Chokhmat Shlomo on Shulchan Arukh, Choshen Mishpat Siman 72
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סעיף ד' המלוה על המשכון ונתן לו רשות להשתמש בו וכו' נ"ב ע' בסמ"ע והש"ך מ"ש בשם הר"ן בשואל ספר מחברו ונתן לו ספר אחר למשכון דלא נחשב שואל דאין כל הנאה שלו דהמשאיל נהנה פרוטה דר"י עייש"ה. ולדידי הדבר תמוה מן הש"ס פ"ח דב"מ דף צ"ד ע"ב דקאמר שם תדע דשואל כל הנאה שלו אינו משלם אלא קרן. ושואל כל הנאה שלו והא בעי מזוני. ומשני דקיימי באגם והא בעי נטירה ומשני בנטר מתא. ואבע"א לא תימא כל הנאה שלו אלא רוב הנאה שלו וכו'. וא"כ מוכח דכל שואל אין כל הנאה שלו רק רוב הנאה שלו. ואף לתירוץ הראשון לא מכחיש זה רק דמשני דקושית הש"ס הוי ממקום דכל הנאה שלו דהיינו דקיימ' באגם ואעפ"כ אינו חייב רק בקרן אבל זה מודה בדלא קיימא באגם ובלא נטר מתא דלא הוי כל הנאה שלו ומ"מ חייב באונסין וא"כ מוכח דאף באין כל הנאה שלו חייב באונסין ולא פטרינן בהשאילני ואשאלך רק דהתם כיון דזה משאיל לו כנגדו אף רוב הנאה שלו לא הוי שהרי משאיל לו כנגדו אבל באין משאיל לו רק שפטור מפרוטה דר"י קשה שפיר מאי אולמא ריוח זה ממה שמרויח בבהמה המזונות גם הנטירה היכא דליכ' נטירת' מה לו הרוחה זו מה לי הרוחת פרוטה דר"י בספר דליכ' הרוחה אחרת רק זה וצ"ע טובא מן הש"ס הנ"ל ודו"ק:
סעיף ה מי שנתמשכן ע"י נאמני הקהל וכו'. עיין בש"ך מ"ש בשם הע"ש דאפי' אם כבר פרעו הקהל להשלטן לא הוי החוב להם עיי"ש. ולכאורה זה סותר למה דקיי"ל לעיל בסי' ד' במה דהקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד דהיינו דוקא שלא פייסו להמלך אבל אם כבר פייסו להמלך לא נקראים מוחזקים עיי"ש ואם כן מוכח להדיא להיפך דהיכי דכבר פייסו להמלך שוב שייך החוב להם לא להמלך ולא אמרינן דהוי כאלו הלוו להמלך וכעת גובין חובותיו של מלך. ולכך נראה לכאורה דאין דין זה נכון רק אם כבר שלמו להמלך נחשבין הם ש"ש ובזה א"ש גם דברי הסמ"ע בהג"ה שלא היה נראה בעיניו לפרש כמו שפירש הש"ך דהמנהג הוא אם כבר פרעו להמלך דבזה א"צ מנהג כלל רק אף מדינא הוי כן בלי מנהג ובע"כ המנהג כמ"ש הסמ"ע ועדיין צ"ע:
סעיף י' אמר המלוה סלע הלויתיך עליו וכו' ישבע המלוה וכו' נ"ב נסתפקתי אם הביא המלוה ע"א שמעיד שנאבד ממנו אם נימא שפטור המלוה מלשבע שבועה זו שאב"ר כיון דקי"ל דעד המסייע פוטר מן השבועה וגם ל"ש בי' החששא דשמא יוציא המלוה המשכון אחרי שבועת הלוה כיון דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין א"כ ה"נ לגבי חששא זו סומכין שפיר על אותו עד. שמעיד שנאבד ממנו. או אם נימא דכיון דאיכא למיחוש בזה שנמצא ש"ש מתחלל ע"י לא סמכינן בחששא כזו על ע"א וצ"ע לע"ע לא מצאתי גלוי לדין זה ודו"ק:
סעיף יב ויכלול בשבועתו שאינו יודע שהיה שוה יותר מדמי חוב נ"ב עיין בש"ך מה שהקשו למה לא נימא בי' עשו תקנות נגזל בפקדון שישבע הלוה ויטול עיי"ש. ולק"מ דבשלמא בפקדון שעפ"י רוב אין דרכו של המפקיד לדקדק כמה היה שוה וכיון שהוא אינו יודע אם כן ימשך מזה הפסד להנפקד אף אם יטעון אמת לכך חששו חז"ל ועשו לו תקנה להיות נשבע ונוטל שלא יפסוד הטוען אמת אבל המלוה על המשכון דעפ"י הרוב המלוה מדקדק לידע כמה היה שוה ויכול לטעון ברי כמו הלוה ואם גם הוא טוען ברי אין מקום לעשות להלוה תקנה יותר מהמלוה להיות נשבע ונוטל רק בזה ראוי לעמוד על עיקר הדין שמי שהוא הנתבע עליו לישבע ורק באם אינו יודע המלוה היה סברא לומר שישבע הלוה ובשביל מילתא דל"ש לא תקנו רבנן וכמ"ש בכמה דוכתא וז"ב ונכון ודו"ק: שם באותו סעיף הנ"ל מחיוב שבועה ואיל"מ נ"ב עיין בש"ך ס"ק נ"א והנה בדין פלוגתת הפוסקים אם בלא הו"ל למידע אם אמרינן מחוייב שבועה ואיל"מ או לא נראה להוכיח מדעת רש"י דס"ל בלא הו"ל למידע לא הוי משואיל"מ והיא ממ"ש בבכורות ד"ט ד"ה והוא לעצמו שהוא לעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוה המוציא מחברו עליו הראיה להביא עדים. וקשה לי למה נקט רש"י עדים דמשמע תרי עדים בחד הוי סגי דאם היה כופר ומכחישו הי' חייב שבועה ועכשיו שהודה הו"ל מחויב שבועה ואיל"מ. ובע"כ כיון דלא הו"ל למידע מה ילדה החמור לא הו"ל משואיל"מ מיהו זה טעות דכאן אם הוי כופר לא הוי מחויב שבועה בין דהוי ממון שאין לו תובעין שהיה יכול לומר לכהן אחר אני נותן ואין כאן מחיוב שבועה כלל עוד נראה להביא ראיה מוכרחת לדעת הרמב"ם שבדבר דלא הו"ל למידע חייב מן הש"ס פ"ק דב"ק די"ז ע"ב דקאמר שם עפ"י עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים. הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אלא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מאי איכא למימר וכו'. וקשה מאי פריך נימא דקמ"ל דוקא עפ"י ב' עדים אבל בע"א אפילו הניזק אומר איני יודע פטור מכח דלא הו"ל למידע ובע"כ דגם בלא הו"ל למידע חייב ובמכחיש בברי פשיטא דל"מ ע"א. וזה ראיה גדולה לפענ"ד ודו"ק:
סעיף יד בהג"ה. והמלוה אומר אמת פרעתני אבל איני יודע כמה הלוה נאמן וכו'. נ"ב ראיה לזה מן הש"ס דפ"ב דב"ב גבי ספק אילן קודם וכו' כן ה"נ כיון דעכ"פ אף אם הוי כדברי המלו' נמי מחייב להחזיר המשכון ואין לו רק דמים עליו לכך הו"ל הלוה מוחזק. וע' ומ"ש בתשובתי מהדור' ה' סי' מ"ב דמה"ט אם באים לדון אף דבשאר תביעות ממון אין מחיוב הנתבע להשליש תחלה הממון כמ"ש הש"ך בסי' ע"ה אבל במשכון צריך להשליש כיון דבין כך או כך מחיוב להחזיר ולא הוי זילות' דבי דינא בחנם עש"ה ודו"ק:
סעיף כח ואם לא נתרצו שניהם נשבעין נ"ב הנה ראיתי בס' נה"מ שהקשה למה לקמן סי' קל"ח קיי"ל דאם שניהן אינן רוצין לישבע חולקין בלא שבועה עיי"ש שנדחק מאד והעלה מזה דין חדש ובאמת אין מקום לקושייתו כלל דבשלמא התם דדינא דחולקים הוי בלא"ה מעיקר התקנה דכן תקנו חז"ל מתחלה דיחלוקו בזה רק דתקנו שיחלוקו בשבועה ואם אין רוצין לישבע יחלוקו כך כיון דבלא"ה חולקין מעיקר דינא אבל כאן ממ"נ כיון דאין התביעה שוה שזה תובע לזה שלשה דינרין וזה תובע לזה דינר אחד א"כ ממ"נ אם נימא שיעמוד כ"א בשלו הוה זה עולה לשוה שהוא תובע המלוה ג' דינרים ומרויח המלוה תביעה של ג' דינרים והמלוה אינו תובעו רק דינר ומרויח הוא רק דינר. וא"כ לא יסכים הלוה להיות כ"א עומד בשלו בלא שבועה והוי זה עולה נגד הלוה לומר שכ"א יעמוד בשלו ולו' שיחלוקו שוה בשוה א"כ הו"ל לחדש דין חדש שיחלוקו בזה לא תקנו חז"ל תיקון חדש לתקן מה שיחלקו מה שלא היה בלא"ה ראוי כיון דלא תקנו חז"ל בזה חלוקה לא תקנו בזה תקנה חדשה לחלוק עבור מה שהם אין רוצין לישבע ולכך הוי ההכרח שישבעו שניהם ולכך לא נקט המחבר בדין אם תובעו המלוה ללוה ב' דינרין והמלוה תובע לו ב' דינרין דמי המכירה משום דבכה"ג דתביעתו שוה באמת אם לא רצו לישבע עומדין כ"א בשלו בלא תביעה כדין דהתם רק אם תביעתו שוה אז לא שייך שכ"א יעמוד בשלו אז שניהם נשבעין גם מה שהקשה אם יטילו גורל ואחד ישבע ובאו אחר כך השני להפוך עליו לא ידענא מה קשיא ליה מי הגיד לו שאין כופין אותו לעשות גורל אדרבא לפי משמעות הש"ע אין מטילין גורל ביניהם ואם מעצמם נתרצו בגורל אם הסכימו בדעתם על כך ולא חששו על ערמה זו מה לנו בכך וזה פשוט ונכון:
סעי' לט מפני שא"ל לוי שותפי ששמעון חייב לו. נ"ב נלפע"ד דהיינו דוקא כה"ג שאין שמעון יודע כלל אם חייב לו ראובן וכדומה בזה אין יכול לתפוס אבל אם ראובן טוען ג"כ ברי שראובן חייב לשותפות אז ל"מ שעל חלקו יכול לתפוס רק אף על חלק חברו ג"כ מהני תפיסתו כיון דהם שותפין בחוב זה וקיי"ל בשותפין דכ"א יכול לתבוע כל החוב וא"כ נחשב כ"א בע"ד על כל החוב ונחשב כאלו כל החוב שלו ומהני תפיסתו על כל החוב וע' בסי' ע"א גבי נאמנות ובש"ך שם ובכאן נראה ברור דמהני תפיסתו של א' מהם לגבות כל החוב של השותפות ונשבע וגובה הכל ודו"ק וז"ב לפענ"ד:
סעי' מא משכונו של עכו"ם ביד ראובן וכו'. יש להסתפק אם זכה שמעון וכו'. נ"ב ע' בש"ך מה שתמה ע"ז דהרי אף אם הי' ביד המלוה בחצר שאינה משתמרת לא זכה מכ"ש כאן שהוא ביד אחר וכו' והניח בצ"ע. ולפענ"ד לק"מ די"ל דכאן עדיף דכיון דכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים דכיון דהשאיל הנפקד ביתו למפקיד ביתו דהמפקיד קרינן בי'. א"כ ה"נ ודאי אם הוי חצר המשתמר ע"י שלוחו נחשב משתמ' כאלו הוא משומר ע"י עצמו דמה לי הוא מה לי שלוחו דהוי כמותו א"כ בשלמא במשכון דאז המלוה השני מחזיק את המשכון לטובת עצמו ואז לא הוי מקום הנחת המשכון קנוי להמלוה הראשון לכך לא הוי כחצרו ולא זכה בו אבל בפקדון המקום שהניחו המפקיד הוי כקנוי להמפקיד ונק' ביתו של המפקיד וכיון דהשומר קבל עליו לשומרו בעבור המפקיד והמקום ג"כ הוי של המפקיד והוי השומר כשלוחו ממש והוי כחצר המשומר לדעת המפקיר לכך י"ל דזכה בו הראשון ואף דקי"ל לקמן סי' שי"ג דבחצר המושכר ביד אחרים קנוי להמשכיר וכ"כ הש"ך בסי' ר"ס א"כ ה"נ נימא כן אך הכא שאני דהתם מיירי באם בא דבר אחר לחצרו וכדומה דלא נשכר אדעתא דהכי רק ששכרו לדבר אחר לכך לענין מציאה י"ל דהוי כשל המשכיר. אבל דקניות המקום הוי לענין דבר זה עצמו שאנו מסופקין עליו כאן י"ל כיון דהקנה השומר המקום לאותו דבר עצמו שפירש שומר דהמקום קונה לשוכר כיון דהקנה לו המקום לדבר זה ולכך י"ל דהוי חצר המשומר לדעת השוכר והיינו ספקו של המרדכי והוא ברור ונכון לפענ"ד לדינא ודלא כהש"ך: