה שבלולב שכת' הכלבו הובא בב"י שם שסיים ודברי תימא הם למה יפסיד האבל הקפה וע"ש בט"ז שטרח למצוא טעם ליישב המנהג גבי לולב וכאן אין סברא כלל לאסור מ"מ אם אפשר לשנות קצת ישנה: ועכ"פ ילבוש הקיטל שהוא בגד מתים וכן מסקנת הט"ז ודלא כמ"א ע"ש נ"ל:

על גבו. וזהו דקא' בש"ס בע"פ דף ק"ח פרקדן לא שמיה היסבה דהיינו שכב על גבו וכן פרש"י ותוספת שם וכן פרש"י בברכות בהא דפרקדן לא יקרא ק"ש ועיין בפירש"י ר"פ נגמר הדין במתני' נהפך על לבו הופכו על מתניו ופרש"י כי שוכב פרקדן הוא מגונה הוא סותר קצת להפי' של פרקדן שפירש"י במקומות הנ"ל וכבר השבתי ליישב קושיא זו בכמה דרכים למחותני הרב הר"מ מק"ק באמבורג באריכות וקצרתי כאן כי לדינא קי"ל דהוי פרקדן בין שוכב על גבו או על פניו וכמבואר לעיל סי' ס"ג לענין ק"ש ע"ש:

על שמאלו. ומותר לסמוך על ירך חבירו אבל לא על ירך עצמו דמחזי כדואג מהרי"ל:

היא חשובה. ל' הרוקח סי' רפ"ג שאין בעלה מקפיד עליה צריכה הסיבה ועיין בב"י שכת' טעם אחר בזה יע"ש:

אפי' הוא רבו. הטעם כתבו הכלבו ואבודרהם דסתם אב מוחל בזה לבנו עכ"ל ולפ"ז נראה היכא דידענו שאב אינו רוצה למחול אין להסב אך י"ל דבטל' דעתו אצל כל אדם והב"ח פסק בכל ענין אין להסב אא"כ יתן לו אביו רשות:

אין צריך הסיבה. מלשון זה משמע לכאורה דאין צריך היסבה אבל אין איסור בדבר אם מיסב אכן מלשון הרמב"ם פ"ז מה' חמץ והכלבו משמע דאסור לו להסב משום מורא וכבוד רבו וכן מבואר בת"ה סי' קל"ח ועיין בב"ח שפירש על דרך זה גם כן לשון הטור והש"ס שהוא כלשון המחבר וכן עיקר ועמ"ש ס"ק ט' ועיין בט"ז ובמ"א שכת' בשם מהרי"ל דכל המיסב ופטור מקרי הדיוט ויצא לו דין זה מהירושלמי פ"ק דשבת ובאמת הבאר שבע כת' דצריך להתיישב בדבר שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורין בו עכ"ל המ"א ועיין בספרי מ"י שאלה ט"ו כתבתי ג"כ שיש לחלק ואף שלקמן ס"ס תרל"ט כת' הרב בהג"ה לענין גשמים שאם אינו יוצא מתוך סוכתו נקרא הדיוט שאני התם כיון דתורה פטרתו שלא יצטער גופו כי דרכיה דרכי נועם על כן אסור לי להחמיר ולצער גופו וכ"ש בי"ט וכן מבואר להדיא בתשובת מהרי"ו סי' קצ"א בדיני סוכות ע"ש משא"כ בשאר דברים אפשר דמותר להחמיר היכא דליכא צד איסור אכן בתוספות בסוטה דף י"ז ע"ב משמע קצת דאף כה"ג נקרא הדיוט וצ"ע:

אא"כ יתן לו רבו רשות אף שבב"י כת' כל שרואה רבו ושותק הוי כנותן לו רבו רשות מכל מקום כת' כאן דוקא שנותן לו רשות דאל"כ איך יסב לכתחלה דלמא יקפיד עליו רבו ובכ"י כת' כן אתלמידי דרבה שלא היה יודעים הדין ע"כ הסיבו ורבה ראה ושתק מחל להם אבל היודע דין אסור לו להסב עד שיתן לו רשות וכל זה נ"ל פשוט דלא כפסח מעובין סי' קע"ב שעושה מחלוקת בזה ע"ש ולא דק וכל זה בתלמיד של תורה אבל תלמיד של אומנות בכל ענין מיסב:

