סעיף ד' שטר שכ' בו שיוכל כל המוציאו לגבות בו. נ"ב עיין בסמ"ע דלא אמרינן מדלגבי עכו"ם לא מהני התנאי דאיסור יש בדבר וכו'. והנה לכאורה לא נדע מה איסור יש בדבר ועיין באו"ת שעמד בזה. ונראה הכוונה דיש איסור מכח לא תחנם. וכמ"ש ביו"ד סי' קנ"א דאסור ליתן מתנה לנכרי לא מבעיא אם גוף השיעבוד הזה הוי שטר חיוב בחנם. א"כ ודאי עובר בזה מכח לא תחנם כיון דמשתעבד לנכרי בחנם אף גם אם גוף השט"ח הוי שטר הלוואה מ"מ כיון דהוא אינו לוה מן הנכרי רק מן הישראל אם כן ממ"נ אם נימא דהנכרי בא מכח ישראל המלוה א"כ כיון דבא מכחן הרי צריך הרשא' ואיך משתעבד א"ע לגבות בו בלי הרשא' בע"כ שהוא מחייב א"ע אל גוף המוציאו בלא אמצעית כח המלו' רק שנחשב הוא משועבד לגוף המוציא השט"ח. ואם כן שוב בזה כיון דשיעבוד א"ע לנכרי בחנם שלא ילוה ממנו יש איסור' בזה לאו דלא תחנם והוי איסור וזה כוונת הסמ"ע לדעתי לא כמו שנדחק בזה בס' נתיבות המשפט עייש"ה ודו"ק:

סעיף יג מי שטען על כתובת אשתו וכו'. נ"ב הנה בכאן משמע דאפילו בשטר בעדים בלי חתימתן נמי משתעבד בכל מה שכתוב בו דהרי בכתוב' אין הבעל חותם א"ע. אך הסמ"ע סימן מ"ה ס"ג ס"ק ה' כתב שם בשם הרמב"ן וזה"ל וכש"כ בזה שלא קרא וחתם בח"י וכו' מוכח מלשונו דדוקא בח"י ממש אבל אם לא חתם רק העדים חותמים לא מהני והדברי' סותרי' אהדדי. ואפשר לחלק די"ל דבאם מה שנוסיף בשטר אינו בעיקר החיוב רק בסניפין כגון נאמנות וכדומה בזה י"ל דאינו חיוב חדש אף בשתיק' בעלמא די. ובזה מהני אף אם הוי השטר בעדי' בלי ח"י דבזה די בהסכמ' בעלמא אבל אם הוי בזה תנאי וחיוב חדש כיון דאין יכול אדם להתחייב אלא בשטר או במצוה לעדים לכתוב שטר כזה בעינן אמירה בפה ממש ולא מהני בזה שתיקה. וההסכמה בעלמא רק אמירה בפה לכך מה בכך ששתק וסמך על העדים רק בח"י ממש נתחייב אף שלא ידע מחיוב זה. וזה נלפענ"ד חילוק נכון וברור לדינא: