Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 232
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**סעיף א'**כיצד מכר לו מאה מאה אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות אפילו אחר כמה שנים נ"ב נראה דהיינו דוקא אם לא מכר לו על נאמנות רק סתם בזה א"י הלוקח לחזור בו רק מוכרח למלאות לו החסרון אבל אם מכר לו על נאמנות שכך וכך נתן בעד שק זה נהי שאמר לו שיש מאה ונמצא אח"כ שלא היה בו מ"מ יכול המוכר לומר לו יהא דהוי בו פחות סוף סוף אני נתתי בעדו כך וכך וצריך אתה ליתן לי כפי שנתתי עם הריוח שהבטחת לי. והן אמת דלכוף את הלוקח לקבל המקח אינו ביד המוכר דהרי סוף סוף יאמר הלוקח אני סברתי שיש כאן מאה אבל בפחות מזה המה ביוקר לפני מיהו היינו רק דהמוכר א"י לכוף את הלוקח ליקח כך מ"מ גם הלוקח א"י לכוף את המוכר למלאות לו רק יכול לומר כך וכך נתתי בעדו והרי מכרתי לך על נאמנות א"כ כיון דהוי על נאמנות או קחנו כך או החזיר לי מקחי וצריך הלוקח להחזיר לו אם רוצה למלאות החסרון ואם יש בו ריוח שייך גם הריוח למוכר אם מחזיר לו המקח כן נראה לי נכון לדינא וברור בסברא:
סעי' גאבל אם נשתמש בו וכו'. נ"ב ע' בסמ"ע מ"ש בשם הה"מ בדבר שיכול לנסותו לאלתר ולטעמו וכו'. נלפענ"ד דהיינו דוקא דבר שהזיוף בו שכיח. כגון ביין דשכיח שיהי' נעשה חומץ או כדומה לזה דשכיח הי' המום לכך בזה הו"ל לאסיק אדעתא ולטעמו ולנסותו אבל דבר שאין מצוי בו הזיוף והטעות לא הו"ל לאסוקי אדעתא כלל שיש בו זיוף לנסותו כל כה"ג הוי מקח טעות כ"ז שנודע לו מן הטעות וז"ב ונכון בסברא. ומדי דברי בזה אזכיר מה שיש לעיין בסי' זה בדברי הש"ך א' מ"ש בס"ק רג גבי נשבע שאינו יודע ונפטר דכאן הוי כטענת ברי. הנה זה סותר דבריו למ"ש בסי' רנ"ה ס"ק יג שהניח סברא זו בצ"ע וכאן כתוב בפשיטות. גם מ"ש בס"ק טו בשם תשו' מוהרשד"ם דהוי א"י אם פרעתיך וע' בט"ז סי' ע"ה שכתב להיפוך. וקשה לי שהרי מדברי הרמ"א כאן בסעי' יח מ"ש שנשבע שאינו יודע שהיו בו בדיל מפורש כדעת הטו"ז שהרי כאן ודאי קבל ממנו המעות כך וכך וספק לו אם מסר לו המקח בדיל או לא מסר לו והוי נמי א"י אם פרעתיך ול"מ אם קבל ממנו המוכר מעות ואח"כ נתן לו המקח ודאי דהוי כא"י אם פרעתיך לדעת המוהרשד"ם אף גם אם קבל הלוקח המקח ואח"כ נתן המעות מ"מ הוי כספק פרעון קודם הלואה ונמי חייב לדעת הש"ך בסי' ע"ה וכך צ"ע על הש"ך האיך פסק בפשיטות היפך מזה. ועל הטו"ז קשה שלא הביא ראיה מכאן רק דעל הטו"ז ל"ק דלא הי' יכול להביא ראיה מכאן די"ל דכאן מיירי שנתן המקח תחלה ואח"כ קבל המעות ונ"ל דלא כהש"ך רק בספק פרעון קודם ההלואה פטור ואין ראיה מזה. אך להש"ך דפוסק לעיל דספק פרעון קודם ההלואה נמי חייב קשה האיך פסק כאן להיפך. ואפשר דמחלק בין בא לידו בתורת חיוב שנתחייב א"ע ובין בא לידו שלא בתורת חיוב רק בתורת פרעון אף דהוי ספק אם יצא י"ח נגד שכנגדו מ"מ כל שלא קבלם בתורת חיוב לא הוי א"י אם פרעתיך וזה דוחק וצ"ע. ולהלכה עיקר כמשמעות הטו"ז וכמשמעות הרמ"א כאן וכן הסכימו האו"ת והנתיבות המשפט ודוק. והנה מצאתי ראיה לדברי הסמ"ע שהביא בשם הה"מ דין הנ"ל מהגמ' פ"ב דבכורות די"ג ע"ב דקאמר שם לא מקח טעות כיון דקא יהיב זוזי אי בעי ליה לעיוני הדר ממשך וכו'. א"כ מוכח שם כסברא זו דאם היה יכול לנסותו לא הוי מקח טעות כדעת הה"מ הנ"ל. וגם משם יהיה מוכח דדוקא בנתן מעות אמרי' בו אבל ברישא בלא נתן מעות אף דמשך הוי מקח טעות אף שהיה יכול לעיין א"כ יהי' דינו של הה"מ ג"כ רק בנתן מעות ולא בלא נתן מעות אך בהיות כן יהי' מוכח מן הש"ס לדינא להיפך דהרי רבא אמר שהרישא וסיפא הוי מקח טעות א"כ לא ס"ל דאיבעי ליה לעיוני והרי אביי ורבא קיי"ל כרבא ומוכח להיפוך מדברי הה"מ. ואפשר דוקא התם לא הו"ל לעיוני דלא אסיק אדעתיה שהנכרי ימכור ע"ז שלו. אבל בעלמא היכי דהו"ל לאסוקי אדעתי' אולי הוי בו מודה רבא לאביי ולמעט בפלוגתא עדיף מיהו עכ"פ יהיה מדברי אביי מוכח דהרי הוא ס"ל דגם בזה איבעי ליה לעיוני ומ"מ בלא נתן מעות אף דמשך לא אמרינן איבעי ליה לעניוני ה"ה בנדון הה"מ כן וזה חידוש דין לפענ"ד. והנה על דברי הה"מ שהביא הסמ"ע דבדבר שיכול להבחינו ומכרו סתם א"י לחזור בו. ראיתי בס' נה"מ להגאון מליסא זצ"ל שכתב דזה דוקא כשנשתמש בו אחר שהיה יכול להבחינו עיי"ש. והנה אף לפי דבריו נראה דלא בעינן נשתמש בזה הדבר גופו שהמום בו רק כל שקנה מקח אחד ביחד סחורה וכדומה ומכר מהם מקצת ואח"כ טוען בהמותר דהוי בו מום. והיה יכול להבחינו לאלתר דמחל כיון דקנהו ביחד תיכף היה לו להבחין אולי מקצתם לא טובים. וכיון דלא הבחין כולם ונשתמש במקח הזה מחל. דהרי עיקר ראיות שלו הוי מדברי המשל"מ בפט"ו מה' מכירה ומדברי התוס' וא"כ אין לנו רק אם לא נשתמש במקח הזה כלל. אבל אם נשתמש במקח הזה י"ל כיון דהי' יכול להבחין כל המקח ולא הבחין מחל והבו דלא לוסיף עלה הוא ובעיקר דברי הנה"מ נמי אינו נרא' לי דמלשון הסמ"ע שציין על מ"ש המחבר אם נשתמש בו שכתב וה"ה וכו'. מוכח דל"ב בזה נשתמש ומה שהקשה המשל"מ בפט"ו מה' מכירה דהרי אפי' נראה המום בעינן נשתמש בו זה לק"מ דבראה המום ונשתמש מיירי אפי' אם לא היה יכול להודיע להמוכר שהמוכר אינו בכאן ולא היה אפשר להחזירו מ"מ אם נשתמש בו מחל. אבל אם לא נשתמש בו לא מחל ומה שלא הודיעו כיון דלא הי' המוכר שם אבל הה"מ והסמ"ע מיירי בהי' המוכר עמו והי' יכול להודיעו אז אף אם לא ראהו ורק דהיה יכול המוכר להבחינו מחל. או י"ל דהרמב"ם מיירי אף שלא נתן מעות עדיין בזה אין ראיה במה ששתק דסמך דלא נתן המעות בזה בעינן נשתמש ג"כ אבל הה"מ והסמ"ע מיירי בנתן המעות אז אף שהיה רק יכול להבחינו מחל ומ"ש ראיה מדברי התוס' בב"ב גבי יין במחכת"ה לא דק דהרי הסמ"ע כתב רק באם המוכר מכר לו סתם. אבל אם פירש לו שהוא טוב מודה דלא הוי מחילה אף שהיה יכול לנסותו. וא"כ התוס' מיירי במכר לו יין וסתם יין הוי שיהי' טוב ולא שיהי' חומץ סתם לשון יין שיהיו יין ולא טעמו או ריחו חומץ בזה אין קפידא מה שהיה יכול להבחינו לכך לדעתי אחר כבוד תורתו של הגאון בעל נה"מ יטול מה שחידש ואין לנו אלא דברי הנה"מ והסמ"ע כפשוטו כנלפענ"ד נכון בעזה"י:
סעיף כגנ"ב הנה זה כלל בידינו דאין הולכין בממון אחר הרוב. ומה שהקשו בתוס' בר"פ המניח למה בדיינים אזלי' בתר רובא. ומ"ש לתרץ זה עי' בחיבורי למס' ע"ז ד"מ בהשמטות מ"ש בתשובה על דבריהם. וביאר כוונתם גם מה נחשב רובא דאיתא קמן. ומה נחשב ליתא קמן וביאור דברי התוס' יבמות דף ס"ז ע"ב ודקי"ט ע"א ד"ה כגון הכל כתבנו שם עיי"ש. והנה בדבר הזה אי הוי דאורייתא או דרבנן הנה הראש יוסף בחולין כתב דהוי רק דרבנן אבל לדעתי ז"א ומוכח מדברי התוס' דהוי מה"ת ממה שהקשו בר"פ המניח וכן בסנהד' דלמה אזלי' בתר רובא בדיינים והרי אין הולכין במאה"ר וממ"נ למאן הקשו אם על דין תורה גם בממון הולכין אחר הרוב. ואם על דרבנן מה הקשו הרי י"ל דכדי שלא תנעול דלת בפני לוין העמידו בזה על ד"ת והרי למ"ד מה"ת בעינן ג' מומחין מ"מ מדרבנן די בג' הדיוטות מכח שלא תנעל דלת. א"כ אם הקילו אצל תורה מכח שלא תנעל דלת מכש"כ דאין ראוי להחמיר אשל תורה ואוקמי' אדאורייתא האיך אמרה התורה אחרי רבים להטות. ועוד ראיה ממה שהקשו בפ"ק דב"מ ד"ה מהו קדמית אסורא לממונא שהקשו דאדרבה הרי ממון חמור דאין הולכין במאה"ר ומה הקשו משמע לפי תירוצם בתרא שם שחדשו מחשש שני יב"ש הוי רק מדרבנן ומשמע דלהס"ד שם הוי ס"ל דהוי חשש זה מה"ת. וא"כ מה הקשו הרי שפיר פריך הש"ס דלחשש דאורייתא מאי ראיה מממון דבשל תורה ממונא קיל. ומה"ת אזלינן ב"ר בממונא. ובע"כ דס"ל דאין הולכין במאה"ר הוי מה"ת וא"כ חזינן דממון חמור. וזה ראיה ברורה דהוי מה"ת ודוק: והנה שמעתי מקשין העולם דא"כ למה חייבה התורה באונס ומפותה הקנס לאבי הנערה הרי בזה נשאר קושית הש"ס דילמא לאו אבי' הוא. ואי משום דאזלינן ב"ר הרי אין הולכין במאה"ר והשבתי דנלפענ"ד דבקנה הולכין אחר הרוב דהטעם דאין הולכין במאה"ר הוי מכח חזקת ממון המסייע למוחזק וחזקת ממון אלים. וא"כ זה א"ש בכל החובות דכבר נשתעבדו נכסיו ואם הוי האמת כדברי הטוען כבר היו נכסיו משועבדים לו. וא"כ הוי זה סותר חזקת ממון דמה שביד האדם בחזקה שהוא שלו לכך אין הולכין בממון אחר הרוב. אבל בקנס דאינו מתחיל חיובו רק משעת העמדה בדין ואילך. וא"כ אף אם נתחייב מכבר עדיין לא זכה זה שכנגדו בשעבוד נכסיו וא"כ אינו סותר חזקת ממון והוי בספק רק על להבא אם נשתעבדו לו נכסיו ועל להבא ל"ש חזקה כמו דלשמא ימות חיישי' כן ה"נ בזה ולכך בקנס אזלינן ב"ר. והנה כעת נראה לי ראיה לזה מן הש"ס דב"ק דק"י ע"ב דפריך שם והא הכא דא"א לכזית בשר בלי שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל. תשלומי כפל אין תשלומי דו"ה לא. ומשני כגון שאכלה נבלה וכו'. וקשה לי ל"ל לתרץ דמיירי ברשיעי הו"ל דאכלו כשרה רק דמיירי דשחטו מי שלא ידענו בו אם יודע ה"ש או שאינו מוחזק שלא יתעלף. וא"כ עיקר ההיתר מכח רוב מציין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקין הם. והרי אין הולכין במאה"ר לכך פטור מדו"ה דדילמא נבלה הוא ולמה לא משני כן. ובע"כ מוכח דבקנס הולכין אחר הרוב ודוק. והנה הש"ס הוי ליה לתרץ שם בפשיטות בספק נבלה דהמע"ה רק י"ל באמת כן כוונתו דמה נתנבלה ספק נבלה כדאמרי' כן בעלמא וק"ל: שם סכ"ג בהג"ה כל היכי דהוי מקח טעות וכו'. דהוי כבע"ח נ"ב עיין בחיבורי לאהע"ז סי' כ"ח מהדורא וא"ו סי' כ"ח בה' קדושין מה שתמהתי על הרב דכאן מה שלא ביאר החילוק בין מעות לחפץ דאם נתן לו חפץ בעד המקח הוי רק כפקדון ואינו כב"ח רק כשומר יעו"ש שהנחתי הדבר בצ"ע: