ס"בכמה תהי' האונאה. נ"ב מעשה בא לידי בסוחר תבואה אחד שלקח שלשים קארץ חטים וטחן אותם על קמח וכשכבר נעשה הקמח מכרו לאחר כפי ערך שיווי כל ק' חטים בכך וכך כמה יעלה דמי למ"ד ק' חטים ככה ישלם לו הקונה וידעו מזה המוכר והקונה שכבר נעשה קמח ואח"כ טוען הקונה שהיה מן החטים הללו מעט קמח שאין דרך להיות מלמ"ד קארץ חטים מעט קמח כזה ויהי' לו הפסד רב בקני' זו ובאו לפני לדין. ופסקתי כך דודאי המוכר חטים לחברו בעת שהם חטים אף שעשאו אח"כ קמח מיעוטא אין למוכר בכך כלום. שחטים מכר לו קמח לא מכר לו. ואזלינן בתר שימת החטין ואם נראה לבקיאין שכן חטין כזה שוה כך כפי דמי ממכרו או פחות מעט שאין בו שיעור או אונאה אין ביד הקונה לבטל המקח לא בטענת אונאה ולא בטענת ביטול המקח כי לא ערב לו על קמח אך בנ"ד שכבר לא הי' כאן חטין רק קמח קודם המכירה א"כ ממ"נ לומר שהמכירה חל על חטין זה דבר נמנע שהרי אין החטין בעולם כעת הקני' ובמה יחול המכירה רק על הקמח ובקמח אם ישלם לו כפי חשבון שיעלה דמי למ"ד ק' חטין כפי קצבתו יהי' בו יותר משיעור אונאה לכי מעט הקמח שישנו בעולם ולכך בזה מחזיר אונאה בשתות ובטל המקח ביותר משתות ז"ב ונכון לדינא. אמנם בזה אני נבוך קצת היכי שסמך על דבריו שאמר שיש שם למ"ד ק' חטים ואח"כ טוען שאינו מאמין לי שהי' שם כל כך ואולי הוי פחות מזה מה דינו. והנה אם לא אמר בפירוש שסומך על נאמנתו וקונה על נאמנות שלו ודאי דיכול לטעון אח"כ שאינו מאמין לו שיש שם כ"כ רק אף גם באם התנה בתחלת המקח שקונהו על נאמנות שלו שיש שם למ"ד ק' וכדומה מ"מ נראה דיכול לחזור בו כל שלא קנה בק"ס דאף שנתן מעות ות"כ הנהוג בי הסוחרים או משך וכדומה מ"מ קני' כזו לא מהני רק לגוף החפץ הנקנה מה שישנו בעולם אבל בזה אם נימא דהאמת הוא שאין שם שלשים ק' א"כ זה שאינו בעולם ל"ש שם קנין משיכה או מעות רק דנאמר דנתחייב מכח שנתן לו נאמנות והוי כנאמן עלי אבא וכו'. וא"כ כיון שמצד שנתן לו הנאמנות נחייב אותו בזה צריך קנין כדין נאמנות המפורש בסי' כ"ב וע"א אבל בלא"ה יכול לחזור בו. כן נלפענ"ד ברור ונכון ודבר זה כלל הוא במקומות רבות לפענ"ד: (שם) ס"ז במחבר עד מתי יכול לחזור וכו' עד כדי שיראה לתגר. נ"ב צ"ע מ"ט השמיטו הפוסקים דברי התוס' בפ"ד דב"מ דמ"ט ע"ב ד"ה בכדי שיראה לתגר שכתבו וזה"ל וא"ת ונתת דבריך לשיעורין דפעמים שהם רחוקים הרבה ופעמים שהם קרובים. וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו. ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר עכ"ל. וא"כ קשה למה לא הביאו הפוסקים דין זה שחידוש הוא והתוי"ט מביאו ויותר תימא על הטו"ז מ"ש בסעיף זה דאם לא הי' שם תגרים ובאו משערינן מזמן ביאתם וכ"ז הוא להיפך ממשמעות התוס' הנ"ל וצע"ג בזה ולא ראיתי מי שחולק על דעת התוס' הנ"ל ודו"ק: שם בהג"ה דהי' יודע הלוקח וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' תולדות תדי"ר לפ"ק שכתבנו לשם דהיינו בלוקח אבל במוכר אם ידע הוי מחילה מיד והטעם דהרי בלא"ה דעת ר"י דבעה"ב המוכר כליו אין בו אונאה. ובע"כ כיון דמוכר מכח דחקו אגב אונסו גמר ונתרצה א"כ נהי דלא קיי"ל כן מ"מ אם ידע שיתאנה ומכר אמרינן אגב אונסא גמר ונתרצה והוי מחילה עיי"ש והוא נכון לפענ"ד. שוב מצאתי באור החיים פ' הנ"ל שהביא בשם המוהרי"ק כעין זה:

סעי' טבהג"ה אמר המאנה שנשתנה השער וכו' נ"ב עיין בחידושי לאהע"ז סי' ל"א שהקשתי ע"ז מדעת הרמ"ה שהובא שם דס"ל דאזלינן בתר השתא. והארכתי שם בישובו. והנה כעת נראה להביא ראי' לדעת הרמ"ה מב"ק דקה ע"ג דקאמר ר"פ ל"ש הגזלה קיימת ל"ש אין הגזיל' קיימת א"צ לילך אחריו לשמא תייקר ל"ח וכו'. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' שם ע"ש א"כ מוכח דל"ח לשמא נשתנה השער והשתא ק"ו הוא ומה להבא ל"ח שמא תייקר השער אף דבעלמא גרוע להבא מלשעבר דהרי קיי"ל לשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישינן והיינו דלשעבר אזלינן בתר חזקה ולהבא ל"מ חזקה. א"כ הכא אף דלהבא ל"ח לשמא תייקר השער ול"ח לשמא ישתנה השער אף דל"ש לילך בתר חזקה מכש"כ דלמפרע אין לחוש לשמא נשתנה השער והיינו כדעת הרמ"ה וכפי מ"ש שם בחידושי לאהע"ז. ועוד נראה ליישב דין זה דהכא שאני כיון דיש רגלים לדבר שאין מדרך ב"א ליתן להונות א"ע ודרך כל אדם לדקדק תחלה אם שוה כך וכך או לא. לכך יש רגלים לדבר שלא נתן עצמו להונות רק שנשתנה השער ועי"כ חוזר בו אבל בלא רגלים לדבר ל"ח לשינוי השער כלל רק הכא מכח דיש אומדנא שלא נתן המתאנה להונות א"ע כנ"ל והוי דין זה אליבא דכ"ע. ודוק היטב. ולדינא עדיין צ"ע. וכעת ראיתי שזה הוי פלוגתא מפורשת בין רש"י ותוס' במס' ערכין ד' ח"י ד"ה שיתן כשעת נתינה עיי"ש לכך אין דין זה של המרדכי כאן ברור כיון דהרמ"ה והתוס' חולקין עליו ורש"י ס"ל כהמרדכי והוי ספקא דדינא. ועיין בחידושי לאהע"ז שהבאתי ראיה לדעת רש"י ונ"ב:

סעיף כהמחליף כלים בכלים וכו'. נ"ב יש להסתפק כלים בפירות מה דינו אם יש לו אונאה או לא. דמדיוקא דרישא דנקט המחליף כלים בכלים משמע הא כלים בפירות יש לו אונאה ומדיוקא דסיפא נראה להיפך מדנקט פירות בפירות משמע הא פירות בכלים אין לו אונאה לכך מהא ליכא למשמע מני'. ועפ"י הדין נראה דיש לו אונאה דל"ש לומר הטעם דזה רוצה במחט יותר מבשריון רק כששניהם הם כלים אבל אם בחד צד ליכא כלי ל"ש לומר כן דאל"כ בכל מו"מ בקונה כלי דיש לו עליו אונאה נימא דהלוקח רוצה בהכלי יותר מבמעות ובע"כ כיון דכ' צד איכא מעות יש לו אונאה א"כ ה"נ כיון דבפירות שייך אונאה ול"ש לומר דזה רוצה בזה יותר מבזה. א"כ ה"נ המחליף כלים בפירות יש לו אונאה כמו במוכר בדמים. ומה"ט פסקתי במוכר לחברו חפץ ע"מ שיעשה לו מלאכה כך וכך דיש לו עליו אונאה ממ"נ דמצד חליפין ל"ש בזה כיון דמצד המלאכה לא הוי כלי ודומה לפירות ועדיף מני' ודומה לסחורה דשייך בזה אונאה כמ"ש הרדב"ז הובא באחרונים וא"כ ה"ה למוכר סחורה בחפץ או להיפך דיש לו אונאה ומצד שכירות פועל דאין לו אונאה נראה דבתר הענין אזלינן דאם עשה עיקר משכירות ובעד השכירות הבטיח לו חפץ אז אמרינן דאין לשכירות פועל אונאה אבל באם עשה עיקר במכירת החפץ רק בעד דמי המכירה הבטיח לעשות לו מלאכה יש לו עליו אונאה ודין מכירה יש לו וז"ב ונכון לדינא והבן כי קצרתי מאד:

סעי' כאע"מ שאין לך עלי אונאה וכו'. נ"ב עיין בפרש"י דמכות ד"ג ע"ב ד"ה אין לו עליו אונאה דהמתנה עמ"ש בתורה תנאו קיים ואם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה אין זה מתנה שימחול לו כו'. ודבריו צ"ע דסתרי אהדדי דתחלה משמע דמתנה עמשב"ת תנאו קיים ולא מטעם מחילה א"כ מה בכך שאין כוונתו שימחול לו. ואף דבסוף סיים דהוי מקח טעות אבל מ"מ מה טיבו של מחילה שבכתב כאן ואם כוונתו דגם מתנה עמשב"ת תנאו בטל רק דמהני מכח מחילה א"כ למה כתב מתחלה דהמתנה עמשב"ת תנאו קיים הרי אין זה מתנה עמ"ש בתורה כלל רק מתנה שימחול לו לכך דבריו צ"ע כעת. ואם כוונת רש"י נמי דלכך תנאי קיים מכח מחילה הו"ל עכ"פ לומר דמתנה עמשב"ת בממון תנאו קיים. ומדכתב סתם מתנה עמש"ב תנאו קיים משמע אף שלא בממון ובכל ענין תנאו קיים ולכך דבריו צ"ע דסתרי אהדדי:

סעיף כזהנושא ונותן באמונה וכו' נ"ב הנה בס' נה"מ בסי' זה חידש דין מדעתו דהיכא דכבר ידע המוכר שנתאנה יש לו אונאה מכח דעבר על לא תונו עיי"ש. ולפענ"ד לא נהיר ולא צהיר דין זה. דהא בפחות משתוה אפי' בכ"ש עבר על לא תונו ואעפי"כ אין לו אונאה. ובע"כ לאו בלא תונו תליא מילתא. ואף דהתם הטעם דעד שתות מחיל הנה גם באמונה הוי כן. ול"ש בזה לומר דלא ידע דמחיל דבשלמא דאם קונה בשיווי דדעתו על שיווי החפץ ואז הוי נתינת המעות דרך דמי המקח שנותן לו בעד שיוי החפץ בזה הוי דלא ידע ומחיל אבל בנושא ונותן באמונה דאין דעתו על שיוי החפץ כמ"ש הפוסקים וכן הנה"מ עצמו וא"כ לא הוי הממון דמי המקח רק הוי כנותן לו במתנה רק ע"מ שיתן לו הדבר הזה החפץ במתנה. וא"כ כיון דהוי כנותן הדמים במתנה הרי ידע ומחיל. ונהי דמום מבטל המקח גם בזה היינו באם יש בו מום אין שמו עליו והוי כחפץ אחר. והוי כהתנה ליתן לו חטין ונתן לו שעורים אבל אם הוי זה עצמו בלי מום רק טעות בדמי' כיון דלא הוי דעתו על שיוי הדמים הוי כידע ומחיל דהרי נותן לו זה במתנה והוא יתן לו ד"א ותדע עוד דאם הוי החזרת אונאה מכח דעבר על ל"ת גם בשוגג עבר על ל"ת דאדם מועד לעולם ובע"כ לא מכח דל"ת מחזיר אונאה וז"ב לפענ"ד. דלא כהנתיבות בזה והמע"ה לחדש דין כזה ודו"ק: סכ"ט אלו דברים שאין להם אונאה וכו'. נ"ב עיין בתוס' פרק הכותב ד"ה המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מונח דאף במוכר שט"ח על הנייר בעלמא נמי אין לו אונאה וצ"ע למה לא העתיקו הפוסקים דין זה וצ"ע: שם בהג"ה וי"א דוקא עד פלגא וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' חיי שרה שנת תר"ז שם הבאתי ראי' מן המדרש דפלגא הוי אונאה. גם העלתי שם דאף דכתב הסמ"ע דהוי ביטול מקח היינו רק ישראל מישראל אבל בישראל הקונה מן הנכרי דכסף אינו קונה רק מעט פועל הכסף דהנכרי נסתלק ואח"כ קונה הישראל בחזקה בזה אם הוי אונאה פלגא אז חייב הנכרי להחזיר לישראל כמ"ש הש"ך לעיל דבנכרי שאינה לישראל חייב להחזיר אונאה וביטול מקח אין כאן כיון דנסתלק הנכרי ונעשה הפקר זכה מן ההפקר והקנין קיים ומחזיר אונאה עיי"ש מ"ש פלפול נכון בעזה"י: