יטול ידיו. לשון הש"ס אף על גב דמש' ליה חדא זימנא כיון דבעי למימר אגדת' והלול' דלמא אסוחי אסחי' לדעתיה ונגע. וכת' הב"י שאין לכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמים בליל פסח עכ"ל כוונתו כיון דקאמר בש"ס שצריך ליטול פעם שנית דלמא אסחיה דעתו אין לנו כהחחכם על גזרת חכמים ולומר שלא יסיח דעתו וליטול רק פעם אחת ודבריו נכונים וכן הוא המנהג ובחנם השיגו עליו הב"ח והט"ז בזה:

ויאחזם בידו. לפי שיש דעות חלוקות על איזה מהן לברך המוציא ועל איזה אכילת מצה או יברך שתיהן על אחת לכך יאחזם כולם בידו לצאת ידי כל הדעות: וכתב מהרי"ל וז"ל ויתפוס שלש מצות בידו העליונה למוצא ושלישית ללחם משנה ופרוסה על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם עכ"ל וכן הסכמת אחרונים:

ועל אכילת מצה. הא דמברכין בעל ולא לאכול מצה עי"ל סימן תל"ג:

ואין המנהג לטבלו במלח בלילה ראשונה. מהרי"ל כת' משום חיבוב מצה והלבוש כת' הטעם משום לחם עוני ובשאר כל השנה המנהג לטבלו אף בפת נקי וכן כל ימי הפסח רק ב' לילות ראשונות ולילה ראשונה שכת' הרב לאו דוקא וכ"כ מהרי"ל להדיא ע"ש:

ויאכלם בהיסבה ביחד. הטעם נ"ל פשוט אף לאותו דעה שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה או איפכא א"א לברך ולאכלם זה אחר זה דאי יברך תחלת המוציא ויאכל איך יברך אח"כ על אכילת מצה כיון שכבר אכל המצה. וכן אין יוכל לברך תחלה על אכילת מצה ויאכל זה פשיטא א"א כיון שלא בירך המוציא וע"כ צריך לברך שני הברכות תחלה. וא"כ אם יאכל אח"כ פרוסת המוציא לבד יהיה הפסק בין ברכת מצה לאכילתה וכן להיפך ע"כ יאכלם ביחד שלא יהיה הפסק כלל ומ"מ אם א"א לו לאכול יחד אוכלו זה אחר זה ולא הוי הפסק דעבד כיון דהוי מענין אכילה ע"ל סי' קס"ז כנ"ל טעם הראשונים פשוט ועיין בדברי אחרונים שכתבו טעמים אחרים בזה ולמ"ש הוא טעם העיקר. ועיין בב"ח וט"ז שהקשו בשם מהר"ל מפראג דאיך יאכלם יחד הא אמרינן בפ' האיש מקדש (ובעירובין דף נ') דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו עיין מה שתירצו בזה ולע"ד נראה דאין כאן קושיא כלל ואין ענין לזה כאן כלל דודאי הרבה דברים ומצות שמצותן דוקא בבת אחת כגון לדעת הלל במצה ובמרור וכן בד' מינים שבלולב דמצותן דוקא יחד וכה"ג טובא. ודוקא התם בקדושין בקידש שתי אחיות דאם מקדש אחת מהן קדושיו הוי קדושין ושניה שמקדש אחר זה אינה מקודשת לכן אף אם קידש בבת אחת ג"כ אינה מקודשת וכה"ג כל הני דקחשיב התם משא"כ כאן דמצותן דוקא שניהם יחד ולא א' לבד ולא זה אחר זה כי כך מצותן ביחד והוא פשוט:

כזית מכל אחד. משמע דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"כ המ"א ועיין בט"ז מ"ש בזה:

יאכל המוציא. ע"ל סימן תע"ב ס"ק ט"ז שכתבתי בשם מהרא"י דזית המוציא א"צ היסבה אכן מדברי הטור משמע דשניהם בעי היסבה וכן נוהגין. וכת' המ"א דעכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחלה אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל:

וישקענו כלו בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה דמקרי עובר לעשייתן וכן מתבאר לעיל סימן תע"ג סעיף ו' גבי טיבול ראשון ודלא כמהרי"ל וכ"כ שם המ"א:

בלא היסבה. כיון שהוא זכר לשיעבוד ואם רוצה להסב רשאי:

וכורכה עם המרור כן הוא פסחים דקט"ו דפליגי הלל ורבנן בזמן שבית המקדם קיים אם היה כורך מצה ומרור ביחד או כל אחד בפני עצמו וקאמר בש"ס השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו מתחלה אוכלין זה אח"ז ואח"כ שניהם יחד וכ"פ הרמב"ם והרא"ש והטור וראיתי בבית הילל סימן צ"ח ס"ק ד' מתמיה שם על הרא"ש והטור וב"י על שפסקו שם בפשיטות דאיסורים מבטלין זה את זה וכת' וז"ל ותמיה נפלאה שנעלם מהם מה דאיתא בפ' התערובות דף ע"ט על הא דר"ל דאיסורים מבטלין זה את זה ופליגא דר"א דאמר כשם שמצות אין מבטלין זו את זו כך איסורים אין מבטלים זה את זה מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלין זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכם בבת אחת ואוכלן משום שנ' על מצות ומרורים יאכלהו ומאחר דבגמ' זו תלויה דין דאיסורין אין מבטלין זה א"ז בדין מצות אין מבטלין זו את זו כהלל שהיה כורכן ביחד ואנן פסקינן בפ' ע"פ לצאת ידי כולם לחו מרא ולמה פסק כאן לקולא דאיסורין אין מבטלין זה את זה עכ"ל תמיהת הבית הלל שם ומדחיק מאד לתרץ ע"ש ולע"ד אין כאן אפי' קצת קושיא כלל דלדבריו דשני הדינים אלו תלויין זה בזה ממש אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר"א ואמאי לא קאמר פליגי אדהלל דאמר אין מצות מבטלין זו את זו אלא ודאי והוא פשוט דה"ק הש"ס ופליגי אדר"א דאמר כשם שאין מצות מבטליו זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז וריש לקיש סבר דלא אמרינן האי כשם אלא דאע"ג דאין מצות מבטלין זא"ז כיון שהם שניהם לכוונת ענין אחד זכרון ליציאת מצרים מ"מ איסורים מבטלין זא"ז וזה פשוט וברור ולק"מ ומה שמקשה עוד על שפסקו נגד דעת הרמב"ם הרגשתי בזה בספרי מ"י כלל פ"ה ס"ק מ"א וע"ש:

וכן ראיתי נוהגים. הסכמת האחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כת' היכא דנהוג נהוג:

ואומר זכר למקדש. וכת' בערוך ערך זכר וז"ל זכר למקדש כהלל פי' בזמן שבה"מ קיים היה הלל כורך מצה ומרור ואוכל בבת אחת כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאורייתא דכתי' בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן אסור לאכלם בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא הלכך אוכל תחלה זה בפני עצמו וזה בפ"ע ואח"כ אוכלן בבת אחת זכר למקדש כהלל וכיון דאכילה לזכרון בעלמא לא מברכין עליה עכ"ל ועפ"ז נראה ליישב גם כן דעת הרמב"ם פ"ח מהל' חמץ וניצול מהשגת הראב"ד שפסק שבזמן שב"ה קיים אוכל מצה ומרור ביחד או זה אחר זה מטעם דאין קפידא אם אוכלן ביחד כיון שאין מבטלין זה את זה ובפרטות לשטתך שפסק שאין איסורין מבטלין זא"ז אע"ג דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מ"מ דעביד כמר עביד ויש לאכלם לכתחלה בבת אחת דוקא כמשמעות ג"כ לשון הברייתא דהכי עדיף טפי מה שא"כ בזמן הזה כיון דמרור דרבנן אתי ומבטל למצה דאורייתא ע"כ עבדינן כתרווייהו וק"ל ובתשובת שער אפרים סימן נ"ג ונ"ד האריכו ליישב דעת הרמב"ם וכפי מ"ש הוא ברור ונכון:

כהלל הנוסח שלנו כן הוא כן עשה הלל בזמן שבה"מ קיים הוה כורך מצה ומרור ואוכל כו' והט"ז כ' די"ל היה כורך פסח מצה ומרור כמו שפירש"י בג' שכן עשה הלל עכ"ל ובאמת כן פי' רש"י שם וכ"כ הרא"ש והטור והתו' בפסחים דף ק"כ ד"ה באחרונה אכן הרמב"ם פ"א מהל' חמץ כ' דאף בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו כורכין הפסח עם המצה ומרור רק אחר כך הפסח ומסתבר כוותיה כלשון המקרא פרשת בהעלותך על מצות ומרורים יאכלוהו דהפי' שעל המצה ומרורים יאכלוהו הפסח וכן משמעות הסוגיא שבש"ס דרק על המצה ומרור קאמר שאכלו ביחד ואף לדעת הפוסקים שגם הפסח היה כורך עמהם בזמן שב"ה קיים מ"מ הנוסחא שלנו נכון דכיון שאמרינן כן עשה ועכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאל"כ איך יאמר שקר כיון שאין לו פסח וגם אתי למטעי כיון שיזכיר הפסח ויאמר כן עשה יבא לאכול גם כן הצלי עמו ויהא נראה כאוכל קדשים בחוץ לכן אין לשבש נוסחת הישנים ובנוסח להספרדיים בספר פסח מעובין אינו מזכיר כלל שום דבר רק כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת:

לא יסיח בדבר. בשל"ה כת' שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן וברכת המצה צריך לכוין גם על אפיקומן ע"כ והוא חומרא יתירא נגד משמעות הפוסקים והוא ממש דבר שא"א ליזהר כלל בכל הסעודה ובודאי הברכה קאי על כל הסעודה ומה בכך שיפסוק דהלא כל השנה מפסיקין בתוך הסעודה אע"ג דברכה ראשונה קאי עד גמר סעודתו והא דלא יסיח קודם הכריכה היינו משום דאיכא למ"ד דעיקר המצוה הוא הכריכה דוקא ועליה צריך לברך על כן לא יסיח בדבר עד הכריכה לצאת ידי כל הדיעות ועיין בב"י:

עד שיאכל הכריכה. ואם עבר וסח הסכמת האחרונים דא"צ לחזור ולברך רק לכתחלה יזהר:

בטיבול ראשוו בפה"א וכת' במ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכ' שקורין קייי"ן אין לברך רק על אכילת מרור כמו בפלפלין שנתבאר בסימן ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ובאמת משמעות הש"ס וכל הפוסקים משמע להדיא דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי והטעם צ"ל כיון דעל ידי טיבול בחומץ וכה"ג מתאכל ועוד י"ל דברכת הנהנין אלו הם כברכת המצוה כמבואר לקמן סימן תפ"ד על כן מברכינן עליה בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור והוא פשוט וברור וע"ל סימן ר"ה:

בלע מצה יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"ש האחרונים לחלק בין מנה מבושלת שבסי' תס"א:

בלא כונה. וכת' המ"א אע"ג דמצות צריכות כונה כמ"ש סימן ס"ד במידי דאכילה שאין שהרי אכל ונהנה עכ"ל וכ"כ התוס' פרק ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) ד"ה מתקיף וכו' וע' בב"י מ"ש בשם הר"ן והמ"מ וצ"ע קצת דמשמעות הסוגיא דר"ה דף כ"ח בהא דאמר רבא זאת אומרת משמע דאין לחלק הכי ועיין בלחם משנה פ"ב מהלכות שופר ומתבאר בש"ס ופוסקים דה"ה מרור אם אכלו בלא כונה יצא ועיין בב"ח שכ' דאף להפוסקים דמצה בעי כונה מ"מ מרור דרבנן לכ"ע לא בעי כונה וסברא זו הוזכר ג"כ בתוס' דר"ה דף כ"ח ד"ה אמר רבא וכ"כ המ"א בסימן ס' סק"ג בשם תשובת האחרונים ולפ"ז אפשר דבמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא וכן נ"ל עיקר:

לא יצא. משמעות הפוסקים בליל שנייה לא יצא דאף די"ט שני דרבנן לא מזלזלינן בה ע"ל סי' תצ"ו: והקשה מ"א בסי' ר"ד ס"ח דכת' שם רמ"א בהי"ה אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו וכאן פסק המחבר אנסוהו ואכל מצה יצא יע"ש:

לפי שאותו אכילה. אע"ג דבלאו האי טעמא יש לחייבו שהרי בעת שטותו לא היה יודע שהיום פסח שהוא חייב באכילת מצה כדלעיל סעיף ד' וזה אינו כיון דמ"מ לא היה ג"כ בדעתו שהוא חול או שאין זו מצה וה"א דיצא ע"כ הוצרך לטעם זה וק"ל ועיין בלחם משנה פ' ב' מהלכות שופר:

שהיה פטור ואפ"ה לא אמרינן הואיל ואדחי אדחי כיון שעדיין עליו זמן החיוב וע' בט"ז כאן ובי"ד סי' שצ"ו:

בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס כן הוא לשון הש"ס דפ' ע"פ ובאמת מבואר לקמן סי' תרי"ב מש"ס ותו' וכל הפוסקים ע"ש בב"י דמשעת התחלת אכילה ראשונה עד סוף גמר אכילה אחרונה הוא יותר מכדי אכילת פרס ג"כ אין מצטרפות וא"כ צ"ל דהאי בין אכילה לחברתה הוא לאו דוקא וכ"כ המ"א והוא ברור דלא כראש יוסף שעושה חילוקי דעות בזה ובאמת הטור והרוקח סי' רפ"ג נראה דנשמרו מזה וכתבו בין אכילה לאכילה כא"פ עכ"ל כוונתם נלע"ד דהיינו עם האכילה הוי יותר מכדי א"פ וזה הטעם שאמרו דאם יש מתחלת אכילה עד סוף יותר מכא"פ א"כ יש בין לעיסה ראשונה עד לעיסה אחרונה הפסק כדי א"פ לכן אין מצטרפות להדדי לכשיעור נמצא דהטור בדקדוק כת' כאן כא"פ ולקמן סי' תרי"ב מבואר דיותר מכא"פ אין מצטרפות הוא גם כן מכיון א' דהיינו מתחלה עד סוף האכילה וכאן קאמר בין אכילה לאכילה אידי ואידי חד שעיר' הוא ודלא כר"י שכת' על הטור כאן שכת' דבריו שלא בדקדוק והמחבר לא רצה לשנות מלשון הש"ס וסמך עצמו על סי' תרי"ב וע"ל שיעור אכילת פרס כמה הוא וכת' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם אחת:

אין חיוב אכילת מצה וכת' במ"א בשם הר"ן אע"ג שמחוייב לאכול פת בי"ט מ"מ אפשר לו במצה עשירה עכ"ל ובת"ה סי' נ"ח כת' בסמ"ג וא"ז מוכיח מכאן דאינו מחויב לאכול פת בי"ט וכן מצאתי בתו' סוכה דף כ"י ד"ה אי בעי דאינו מחויב לאכול פת אלא בליל י"ט ראשון דפסח וסוכות ועיין במ"א סי' קפ"ח סק"ט:

אלא בלילה ראשונה וכת' הכל בו סי' נ' ומה"ט אין מברכין על אכילת מצה רק בלילות ראשונות לפי שמכאן ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאין יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה ולא בהמה טמאה שאינו מברך שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה אבל אכילת סוכה אף שהוא גם כן בשאר ימים רשות מ"מ כיון שהישיבה אינו צורך גופו אלא קיום מצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה וע"ל סי' תרל"ט בדברי אחר ונים. וכת' תוס' בסוכה דף כ"ז ע"א ד"ה חזר בו דאם לא אכל מצה בלילי פסח אין לו תשלומין בשאר ימי פסח ונ"ל ללמוד מזה דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס ששוב כשאוכל מצה אינו מברך על אכילת מצה כיון שהוא רשות ואין לה תשלומין וק"ל:

זכר ללחמי תודה וכת' מהרי"ל ועוד דמיקרי לחם עוני ועני מביא עשירית האיפה:

ועושין בהם סי' וכת' הרב בתשו' סי' קי"ט שאין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט וע' סי' ש"מ וכ' המ"א בשם מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאינו מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות מכשיעור ולצרפם ולעשות משניהם ג' מצות: וכת' עוד מהרי"ו דמצה שניה יעשה יותר גדולה מאחרות לפי שכל א' ואחד צריך לאכול ממנה שני חתיכות א' בשעת המוציא ואחד לאפיקומן עכ"ל כ' מהרי"ל וז"ל טוב לצמצם שלא יהא המצות יותר מעשרון אכן אם ישנו ד' או ה' ביצים יותר אין להקפיד עכ"ל דלא כמ"ש המ"א בשם הד"מ בשם מהרי"ל להיפך וע"ל סימן תנ"ו ותנ"ז כיצד נוהגין:

ואם נשברה א' מהן. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיסה ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה אף על גב דאין לעשות רק ג' כלחמי תודה עיין בלבוש אפשר שסומכין העולם כיון שנהגו לעשות העיסה קצת יותר מהעשרון ע"כ עושין מהיתרון מצה אחד והעשרון עושין ממנו רק שלשה מצות ועוד כיון דלספיקא עבדינן אין קפידא בדבר:

לוקחין אותה לשניה. אפילו אם השלישית נשברה ואם כן מקדמינן עכשיו הג' קודם לשניה מ"מ לשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת עכ"ל אגור ובמדינות אלו לוקחין הספיקא כדי שלא יקדימו וידחה השניה ממצותה ודוקא אם נשברה השלישית משא"כ בב' ראשונות אם נשברה אחד מהן נ"ל פשוט לפי סברת האגור כיון דאין כאן דחיות שלימה ממצותה ואדרבא מעלין את השניה אם נשברה הראשונה לוקחין אותה לשניה כדי שלא נדחית לגמרי ממצותיה וק"ל אף דהידור מצוה היא שגם השניה ההיא שלמה וכמו שכת' מהרש"ל בתשובה סימן פ"ח מ"מ כה"ג לא דחינן אותה אם נשברה בדיעבד.