Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 33
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
(סעי' ב) בהג"ה וי"א דקרובי האם אינם פסולין אלא מדרבנן נ"ב הקשה לי ידידי המופלג השנון מוה' געציל מרגליות נ"י מן הש"ס דשבועות פ"ד מה דפריך הש"ס בכפרו שתיהן בשלמא שני' וכו' אבל ראשונה אמאי תתחייב הא קיימא שני' ומשני שהיו קרובין בנשותיהן והיו גוססין וכו'. ולהרמב"ם הרי אינו אלא מדרבנן ובשלמא למ"ד לעיל דלאפוקי משחק בקוביא דגם בפסול מדרבנן ל"ש שבועת העדות א"ש אבל למ"ד משחק בקוביא מדאורייתא מחזי חזי א"כ ה"נ הרי מדאוריי' ראוין לעדות האיך יתיישב הך קו' הש"ס. והשבתי דלק"מ דנהי דס"ל להך מ"ד משחק בקוביא חייב ק"ש היינו רק לעצמו כיון דעכ"פ מדאורייתא מחזי חזי לא הו"ל לשבע אבל להיפך אם יש עדים אחרים רק שהם פסולין מדרבנן נמי חייבין הראשונים קרבן שבוע' דעכ"פ ל"ש לומר הא קיימי שני' דהרי עכ"פ השני' לא יועיל עדותן מדרבנן והוי עכ"פ כליתנהו והוי כמו הלכו למד"ה ואינם כאן ובשלמא בהם עצמם שנשבעו בראוין לעדות תליא מילתא. ולכך י"ל כיון דמה"ת ראוין לעדות חייבין בק"ש אבל באם יש עדים אחרים לענין האחרים לאו בראוין תליא מילתא רק אם באמת אפשר לברר ע"י אחרים אז פטורין אבל אם א"א לברר ע"פ השנים יהיה באיזה אופן שיהי' עכ"פ הוי תיקון דרבנן כמו אם הלכו למדה"י השניי' דהראשונים חייבים כן ה"נ בזה ודומה למ"ש התוס' לעיל דל"ב גם למ"ד מדאוריית' מחזו חזו דבתר תרווייהו אזלי' לחייבו וכן ה"נ בזה אם הם עצמן נשבעו אזלי' בתר דאוריית' וחיובין. ולענין אם יש אחרים אזלי' בתר דרבנן וחייבין נמי הראשונים ק"ש. ואדרב' אני אומר מה שמתרץ הש"ס בקרובין בנשותיהן אזיל הש"ס רק להך מ"ד דמשחק נמי פטור לכך מוכרח לתרץ בקרובים בנשותיהם אבל למ"ד משחק בקוביא חייב דבתר דאוריית' אזלי' הוי מצי לתרץ דמיירי דהשניים היו משחקים בקוביא ולכך הראשונים חייבין דהרי עדות השניים לא יועיל מדרבנן והוי כהלכו למדה"י. ומ"מ השנים חייבים דלגבי עצמן אזלי' בתר דאוריית' רק דמשני בקרובים בנשותיהן הוי למ"ד דמשחק בקוביא נמי פטור וא"כ למה יתחייבו השניים בע"כ דמיירי בקרובים בנשותיהן ודוק:
(סעי' ד בהגה) ומיהו לכתחלה לא יחתמו על השטר ביחד. נ"ב ע' בסמ"ע הטעם דחיישי' לב"ד טועין והדבר תמי' דהרי קיי"ל לב"ד טועין ל"ח אפי' בדבר איסור גבי מיאון וחלוצה יע"ש באהע"ז ומכ"ש בממון וכה"ג תמה בתשו' מוהרש"ך על דעת רבינו יונה הובא דבריו בסי' ר"ה דאם אומר כתבו לי מודעא שמסרתי בפניכם יעו"ש. וטעמו ג"כ משום דחיישי' לב"ד טועין ותמה עליו מוהרש"ך שם כן והובא דבריו בס' נתיבות המשפט ח"ב ושם ישבתי דבריו בחידושנו וכן באהע"ז סי' י"ז כתבתי ג"כ מזה אבל כאן ל"ש התירוצים שכתבתי שם וצ"ע בזה: (שם סעי' יב בהגה) אם נפסק הדין כשהי' קרוב נ"ב הנה בני הילד הנבון והשנון כמר חיים יהודא שי' נתן טעם לזה מכח דקיי"ל דבעי' תחלתו וסופו בכשרות כיון דעיקר הגדת עדים תליא בשעת התביעה וכיון דבשעה שנפסק הדין היו קרובים הוי כאלו אז הגיע זמן עדותן ונפסלו ונחשב כאלו אינו תחלתו וסופו בכשרות וגם הוי בכלל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. כן ה"נ כיון שבשעת התביעה לא הוי ראוי להגיד וכיון דאז הגיע שעת הגדה ולא הוגד הוי בכלל כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד. ועוד אמר על מ"ש בש"ע בסעי' י"ז בעדים שהיו קרובים לש"מ ורחוקים מבניו די"א דהם פסולין ואמר הטעם בזה די"ל כיון דמה שמועיל מתנת ש"מ הוי מכח דלא תטרף דעתו של השכ"מ. וכן מצינו כיו"ב בכמה מקומות שחששו חז"ל דלא תטרף דעתו א"כ כיון דקיום המתנה הוי נ"ר להש"מ דבזה לא תטרף דעתו ואם לא יתקיים המתנה תטרף דעתו שפיר מקרי עדות זו הנאת ש"מ כאלו מעידין לתועלתו ולהנאתו ופסולין כיון דהם קרובין לו וא"ש:
(סעי' יג) נ"ב ע' ש"ך סק"י מ"ש נראה דה"ה בגירש את אשתו וכו' נ"ב לכאורה אין לו הבנה לדבריו דמה קמ"ל זה הלא זה מפרש בש"ע דבעי' תחלתו וסופו בכשרות ואין לו' דקמ"ל אף בפסול מחמת חיתון בעי' תחלתו וסופו בכשרות דהרי כ' המחבר היה יודע לו בעדות משנטשה חתנו ומתה בתו הרי דנקט רבותא דאפי' לאבי אשתו פסול מכח דבעינן תחלתו וסופו בכשרות מכש"כ להאשה עצמה: ונראה דדבר גדול דבר הש"ך דהנה בפסול ממון פסק בש"ע שם דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות לפירוש הסמ"ע טעם אחד מכח דבידו לסלק א"ע מתחלה א"כ אין שם פסול עליו. א"כ הוא דפסול חיתון מחמת דבידו לגרש את אשתו לא נקרא שם. פסול עליו מעולם לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ולכך אין ראיה מהש"ע דהתם מיירי דהי' יודע עדות לחתנו א"כ אין ביד חמיו לסלק הקורבה ממנו דאין בידו שיגרש חתנו את בתו. ואף אם מיירי שחתנו יודע לו עדות כיון דמיירי דמתה בתו וזה אין בידו לעשות שאף שבידו לגרש הרי אמז"ל כמה קשה הגרושין א"כ נחשב כאינו בידו לכך בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל אם גרשה באמת א"כ כיון שלא חשש ע"ז הי' יכול לעשות כן מתחלה והא דל"ב בזה תחלתו וסופו בכשרות כמו דלא בעי' בממון קמ"ל הש"ך דאף בזה בעינן תחלת וסופו בכשרות. זה נראה נכון כוונת הש"ד לפענ"ד ודו"ק: (סעיף ט"ז ל"ש אם הלוה בא לפטור בטענות כפירה וכו'). נ"ב הנה הגיע לידי לפי שעה ספר מחנה אפרים וראיתי בו בה' עדות שכתב באם אחד נתחייב בשבועת' היסת מהני לו עדים לפוטרו אף שלא הי' תחלתן וסופן בכשרות דבדרבנן ל"ב תחילתן וסופן בכשרות. כמו אלו נאמנין להעיד בגדלן מה שראו בקטנן יעו"ש. ואין דבריו נראין לפענ"ד דאין לדמות תקנת חכמים זל"ז. דאין לנו אלא מה שאמרו חכמים. וראי' דאל"כ למה לא קאמר הש"ס נ"מ זו בפ"ז דשבועות במה דקאמר נ"מ בין שבועה דאורייתא לדרבנן הו"ל לומר נ"מ זו ג"כ דבדאורייתא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ובדרבנן ל"ב. מיהו יש לדחות דלא קאמר נ"מ רק במה דשייך בשבועה בלבד אבל ענין זה דבדרבנן ל"ב תחלתו וסופו בכשרות הוי גם בשאר דרבנן ולא בשבועה בלבד לכך לא נקט לי' מיהו בלא"ה אין דבריו נראין דאין לדמות בגזירת חכמים זל"ז כמ"ש בכמה דוכתא וז"ב ונכון: שם בהג"ה קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח. נ"ב עי' בש"ך ס"ק ט"ז להוכיח דל"ב בעדות עדות שאילה"ז ובדיק' בדרישה וחקירה וכ"ז היינו לכתחלה. אבל אם הוכחשו בחקירו' או אמר אחד מהם אינו יודע לא מהני כיון דמה"ת בעינן עדות שאילה"ז והביא ראי' מהרמב"ם והובא במחבר סי' ל' דבהוכחשו בחקירה עדותן בטלה. ובע"כ הטעם מכח שאיל"ז יעו"ש. ובאו"ת דחה ראייתו דאין הטעם מכח זה רק דאם הוכחשו בחקירות ה"ל כאילו זה מעיד שלא לוה. ועוד נותן טעם אחר שם ע"ש ולפענ"ד להביא ראי' לדעת האו"ת ולמותיב תיובתא על דעת הש"ך מפ"ק דסנהדרין מסוגיא דחוששין ללעז דמסיק שם הש"ס ליישב במה דפליגו ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל מוש"ר בשלשה. ורבנן בעשרי' ושלשה כגון דאתכחיש בבדיקות ופליגו בפלוגתא דריב"ז ורבנן יעו"ש. וקשה לכאורה דא"כ האיך קאמר ר"מ בשלשה משמע דממון שפיר מפסידה ע"י עדים הללו והלא כיון דטעם ר"י בן זכאי מפורש בסנה' דמ"א דבדיקות כחקירות משוו לה יעו"ש וא"כ כיון דבממון אם הכחשו בחקירות עדותן בטלה ה"ה נמי בבדיקות לריב"ז וא"כ אף לענין ממון בטל עדותן ולמ"ל שלשה. ואף דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה הרי כבר פרש"י שם לעיל בד"ה והזימום שכשיבאו עדים והזימום שוב אינו נאמן דמוכח דאסהדי שקרי סמך יעו"ש. וא"כ כמה לי שלשה הרי אינו יכול להפסידה כתובתה כלל. א"ו דבממון עיקר הטעם דהכחשה בחקירות בטלה לאו מכח עדות שאאילה"ז רק כמ"ש האו"ת וכ"ז ל"ש בבדיקות ובהא מודה ריב"ז דלא משוה בדיקות כחקירות רק בעדות דבעינן שיהי' יכול להזימה בזה י"ל בדיקות כחקירות אבל לא בד"מ דהוי טעם אחרינא בחקירות דל"ש בבדיקות כן הי' נראה לכאורה מיהו באמת זה טעות דבממ"נ למאן מותבינן להתוס' שם לא מיירי כלל להפסידה כתובתה רק להיפך לענין מאה סלעים. ולפרש"י ג"כ ממ"נ אם אנו ממשיכין הכחשת העדים ג"כ להזמה לענין זה דחזינן שמהדר אסהדי שקרי א"כ הרי גבי הביא עדים והזימום מפרש רש"י עצמו ג"כ דהוי התביעה למאה סלע דבזה נתחייב מאה סלע. ואי נימא דדוקא בהזמה הוי כן שנתברר שהן מעידין שקר אבל בהוכחשו בבדיקו' נהי דא"א לקבל העדות מ"מ לא מוכח שהם שקרים וליכא הוכחה שמהדר אחר עדים שקרים ואינו חייב מאה סלע א"כ שוב הוא מעצמו נאמן להפסידה כפרש"י דהאומר פ"פ מצאתי נאמן. ועוד כיון דרש"י לא פירש כאן מאומה בע"כ דסמך עצמו אדלעיל שכל הני אמוראי סברי דחוששין ללעז ולכבודו של ראשוני' א"כ בע"כ ס"ל דדין ממין הוי כאן לענין מאה סלע דבלא"ה הרי יש חשש לכבודן של ראשונים. ובע"כ דיש לומר דגם בהוכחשו חייב מאה סלע ול"ש בזה לחוש לכבודן של ראשונים כמ"ש לעיל גבי הזמה. וא"כ נסתר קושיא הנ"ל ואין ראי' דלא כהש"ך. אך אין ביהמ"ד בלא חידוש והואיל ועסקו בענין זה נראה להקשות ממה דפריך שם הש"ס מברייתא דתבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בכ"ג יעו"ש ומאי קושיא נימא כמו דמשני הש"ס בכתובות די"ב במה דפריך וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני שקידש ובעל לאלתר. א"כ ה"נ נימא דהכוונה כך דתבעו ממון היינו היכא דליכא נ"מ רק לענין ממון כגון שקידש ובעל לאלתר אז הוי בשלשה אבל היכי דיש נ"מ לנפשות ג"כ שלא קידש ובעל לאלתר ויש נ"מ לנפשות אז הוי בכ"ג ובפרט דרבא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל. ולדידי' אף בקידש ובעל לאלתר נאמן להפסידה כתובתה מכח חזקה דאין אדם טורח וכמ"ש התוס' בכתובות ד"י ד"ה חזקה עיי"ש. א"כ מאי פריך נימא דהכוונה של הברייתא בקידש ובעל לאלתר בשלמא לפירוש התוס' ניחא קצת אבל לפרש"י קשה וצ"ע כעת: