ומברך שהחיינו. ואם לא אמר אותו ביום א' מברך ביום ב' או באחד משאר ימים כשיזכור ואם אין לו כותח של יין בשעת הקידוש מברך זמן בלא כוס ריא"ז בש"ג פ' בכל מערבין וכ"כ המ"א והוא פשוט בש"ס פ' לולב וערבה וכה"ג מתבאר בהל' חנוכה סימן תרע"ז ע"ש וכ' עוד המ"א ונ"ל דה"ה אם שכח לומר זמן בליל ב' מברך כל ז' עכ"ל ונראה דה"ה בעצרת אע"ג דהוא רק שני ימים מ"מ יש לה תשלומין כל שבעה. ועוד נ"ל פשוט דאם שכח לומר זמן ליל ראשון ובליל ב' אמר זמן דא"צ שוב לומר זמן מכח לילה ראשונה להשלמה דאם יום ראשון קודש א"כ השלים הזמן ביום ב' ואם יום שני קודש הא אמר זמן ואם שכח לומר קידוש בלילה דינו כדלעיל סי' רע"א סעיף ח' וכ"כ הע"ש לקמן ס"ס תפ"ה: ואם שכח לומר ההגדה פשיטא שאין לו תשלומין כלל דכתי' בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך וכ"כ המ"א לקמן סי' תפ"ה והשיג על הע"ש בזה שהבין בדבריו דקאי על ההגדה וזה אינו דהוא לא כ' רק דין אם שכח הקידוש וכמ"ש:

שהחיינו ואין אומרין שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בההגדה כ"כ הטור ומהרי"ל כ' טעם אחר ע"ש וכת' רוקח והאגודה והכל בו הא דאין אומרין ברכה שצונו לשתות ארבע כוסות לפי שכל א' מצוה בפני עצמו ויש לה הפסק:

ואם חל בשבת. מותר לומר ההגדה בפסח אף שהוא ביחידות ולא חיישינן שהוא יטה כמבואר לעיל סי' ער"א סעיף ט' ודלא כדעת מהרי"ו סי' קצ"ג דאוסר:

אומר יקנה"ז. ואין מברכין על הבשמים בכל מוצאי שבת לי"ט ונאמרו בו הרבה טעמים עיין בתוס' והרא"ש פ' ע"פ: וכתב במ"א שאומרין ההבדלה מיושב כמו הקידוש וכן נוהגין ליישב ונ"ל הטעם כמבואר לעיל סי' תכ"ב דהלל אומרין מעומד דוקא אפ"ה בליל פסח אומרין אותו במיוש' דרך היסבה וחירות א"כ ה"ה לענין קידוש והבדלה ודלא כה"ג שכת' דיש לעמוד כשחל במ"ש:

ישלים ההגדה. הלבוש כ' וז"ל ולא יפסיק בהגדה משמע דהטעם הוא שאסור להפסיק תוך ההגדה אבל דבר זה לא מצאתי בשום פוסק וגם למה לא יפסיק בסיפור ההגדה במצות הבדלה (וע"ל סי' תע"ב ס"ק ב') ובפרט בין הפרקים אלא נ"ל הטעם פשוט כי הבדלה צריכה כוס א"כ אם יבדיל תוך אמירת הגדה יפסיק אח"כ בין הבדלה לברכת הכוס באמירת ההגדה וא"ל שיברך על הכוס וימזוג לו כוס אחר לאמירת הגדה משום דזה נראה כמוסיף על הכוס כיון שנוטל כוס קבוע להבדל' והואיל ואפשר בענין אחר עבדינן וע' בסעיף ג':

ואח"כ יבדיל. וכת' המ"א ואם נזכר באמצע סעודתו שלא הבדיל מבדיל מיד על הכוס ויברך בפה"ג אם לא היה דעתו לשתות יין תוך הסעודה ולא ימתין להבדיל עד אחר הסעודה דהוי כמוסיף על הכוסות דאין לומר ההבדלה והלל על כוס אחד ואם שכח עד אחר ברכת המזון יאמר ההלל והבדלה על כוס א' כיון דא"א בע"א עכ"ל מ"א וע"ל סי' רצ"ו:

ואין ליטול ידיו כלל קודם קידוש. הנה רבו בזה דעות האחרונים ולע"ד עיקר כפסק הרב וכן הסכמת הט"ז דהרואה שנוטל ידיו סובר שבירך ג"כ ענ"י כמו בשאר שנה ובאמת אסור לברך כיון שאין נטיל' זו על האכילת מצה דהוי הפסק גדול:

לא ימזוג בעצמו. וזה גם כן כוונת המחבר במ"ש בלשונו ומוזגין לו ע"י אחרים:

שותה בהיסבה. ואם שתה בלא היסב' ע"ל סי' תע"ב סעיף ז' ומ"ש שם:

הרשות בידו. לפי מ"ש הרב לקמן סי' תע"ד בהג"ה דמנהגינו לברך ברכה ראשונה על כל כוס וכוס דלא כדעת הרא"ש א"כ הא דמותר לשתות בין הכוסות היינו דוקא אם היה דעתו עליו בענין שא"צ לברך עליו בפה"ג דאל"כ הוי כמוסיף על הכוסות כמ"ש הטור בשם הר"מ מרוטנבורג וכן מסקנת הב"ח אף לדעת הרא"ש ע"ש:

כדי שלא ישתכר. ולפ"ז משמע דשאר משקין שאינם משכרין מותר לשתות אכן לפמ"ש המרדכי הטעם דבין ראשון לשני מותר לשתות דחמרא מגריר גריר ויאכל מצה לתיאבון אפשר דשאר משקים אסור לשתות בין ראשון לשני כיון שאינם גוררים אכן לא מצינו לשום פוסק חשש איסור בזה רק ביין הוצרך להתירו שלא יהא כמוסיף על הכוסות וגם שלא תימא חמרא מסעיד סעיד וע"ל סימן תע"א:

וכרפס. או ירק אחר דהיינו שנאכל חי ומבושל שמברכין עליו בפה"א כדלעיל סימן ר"ס ונוהגין ליקח מה שקורין פיט"רזילין וטוב ליקח כרפס שהוא נוטריקו"ן ס' פרך ס' רבוא עבדו עבודת פרך וקורין בל"א איפך וכ"כ אחרונים:

או מי מלח. ואם חל בשבת יעשה המי מלח מע"ש ואם לא עשה מע"ש ואין לו חומץ יעשה מי מלח מעט כמבואר לעיל סימן שכ"א:

ואחד זכר לחגיגה. אפילו חל ע"פ בשבת ג"כ מסיק הטור ויקח שני תבשילין דלא כדעת הרא"ש וצ"ע דבקיצור פסקי הרא"ש העתיק שיקח ב' תבשילין אף במ"ש לי"ט ודעת הרא"ש באמת שם להיפך:

זכר לחגיגה: והרוקח כ' אית דאמרי שלוקחין שני תבשילין זכר למשה ולאהרן:

וחרוסת. והם יהיו יותר קרובים. בש"ע נרשם כאן בשם מהרי"ל ובאמת במהרי"ל לא מצאתי כן רק שכ' וז"ל ירק האיפך נכון להניח שיהא סמוך אליו יותר מן המצות דאי המצות סמוכים לא היה צריך לבצוע אפיקומן מראשונה כדי שלא יהא מעביר על המצות עכ"ל אבל חרוסת ובשר וביצה לא הוזכר כלום כיון דאין מברכין עליהם רק לזכר בעלמא מביאין אותם על השלחן לא שייך גבייהו כלל אין מעבירין על המצות ואיכא מ"ד אין חרוסת מצוה כדאיתא במתני' פ' ע"פ ודוקא גבי מצה הקפיד מהרי"ל דהוא מצוה שמברכין עליה וצונו וגם הוא מוקדם לברכה ע"כ יש להקפיד לקרב אליו הירקות יותר מהמנה ואפילו המרור לא הוזכר כלל במהרי"ל לרחק או לקרב אע"ג שמברכין עליה וצונו ואפשר דכיון שאינו חביב על אדם ואין לו דין קדימה בברכה לכן לא הקפיד מהרי"ל על המרור גם הראיה מנר מערבי שהביא מהרי"ל שם יש לחלק יע"ש:

וה"ה צלייה. ואוכלין אותו מטעם שהוא זכר לאבילות וכמבואר לקמן סימן תע"ו והבשר צלוי אין אוכלין וכן המנהג אפילו במקום שנהגו לאכול שאר צלי לפי שהוא זכר לפסח: (וכן מסקנת הט"ז שכן עיקר) ואם שכח לצלות הבשר או הביצה מעי"ט אין לצלות בלילה אם לא שדעתו לאכול באיתו לילה ויום (מהרי"ו סי' קציג):