והשמש ז"ל כסף משנה פ"ז אע"פ שמתעסק בצרכי בית מיסב לפי שהקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו עכ"ל וכ"כ מהרי"ל בהלכה הגדה דעבדים ושפחות חייבין בהיסבה וכן הוא בירושלמי ריש ע"פ אכן בסמ"ק סי' קמ"ד כת' דעבד לפי אדוניו אינו מיסב ואפשר דמיירי בעבד כנעני אבל שלא בפני אדוניו צריך היסבה דהוא מחוייב בכל המצות שהנשים חייבות אף שהסיבה היא זכר לחירות והוא ובניו משועבדים מ"מ אפשר להם בשחרור ועיין ביבמות פ' הערל דערל אוכל במצה ומרור דכתיב בקרבן פסח בו אינו אוכל אבל אוכל היא במצה ובמרור וכ"כ הרמב"ם פ"ט מה' קרבן פסח:

או שתה בלא היסבה. בגמרא מסתפק איזה מן הכוסות צריך היסבה ומסיק הש"ס השתא דאתמר הכי והכי אידי ואידי בעי היסבה ועיין בכ"מ פ"ז מה' חמץ שטרח לתרץ בכמה אנפי הא דלא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא כה"ג ולפמ"ש בספרי מ"י כלל א' ס"ק וי"ו לקמן ע"ש:

שנראה כמוסיף. אע"ג דלאו מוסיף ממש הוא משום די"ל דהוברר הדבר שלא היה ממנין הכוסות וכמ"ש הרא"ש בע"פ מ"מ יש לסמוך על הראבי"ה בזה כיון שנראה כמוסיף ובזה מיושב הקיצור וסתירה שמקשה הט"ז על הרמ"א ובהג"ה סמ"ק ומהרי"ל פסק כדעת הרב כאן אכן הב"ח סימן תע"ט פסק דבכל ד' כוסות אם שתאן בלא היסבה יצא וכן נ"ל עיקר וכ"כ האגודה פ' ע"פ: והמ"א כת' דנ"ל דבתחלת היסבה יהיה דעתו לחזור ולשתות בין הראשונות ואז אם טעה ושתה בלא היסבה יחזור וישתה בלא ברכה עכ"ל:

וכן באכילת מצה. עיין בפסקי מהר"י ס"ס קכ"ב דהרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והמרדכי והג"ה מיימוני מדברי כולם נלמד דכזית ראשון של המוציא לא בעי היסב' עכ"ל וע"ל סי' תע"ה ס"ק ז':

ולכתחלה יסב. כל הסעודה ובדיעבד יצא בשעת אכילת כזית מצה ושתיית ד' כוסות משמע אפי לכתחלה אין צריך להסיב רק בשעת אכילת כזית מצה וד' כוסות וכן משמעות הש"ס וכ"כ הב"ח אף שהט"ז השיג עליו אין דבריו מוכרחים כלל:

זה אחר זה. וכ"ש שתאן בבת אחת:

רביעית. דהיינו ביצה ומחצה ומהרי"ל בהל' סדר ההגדה כת' וז"ל כל כוס צריך שיחזיק כמעט מלא שני קליפת ביצה דהיינו רביעית הלוג והא דאמרינן רביעית הוי ביצה ומחצה רוצה לומר מאי שמשערין בהטלת ביצה תוך המים לשער כנגד מים היוצאין אכן כשממלאין ומשערין בקליפת ביצה אז הוא כמעט ולא שני קליפות עכ"ל:

לאחר שימזגנו. דהיינו על חד תלת דהיינו ביינות שלהם שהם חזקים משא"כ ביינות שלנו וע"ל סימן ר"ד סעיף ח' וסי' רע"ב:

וישתה כולו או רובו. וכת' מהרי"ל וז"ל וישתה כל הרביעית ואם לא יוכל לשתות כולו ישתה לכל הפחות רובו עכ"ל ומשמעות הפוסקים דאם מחזיק הכוס הרבה רביעית דאין צריך לשתות כולו אפי' לכתחלה אף לדעת י"א שהביא המחבר היינו רובו ולא כולו אכן הב"ח פסק דלכתחלה צריך לשתות כולו אף בכוס גדול ונוהגין לשתות רביעית או רובו אפי' מכוס גדול ופוק חזי מה עמא דבר וכ"ש במדינות שהיין ביוקר ומ"מ בכוס רביעית שמברכין ברכה אחרונה יש לשתות עכ"פ רביעית שלם וכמבואר לעיל סי' ק"צ סעיף ג' וע"ש בט"ז סק"ג ולקמן סי' תפ"ו בט"ז סק"א:

שלא בהפסק גדול. וכ' מ"א דאם שהה יותר מא"פ אפי' דיעבד לא יצא וצריך לחזור ולשתות ואם שהה כדי רביעית אם כן הוי ספיקא ובב' כוסות ראשונים יחזור וישתה עכ"ל וברוקח סימן רפ"ג כ' וז"ל בתוספתא שאם שתאן בפוסקין לא יצא פי' שפסק שעה גדולה ביניהם עכ"ל ובמהרי"ל סוף סדר הגדה פי' שלא להפסיק בדברים בטלים דוקא עכ"ל:

מי שאינו שותה יין ע' בתשו' הר"ש הלוי חלק י"ד דמי שנשבע שלא ישתות יין דישתה מי צמוקים לד' כוסות אך במי שאפשר לשתות יין הוא מצוה מן המובחר ומחויב לשתות יין אך שהניח בצ"ע אי מי צמוקים נכלל גם כן תוך שבועתו ע"ש וכ"כ הט"ז דבמקום שאין יין מצוי ישתה מי צמוקים וע' בתשו' ריב"ש סי' ט' מבואר דדוקא באותן צמוקים שיש בהם לחלוחית כשמעצרין אותם אבל אם אין יוצא מכן דבר רק על ידי שרייה במים אין יוצא בהם ע"ש וכ"כ הרוקח סימן רפ"ג וש"ל סי' ס"ח דהיכי דלא אפשר ביין ישרה צמוקים במים דוקא דאית בהו קיוה' עד כאן לשונו (וע"ל סי' רע"ב ובכ"ג ובע"ש שם לענין קידוש): ובכ"ג העתיק בשם תשו' הר"ש הלוי לאסור לגמרי במי צמוקים ואחריו נמשכו מקצת אחרונים וקיצרו בהעתקה כי דבריו מבוארים שם כמ"ש ואין כאן מחלוקת כלל:

לדחוק עצמו. ואיתא בנדרים פ' הנודר מן המבושל דף מ"ט על ר' יהודה בר אלעאי דלא הוי שתי חמרא ושתי ד' כוסות ואמר חוגרני צידעי מפסחא ועד עצרתא וכ"כ הב"י בשם הירושלמי:

יין אדום. ובמקומות שמצוים לעלול עלילת שקרים ימנעו מליקח יין אדום וכ"כ הט"ז:

יוצאין היינו בדיעבד אך לכתחלה מצוה מן המובחר ליקח היין היותר משובח בלי תערובת ע"ל סי' רע"ב וקונדיטן פי' שנתערב בו דבש ופלפלין:

אפי' עני וכן במ"א ואם אין לו אלא ד' כוסות יקחם בלילה ראשונה הכל אבל נר ביתו משום שלום בית עדיף מד' כוסות עכ"ל:

שהגיע. וכ"כ הרא"ש בתשו' וע' בתוס' דריש פ' ע"פ ד"ה לא יפחתו לו ומהרי"ל כ' וז"ל מיהו סוגיא דתלמוד משמע לכאורה גם שלא הגיע לחינוך ויתן רביעית להגיע לחינוך עד כאן לשונו והגיע לחינוך דהיינו שהוא כבן ה' או וי"ו שנים ע"ל סי' תר"מ:

מצוה ליתן לכל אחד כוסו. ואם לא נתן לא עכב רק לכתחלה הוא מצוה מן המובחר וכמבואר לעיל סעיף ט': תעג