Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 268
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ס"אבהג"ה ודלא כי"א נ"ב עיין לעיל סי' קצ"ח סי"ב והדברים סותרין זא"ז ונראה שהרגיש בזה המל"מ פ"ב מזכי' ה' ה' ועמ"ש ליישב זה על נכון בחיבורי לה' פסח סי' תמ"ח בתשובה לק' יאסי בדין מכירת חמץ עיי"ש ודו"ק: שם(סעיף א'). נ"ב הנה מדברי הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב ד"ה אמר רבא ככר של הפקר וכו'. יש ללמוד מדבריו דין חדש דהיכי דהי' מונח דבר אחד של מציאה והפקר תוך ד' אמות של ראובן בענין שאם הי' ראובן רוצה יכול לזכות לעצמו בו אז יכול לומר שיהי' נקנה הדבר הזה לשמעון כמי בהמגביה מציאה לחברו דקנה חברו במיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי לחבריה. כן נמי בד"א ג"כ הוי כן ומיגו דאי בעי זכי לנפשי' זכי נמי להקדש או לחברו ע"ש היטב. גם מדברי הר"א ממי"ץ שהביא הרא"ש שם יש ללמוד דין חדש שהיכא שהי' מונח כאן דבר הפקר וראובן הי' עומד סמוך לו ורחוק מד"א בענין שלא הי' נקנה לו בתורת ד"א רק שאם רצה ראובן הי' יכול לזכות בו ולהגביהו שלא היה אחר עומד כ"כ סמוך כמו הוא אז כיון דאי בעי לזכות בו הוי זוכה בו שוב יכול הוא להקדישו אף שלא זכה בו עדיין כיון דבידו להקדישו כמו דאמרינן בשדה זו שמשכנתי וכו' כן ה"נ. ולפי"ז הה"נ דמצי למכרו לאחר וחל המכירה דהרי הקדש ומכירה תמיד דין אחד להם והיכי דיכול להקדיש יכול למכור. ולכך ה"נ דיכול להקדישה חל נמי אמכירה. מיהו נראה דזה דוקא אם אח"כ בא לידו הדבר ההיא שהגביה אותה וקנאה אז לענין זה חל ההקדש והמכירה דלא נימא כיון שבשעה שהקדיש ומכר לא הוי שלו עדיין א"כ הוי דבשלב"ל. ושוב אף שקנאה אח"כ לא חל האמירה שלו בזה ס"ל להר"א ממי"ץ כיון דהוי בידו לא חשוב האמירה שלו דשלב"ל. רק הוי כבא לעולם. ואם אח"כ נעשה שלו כיון שזכה בו ממש אז חל ההקדש והמכירה מכח האמירה שלו מכבר. אבל מ"מ אם לא זכה בההיא אלא אחר ודאי דאין בהקדש ומכירה כלום. והוי של האחר דודאי לענין שיהיה נחשב שלו ממש שלא יהיה יכול לאחר לזכות בו בזה לא מהני מה שיכול לזכות רק בעינן שיעשה קניה ממש ולא מה שהי' יכול לזכות. וכן משמע מכמה דוכת' עצמו מלספור דלא מהני מה שהיה יכול לזכות שיהי' נחשב שלי. וע' מ"ש ב"ה בחידושי לדיני חופה סי' ז' בכיוצא בזה א"ו דעת הרא"ש כמ"ש שלענין זה מהני מה שבידו דלא חשיב דבשלב"ל כיון שהוא בידו. ואם אח"כ זכה בו הוא עצמו מהני שפיר. מיהו בזה צ"ע אם אח"כ חוזר בו קודם שקנאו ואומר שאינו רוצה להקדיש או למכור אם יכול לחזור בו קודם שקנאו או לא ומצד הסברא נראה שיכול לחזור בו. ולפ"ז לא נ"מ לענין מכירה כלום דאם לא חזר בו בלא"ה קיי"ל אף בדשלב"ל דחזר וטרח כי היכי דליקום בהמנותי' ואם חזר בו מקודם שקנאו הרי אף הכא יכול לחזור בו דלענין הקדש שפיר יש נ"מ אם לא חזר בו קודם שזכה בו. ולדינא צ"ע בכל זה שוב עיינתי שנית בלשון הרא"ש בנדרים ומוכח שם להדיא כמש"כ דמיירי באומר לכשאזכה בזה יהי' הקדש וכו'. מוכח להדיא דודאי כ"ז שלא זכה לא מהני כלל רק כשזכה אח"כ נעשה הקדש כמ"ש בתחלה ע"ש ודו"ק היטב: שםבאותו סעיף. נ"ב הנה גרסי' בפ"ב דיומא דכ"ב בעי ר"פ ד' אמות שאמרו בהדי אמה היסוד וכו' וקשה לי למה מיבעיא לי' הרי בפשיטות י"ל דהני ד"א מה טיבן. ובשלמא אם הוי קרוב לדשן בתוך ד"א י"ל כיון דל"א קונה לו כן ה"נ זכה בתוך ד"א להיות הוא התורם אבל אם נימא דהוי ששה אמות ממזבח מה טעם הוי להני ששה ומה לי ששה ומה לי מאה וצ"ע בזה:
**סעיף ג'**נ"ב הנה דעת מוהרש"ל דבחצרו קונה לו אף שבא לידו קודם ייאוש ושאלני חכם אחד שזה סותר לדברי הש"ס בב"מ דכ"ב ובחולין דאמר שם מי איכא מידי דאלו ידו לא קני לי' וחצירו קונה לו וכו'. ובאמת לק"מ דעיקר סברת הש"ס שם הוי מכח מה דאמרינן בעלמא מי איכא מידי דאילו איהו לא מצי למיעבד ושלוחו מצי עביד. כן ה"נ ממ"נ אם חצרו מטעם ידו הרי ידו לא קני' לי'. ואם מטעם שלוחו מי איכא מידי דאלו איהו ל"מ למיעבד וכו'. ולפי"ז היינו דוקא אם איהו לא מצי עביד מעשה זו בשום ענין והוי מניעת העשי' מצד המעשה עצמה שמעשה זו ידו לא מצי עבדה כעת בזה אמרינן כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. ולכך נמי בשלוח הקן כיון דבידו לא מצי עביד מטעם עכשיו כיון דחייבה התורה כשיגיע לידו לא יזכה רק אדרב' ישלחנה א"כ מצד גוף המעשה של עכשיו לא מצי הוא עביד מעשה זו ולא משכחת מעשה זו דרך היתר כלל לכך כיון דאיהו לא מצי עביד שלוחו נמי לא מצי עביד. אבל גבי בא לידו קודם ייאוש שעיקר הטעם כיון דבאיסורא אתי לידו לא מצי לזכות בו כיון שכבר בא לידו קודם ייאוש וכבר נתחייב להשיבו שוב לא פקע א"כ לענין חצרו דלא איכפת לנו מה שקודם ייאוש בא שם דזה לא נקרא באיסורא אתי לידו ולחייבו לא הוי חצרו שלוח שלא מדעתו ולא נתחייב בעבור זה להשיבו ולא נקרא בא לידו באיסור והוה כאלו מונח בעלמא בשאר מקום רק כאלו אחר יאוש בא לכאן לחצרו ולזכותו נעשה שליח. וא"כ עיקר הדין שאנו דנין על החצר הוי על של עכשיו כשכבר הוא לאחר ייאוש אם קונה לו א"כ מעש' זו מצד עצמו אף ידו מצי עביד דתרי לאחר יאוש ודאי קונה א"כ מעשה זו מצד עצמו מצי עביד רק מצד אחר היה אמור אם היה בא לידו קודם יאוש. ולענין המעשה של קודם היאוש בזה לא הוי חצרו כשלוחו ובחצר ל"ש האי טעמא דבאיסורא אתי לידיה. וכיון דהעיקר המעשה הנעשה כעת אף בידו מצי קונה א"כ אמרינן הרי אם היה בא לידו אחר יאוש ודאי מצי זכי אך חצרו נמי קונה לו כן ואף שלחצר בא קודם ייאוש זה לא איכפת לנו דמה שבא לידו קודם ייאוש לא הוי חצר כשלוחו והוי כאלו נעשה שלוחו מחדש עכשיו לאחר ייאוש כאלו לא היה החצר שלו מקודם רק עכשיו לאחר יאוש קנה את החצר מכח דלחייבו לא הוי שלוחו ולזכותו הוי שלוחו א"כ לא נעשה כשלוחו רק עכשיו ולא קודם ומעשה זו מצד עצמה גם אי מצי עביד כמו החצר שאנו רוצין משא"כ בשלוח הקן שמעשה זו שעושה החצר עכשיו מה שאנו רוצין בו בשעה שאנו דנין דנחשב החצר שלוחו לזכות בשעה זו ממש לא מצי ידו עביד כן מעשה זו מצד עצמה לכך אמרינן שפיר דמי איכא מידי דאילו איהו לא מצי עביד ושלוחו מצי עביד וזה ברור בסברא מאד ודוק היטב ובסי' קצ"ח כתבנו ראיה לדעת הש"ך דלא כמוהרש"ל עיי"ש: