סעיף ט. לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כי הני גוונא דלעיל שאין השטר בטל לגמרי וכו'. נ"ב לכאורה צ"ע טובא מדברי רש"י בגיטין דף מ"ב ד"ה הא דאמר וכו'. דאיכא למימר חד פלגא כ' לתרווייהו ואיכא שיור. והרא"ש מסיים שם עוד דיד בעל השטר על התחתונה וכו'. וכן הוא דעת הטור בסי' רס"ז יקשה דהא אם יתבטל הענין לגמרי לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה רק על העליונה. א"כ התם אם נימא דלחד חצי מכוון בטל הכל שהרי לא נעשו בני חורין עי"כ לרבנן דהתם. וממילא נכסים לא קנו. וכל היכא דבטל לגמרי ראוי לומר בו יד בעל השטר על העליונה. ולכאורה צ"ע טובא. ואפשר כיון דהתם רבי פליג וס"ל דהמשחרר חצי עבד קנה. וא"כ יש לומר דטעה ביה האדון וסבר דמהני. ודומה למ"ש הרמ"א בשם המוהרי"ק דבדבר שאפשר למטעי ביה הנותן אמרינן ביה יד בעל השטר על התחתונה. א"כ ה"נ בענין זה. ולפי זה יש ראיה לדין של המוהרי"ק מפרש"י והתוס' והרא"ש הנ"ל. והנה לדינא צ"ע על מה שלא הוציאו הפוסקים הדין לענין מתנה שאם אחד כתב שני שטרות בכל אחד כתב חצי נכסי ומסר את השטרות לאחד שיזכה לשניהם יחד דחיישינן שמא על חצי אחד הוא מתכוין ולא קנה כ"א רק את הרביעי ואדרבא בהא כ"ע יודו דהכא לא יתבטל הענין לגמרי כיון דקנה כ"א הרביעי עכ"פ. א"כ לא יתבטל הענין לגמרי לכך ראוי לומר בו יד בעל השטר על התחתונה כמו שמשמע מפרש"י והרא"ש והטור הנ"ל בזה. וצ"ע כעת:

סעיף טו אלא לשון שנוהגין ההדיוטות לכתוב במקום ההיא הולכין אחריו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב. נ"ב עיין בש"ך מה שהאריך בזה. ועיין בחיבורי מזבח אבנים על אהע"ז סימן נ"ד מה שכתבתי בזה על דברי הב"ש שם. ומה שחלקתי היכא דאמרינן מסתמא ידע והיכי דלא בעינן ידע דיש לחלק בין היכי דבעי' הסכמת המתחייב ע"י המנהג ובין היכי דדי בדעת הזוכה מצד המנהג לבד עיי"ש. וגם דברי הש"ך צ"ע שמלשון הר"ן בשם הרשב"א שכ' הדרך תלי לפי ראות עיני הדיין שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות וכו'. משמע דוקא באשה חיישינן דילמא לא ידעה אבל באיש דדרכו לידע אמרינן מסתמא ידע מהמנהג ולא כהש"ך שכ' דתלינן שלא ידע בכל אדם וצ"ע. והנה ראיתי באו"ת שכ' ליישב קושית הש"ך בענין אחר בין אם המנהג לעשות כן אפי' בלי כתובה או המנהג הוי לכתוב בכל השטרות כן והיכי דהמנהג הוי לכתוב ל"מ במקום שלא נכתב עייש"ה. ולדעתי מדברי תשובת הרשב"א שהביא הרב בהג"ה לקמן סימן ס"ז שכתב וזה"ל. אם נהגו לכתוב בשטרות ובשטר אחד לא נכתב לא אמרינן דהוי כאלו נכתב אע"פ שלענין שאר הדברים אמרינן וכו' הרי התחיל בלשון שנהגו לכתוב כן בשטרות וכו' משמע דרק הכא הוי כן אבל בעלמא אף אם המנהג לכתוב שטרות ב"כ אמרינן אף שלא נכתב הוי כאלו נכתב וכל לשון הש"ע כאן בסימן מ"ב לשון שרגילים ההדיוטים לכתוב משמע ג"כ דלא כהאו"ת. רק העיקר צ"ע כהש"ך וגם דבריו צ"ע היכי דאין ידוע שאינו יודע. די"ל דמסתמא ידע אא"כ בענין דמוכח דלא ידע כגון באשה וכדומה כנלפענ"ד נכון. ועיין באהע"ז שם נכון: