Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 200
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף י"א.**הנוטל כלי מבית האומן ע"מ לבקרו וכו'. נ"ב והנה הש"ע סתם כשיטת הסוברים דבכל ענין בעינן שיהיו דמיו קצובין אף אם הוי זבינא חריפא אבל השטמ"ק בב"מ דף פ"א מביא שם דעת הריטב"א דמחלק דבזבינא חריפא ל"ב דמיו קצובין אבל בזבינא מציעא בעינן דמיו קצובין ומחלק בין הך סוגיא לסוגיא דפ' הספינה. והנה טעמו נראה עפמ"ש התוס' במס' ב"ב דהאריכו לחקור בטעם הדבר אם הוי חיובו מכח שואל או מכח לוקח ולכך ס"ל להריטב"א בזבינא חריפא דיש לו הנאה והוי כל הנאה שלו לכך יש לו דין שואל ומה בכך דלא הוי דמיו קצובין סוף סוף שואל הוי ולכך ל"ב דמיו קצובין אבל בזבינא מציעא דלא הוי נאה ללוקח לבדו. א"כ אין כל הנאה שלו ולכך ל"ש בי' דין שואל דק מכח דין לוקח ובלוקח מחייב עשה בלוקח בעינן סמכא דעתא לכך בעינן שיהי' דמיו קצובין זה נראה טעמו אך בהיות כן ק"ל טובא על דעת הריטב"א. חדא מה ראי' מייתי הש"ס לשמואל. בנדרים מברייתא דלוקח כלי לשגר לבית חמיו דילמא התם מיירי שהיו דמיו קצובין ולכך נתחייב מטעם לוקח. אבל שמואל דנדרים כיון דלהריטב"א מיירי בלא קצב דמים ומטעם שואל דילמא כה"ג פטור. ועוד קשה מה פריך הש"ס כלל לשמואל שם ממשנה דישראל נהנין לי דילמא התם מיירי שמואל בקצב ומטעם לוקח הוא מתחייב לא מטעם שואל והנאה הוי שוה לשניהם. ומה פריך הש"ס ומנ"ל דשמואל מיירי באין קצובין דמיו וצ"ע בזה: והנה אחר כתבי זאת ראיתי בס' נה"מ ח"ב ולפי דבריו שם היה אפשר ליישב זה. אך דבריו תמוהין מ"ש דמשמע דשמואל ס"ל אף אחר החזרה חייב דבריו תמוהין. דמנ"ל להש"ס כן דהרי אף לפי מה דמשני הש"ס מיירי שמואל לצדדין בזבינא חריפא א"כ נימא דמיירי לצדדין ומיירי קודם החזרה. והרשב"ם כתבו כן לדינא. אבל לא שיהי' מוכרח כן משמואל ומה פריך הש"ס דלמא מיירי שמואל קודם חזרה ומטעם לוקח ועוד מה שתמה על הש"מ דבדלא קייצי דמיו ולא שייך זבינא חריפא דילמא ירצה ביוקר. נעלם ממנו דברי התוס' בב"מ שם שהקשו דבההיא ספרא האיך הוי זבינא חריפא הלא לא היה יכול למכרו דלפי מה שרצה למכור ביוקר לא היה יכול למכרו. א"כ משמע דאף אם רצה ביוקר שייך זבינא חריפא. מיהו י"ל דהתם הסרסור רצה למכור ביוקר. אבל המוכר נתן לו בשויה אך מ"מ אין תמיהתו תמי'. דדוקא אם נתן באמת ביוקר הוי הנאת המוכר. אבל כשלא הבטיח לו הלוקח כן בפרט אם לא אמר לו כלל המוכר כמה רוצה אז ודאי סמך הלוקח דעתו שיבא לידי מקח. השוה דלא ירצה המוכר יותר ממה שהדרך ליתן עבורו והו"ל הנאה וזבינא חריפא. ודו"ק בזה.