חזרת. לפי שלאו כל אדם בקי בהן ובשמותיהן וגם הלשון משתנה לפי המדינות ואין כל הירקות מצויין בכל מקום על כן אמרתי להעתיקו כאן כל הפירושים על אלו ירקות כפי מה שמצאתי בפוסקים כדי שכל א' כפי לשונו ומדינתו יבין הדבר על בוריו. חזרת פי' בש"ס בפסחים דהוא חסא ופרש"י לטוגי והערוך לטוק' ובהג"מ לקטיקה או לאט"ך ובלבוש כ' שהוא מה שאנו קורין במדינות אלו זערזיך וגיסי הרב בסא"ז כ' בשם מצאתי כתו' שהשיג על הלבוש בזה רק שהוא הנקרא בל"א לאטו"ך ובלשון רומי לקטוקא ובספרי רפואות ימצא ממנה שבעה מינים ואין ענין כלל לזערזך המצוי במדינות אלו עכ"ל ובברכות פ' הרואה גבי בר הדיא מפשר חלמין עייף עסקיך כחס' פרש"י שהוא כפול ועב ושמעתי מלועז אחד שבארץ לועז שהמדינות חמות מצוי אצלם חזרת ביומי ניסן והוא כפול ועב כמו מה שאנו קורין במדינות אלו הוי"פ שלטי"ן בל"א ואוכלין אותו זהו המין למרור. וע' בב"י שכת' מצוה בחזרת אע"פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות ע"כ וע"ש פרק הרואה גבי בר הדיא דאמר לרבא מריר עסקך כתסא צ"ל דמ"מ יש בה מרירת קצת ובערוך כ' דחזרת גלין הוא חסא מרה. ובאגודה כ' וז"ל אם לא נמצא לטוגה יקח מרעיט"ך עכ"ל: עולשין בגמ' הינדב"י ופרש"י קרישפל"א והערוך פי' עולשין דמישטקי ובלע"ז סינצו"ני וי"א כרספיני"ו עכ"ל ובש"ל כ' מצאתי שהי' אסטרו"לא וי"א בלע"ז דאמטיקא אנדיב"א וכ"כ הרע"ב שהוא אנדיב"א והוא מצוי אצלינו שמבשלין אותו ואוכלים אותו עם צוק"ר וחומץ לבטל המרירות ובהג"מ כ' שהוא קורב"ל והוא ג"כ מצוי אצלינו אך במהרי"ל כ' כיון שבסדורים כ' ליקח קורב"ל לטיבול ראשון משמע דאינו ויצא בו ידי חובת מרור ותמכא פרש"י מרובייא ובערוך קרדווי"א מרייו והאחרונים כתבו שהוא מה שקורין בל"א קרי"ן או מערטי"ך וכ"כ התי"ט וע"ש במה שהשיג על הרע"ב שם וכן נתפשט המנהג במדינות אלו ליקח הקרי"ן למרור ומברכין על העלין וקלח נוטלין לכריכה. חרחבינא איתא בש"ס אצוותא דדיקלא ופרש"י ווידל"א וברוקח אגרורי"ן: מרור בש"ס מררייתא פ' רש"י אמירפוייל בפורץ ובאגודה שהוא ווערמוט"א דהיינו לענה:

אא"כ הם לחים. משמע אפילו אינם יבישים לגמרי רק כמושין אין יוצאין בה כיון שאינם לחים כ"כ ריא"ז בש"ג וכן משמעות רוב הפוסקים וכ"כ בכ"ג והא דקאמר בש"ס דיוצאין בכמושין קאי אקלחים כדמסיק בש"ס ובקלחים כיון דקי"ל דיוצאין ביבשים וכ"ש בכמושין שיוצאין לד"ה ואף שהוא פשוט מאוד כתבתי לפי שבמ"א כ' על הא דקלחים יוצאין בין לחים משמע דאין יוצאין בכמושים וכן משמע בטור ורמב"ם עכ"ל והוא טעות הדפוס טעות דמוכח וקאי אעלים וכמ"ש וע"ל סי' של"ו דאם תחבם בעפר מבע"י כדי שלא יכמשו אם מותר ליטלם ע"ש:

אבל לא כבושים. רש"י פי' בחומץ וכתבו האחרונים דרש"י אזיל לשיטתו כמ"ש בי"ד סימן ק"ה בשמו דאין דין כבישה במים רק בחומץ וציר אבל אנן קי"ל דדבר השרוי במים מע"ל הוי כבוש כמבושל לכן כתבו דיש למחות באותן הנוהגין לשרות המרור ועומד כך מע"ל דאין יוצאין בה. ולע"ד נראה דמנהג של ישראל תורה היא (ששורין אותו כדי שיהא העלין לחין ולא כמושין וכמ"ש בס"ק י"ט) ויש להם על מה שיסמכו דאף להפוסקים לענין איסור דהוי כבוש במים מע"ל לענין בליעה ופליטה ומ"מ כאן מודו דדוקא בחומץ נעשו כבוש וכדאמר בש"ס שם דף ל"ט האי מררייתא כללו של דבר כל שיש בו טעם מרור יוצאין בו וכל שלא נכבש בחומץ עדיין יש בו טעם מרור וכן הדבר נראה בעין ובחוש וראיה לזה מלשון המתני' וברייתא שם דקתני אבל לא כבושין ולא שלוקים ולא מבושלין וכתבו תו' שם וז"ל לא שלוקין ולא מבושלין משמע דשליק' הוי טפי מבישול דאי לאו הכי הוה זו ואצ"ל זו וכן משמע בכמה דוכתין עכ"ל התוספת וכן הסכמת הפוסקים ואכתי קשה דהא עכ"פ יהיה זו ואצ"ל זו ברישא דקתני אבל לא כבושין דהוא פחות מבישול וכל שכן שלוק ובסיפא דקתני אבל לא שלוקין ולא מבושלין יהיה לא זו אף זו כיון דשלוק הוא יותר מבישול אלא ודאי דהאי כבוש מיירי בכבוש בחומץ וכפרש"י וטעם החומץ משנה ומבטל טעם מרירות יותר משלוק ומבושל במים וא"כ כל המתני' בחדא מחתא מחתינהו בדרך לא זו אף זו והשתא כללו של דבר לאתויי כבוש במים כיון שיש בו טעם מרור יוצאין בה ובר מן כל דין כתבתי בספרי מ"י דעת כמה פוסקים דאין דין כבוש במים מע"ל אף על גב דלענין איסור קי"ל להחמיר מ"מ במרור בזה"ז דרבנן גם הוא חומרא דאתי לידי קולא שיאכלו כשהן כמושים גם לא נמצא בא' מן הפוסקים ראשונים שכתבו בפי' לאיסור בכיבוש במים ייש ראיה ברורה להתיר ע"כ אין להחמיר כנ"ל וכה"ג י"ל לקמן סימן תקכ"א ע"ש:

מצטרפין לכזית. דהוא כמו חצי ביצת תרנגולת וצריך שיעור זה בשלימות מלבד ריוח שבין העלים וכדאיתא לקמן סימן תפ"ו ויש ליזהר בזה דאם ל"כ הוי ברכה לבטלה כיון שמברך על אכילה ואכילה בכזית משמע ומי שהוא חולה או אסטניס מותר ליקח לו מאיזה מין מרור שערב עליו ביותר ואם א"א לו כלל עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות בלא ברכה וראוי לדחוק עצמו בכל יכלתו אף אם יכאב עליו לקיים מצות חז"ל וכמש"ל סימן תע"ב ס"ק כ"ב ע"ש:

ועיקר המצוה בחזרת וכ' הב"י בשם הסמ"ק אפילו לקנות בדמים יקרים דהיינו עד שליש במצוה עיין במ"א מ"ש בשם מהרי"ו ואם מותר לישראל לחתוך בעצמו המרור עמ"ש לעיל סימן תנ"ד ס"ק ו':

לענה. ע"ל ס"ק י"ח שכתבתי בשם האגודה שזהו המרור שהוזכר בש"ס:

או שאר ירק מר. ומ"מ אף שאי אפשר בענין אחר עכ"פ אין לברך רק על אלו המינים דקא חשיב במתני' כיון דקתני אלו ירקות וכן משמעות כל הפוסקים דדוקא אלו וכן הסכמת הש"ך והמ"א:

וחרוסת. יעשה עב וכת' הרוקח סימן רס"ו וז"ל ועושין חרוסת ביום ו' יאם ירצה לעשות במ"ש שהוא י"ט הרשות בידו כדאיתא בפ' ע"פ דף קי"ז חרוסת מצוה ואינו מכשירי מצוה עכ"ל הנה מה שפסק דהחרוסות מצוה היינו זכר לטיט ולדם כמ"ש הרב והוא כדעת הרא"ש פ' ע"פ וכ"פ הרמב"ם בספרו היד והטור סימן תע"ה ואפ"ה אין מברכין עליה לפי שבטל לגבי מרור כמ"ש הטור בסי' תע"ב ודלא כמשמעות הרמב"ם בפי' המשניות וע' בב"ח סימן תע"א ותימה גדולה על הלבוש שבסי' תע"א סעיף ב' פסק בפשיטות שאין החרוסת מצוה כלל ובסימן זה ובר"ס תע"ה פסק להיפך כמ"ד שהוא מצוה וצ"ע:

מעט חומץ. לשון אגודה ועל השלחן לשין אותו ופסח שחל להיות בשבת צריך ליתן המשקה בו מע"ש ואם שכח יש לעשות ע"י שינוי דהיינו שיתן המשקה תחלה תוך הכלי ואחר כך ישים בו החרוסת כמבואר לעיל סימן שכ"ח סעיף י"ו וכ"כ המ"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דאוסר ליתן טחינת מצה אפויה לערבו עם יין או מי דבש בשבת אפילו ע"י שינוי ואין דבריו מוכרחים גם העולם אין נזהרים בזה:

הדומין לתבן. ולא ידוכן היטב כדי שיהיו ארוכין. ב"י:

נוטל ידיו. וכת' הט"ז מכאן יש תוכחת מגולה לאותם שאינם נזהרים בכל השנה ליטול ידיהם לדברים שטיבולו במשקה ואם בא לטהר עצמו טפי בלילה זו עכ"פ ה"ל להזהר גם כן בימי תשובה אלא שאין כאן רק חסרון זהירות ואינם מדקדקים להשוות מדותיהם עכ"ל והל"ח בפכ"ה כ' דהעולם נוהגין שלא ליטול ויש להם על מה שיסמכו שתוס' סוברים כן עכ"ל וזה הוא דעת מהר"מ מרוטנבורג שהביא הטור כאן (ובחנם מתמי' השכ"ג על מהר"ם בזה) וכ"כ המ"א סימן קנ"ח והא דנוטלין בליל זה הוא כאחד מן שאר שינויים שעושין בליל זו כדי שישאלו:

ואינו מברך אחריו. אף ע"ג שאכל כזית והב"ח כ' וז"ל ונראה הרוצה לצאת ידי חובת כל הגאונים יאכל בטבול זה כזית שלם ויהיה דעתו בשעת ברכת בפה"א שלא לפטור המרור בברכה זו וממילא חייב לברך אחר טיבול ראשון בנ"ר לד"ה ואחר כך כשיברך המוציא יכוין נמי שלא להוציא המרור בברכת המוציא ויחזור ויברך בפה"א על א"מ ובנ"ר דאז יוצא לכל הדעות ואין כאן משום ברכה שאינה צריכה שעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא עכ"ל ועדיין לא יצא לדעת הסמ"ג סימן ר"כ דאין לברך על המרור כיון שלא בא להנות ממנו רק לזכר בעלמא לכן נ"ל עיקר כהסכמת רוב ראשונים ומהרי"ל סי' נ"ט והמ"א דאין לברך כלל:

ויתן חצי'. וכתבו האחרונים דהיינו רוב המצה:

ויגבי' הקער' עם כל מה שעלי' ויש נוהגין להשים האפיקומן צרור במפה על כתפיהם זכר ליציאת מצרים ובפ"מ סי' רמ"ה כ' וז"ל ונכון להגביה הקערה בידו אחת והמצה בידו האחרת ויאמר הא לחמא וכו' עכ"ל:

הא לחמא. וי"א הא כלחמא ע' במ"א וכת' מהרש"ל סימן פ"ח לאומרו בקול רם:

יצוה להסירם. וכת' המ"א ועכשיו לא נהגו להסירם ע"כ וקצת נוהגין לומר שיסור הקערה אע"פ שאין מסירין וכת' בפ"מ סימן רמ"ט אנשי מעשה נוהגין לפתוח הפתח כשאומרין כל דכפין דאם הפתח סגור איך יבאו עכ"ל והראב"ן כ' דקאי על בני ביתו ולא אאחרים שיבואו:

מיד כוס שני. וכת' מהרש"ל בתשובה סימן פ"ח וא"צ שטיפה והדחה וכן נוהגין ואינו אוחז הכוס בידו עד שמגיע ללפיכך כמ"ש הרב בסמוך ובשל"ה כ' דגם כשיאמר הפסקא והיא שעמדה לאבותינו ולנו עד והקב"ה מצילנו מידם יאחז הכוס בידי ואז יהיה הפת מכוסה כשאוחז הכוס בידו:

מה נשתנה. וכת' מהרי"ל דאומר אותו בנגון יפה לשבח לשם יתברך ואם ערב פסח בשבת ממהרין בכל מילי לאכול האפיקומן קודם חצות ושלא ישנו התינוקות דהא צריכין אז לשהות תוך הלילה טרם מתחילין בקידוש עכ"ל ובשל"ה כ' דאין לומר ההגדה בהסיבה רק באימה וביראה עכ"ל וכשיאמר ונאמר לפניו ש"ח יאמר ונאמר בניקוד סגול שהוא לשון עבר דעל גאולה העתידה אין לומר שירה שהיא לשון נקבה כדאיתא במדרש. הסכמת אחרונים:

וכן כשמגיע למרור. מה שא"כ כשיגיע לפסח שהיו אבותינו לא יאחז בידו דהוה כמגביה קדשים בחוץ אבל מ"מ יסתכל בו. מהרי"ו סימן קצ"ג:

באצבעו. כ' בהגהת מנהגים דיש לזרוק בקטנה דהיינו הזרת ובמ"א כ' דיש לזרוק בקמיצה שהיא אצל הקטנה כדאיתא בילקוט דבקמיצה הכה ובד"מ כ' דיש ליקח באצבע דוקא זכר למה שנאמר אצבע אלהים היא וכן עיקר וכ' בפסח מעובין סימן רס"א דיש שופכין היין ושוטפין הכוס אחר שזורקין ממנו באצבע ורוחצין ידיהם מטעם שלא לשתות שנזכר שם המכות וגם הטביל בו אצבעו ונמאס עכ"ל ובמדינות אלו אין נוהגין כן ואין לשנות אם לא שהוא אסטניס ביותר ויש בזה הפסד אוכלין ע"ל סימן קע"א ולא הוזכר המנהג בזה בשום פוסק ראשון:

בשעה שאומר ההגדה. וכת' מהרי"ל ויהיה המצות מכוסות עד שיתחיל עבדים היינו אז מגלה אותן מלמעלה מעט לקיים לחם עוני שעונין עליו דברים גם אין להניח שום מצה על השלחן זולת הג' מצות עד אחר גמר הסדר דאל"כ איך יחשו' עקירת הקערה במקום עקירת השלחן עכ"ל וצ"ל עד גמר הסדר לאו דוקא דהא כשמתחיל עבדים מחזיר הקערה למקומו ואז מותר להשים עליו ג"כ שאר מצות:

שאומר ההגדה. וע' בב"י דגם סומא חייב בקריאת ההגדה דלא כרי"ו ותשובת רדב"ז סימן נ"ט וכן מסקנת הש"ס דפסחים דף קט"ו דחייב בקריאת ההגדה ומוציא רבים ידי חובתן וע' בשער אפרים סימן כ"ז שמתרץ דברי רי"ו ומ"מ לדינא מסכים כמסקנת הב"י ומ"מ נ"ל דכשמגיע למצה זו ולמרור זה א"ל זה כדאמרינן שם בגמ' זה פרט לסומין הוא דאתי דזה משמע שיכירהו בראיית העין וכמו שפי' רשב"ם שם אף דלפי המסקנא שם אפשר לחלק מ"מ מה בכך הא אפשר לומר בנוסח קצרה מצה שאנו אוכלין וכו' ועיין בב"ח בסימן ת"ס שכת' בשם מהרש"ל באחד שהיה תפוס ולא ידע באמירת ההגדה והיה לו חומש ואמר כל פרשיות של יציאת מצרים עכ"ל:

הכוס בידו. בנוסח ברכת אשר גאלנו כ' מהרי"ו כשחל פסח במ"ש דיש להפך ולומר תחלה מן הפסחים ואח"כ מן הזבחים ובליל שני להיפך ובפ"מ סימן רס"א כ' שיש לומר הכל בנוסח אחד מן הזבחים ומן הפסחים והסכמת האחרונים כמהרי"ו: